לְנַפֵּץ את תקוות הפלסטינים לְנַצֵּחַ את ישראל

הקדמה: כל עוד תהיה לפלסטינים התקווה להכניע את ישראל, לא יהיה סוף לסכסוך.

ב-7 באוקטובר 2023 רעדה הארץ.

ארגון הטרור האסלאמי – חמאס, פתח במתקפת-פתע מרצועת-עזה על ישובי-הדרום ומחנות צה"ל. אלפי מחבלים, מצויידים בכמות עצומה של נשק ותחמושת, חדרו לישראל ברכבי-משא ועל גבי אופנועים וביצעו זוועות קשות לתיאור. הם רצחו בברוטליות 1,200 איש. אנסו והשחיתו נשים. ערפו ראשים של גברים. שרפו תינוקות בעודם בחיים, הכחידו משפחות שלמות–ילדים, הורים, סבים. חטפו 251 בני-אדם, בהם זקנים, נשים וטף, יהודים ושאינם-יהודים, ישראלים ואזרחים זרים, והעבירו אותם למנהרות ולמקומות מסתור בעזה.

אירועים אלה הציתו מלחמה רב-זירתית קשה שלא הגיעה לסיומה גם בעת כתיבת שורות אלה. הפורענות, היגון, החרדה, העלבון והמראות הנוראיים, צרבו כל נפש בישראל. האומץ, הגבורה, האחדות, מסירות הנפש, שנתגלו במהלך המלחמה, מילאו כל לב.

החברה הישראלית עברה ישירות מהתופת בישובי-הדרום, אל זירות-הקרבות בעזה ובצפון. בהמשך גם הרחק אל מעבר לשטחים הגובלים בישראל. מתוך אימי-הזוועה ובעודו הלום צער ויגון ממימדיה, העם בישראל קם כְּלָבִיא להילחם על נפשו והכה באוייביו בשבע זירות : איראן, עיראק, סוריה, לבנון, תימן, יו"ש. זרועותיו של התמנון האיראני הוכו. חלקן נשברו, חיזבאללה הפכה למשענת קנה רצוץ למשטר הרשע הסורי שקרס והתחלף, גם בלבנון הממשל החדש שינה את טעמו כלפיה, המליציות השיעיות בעיראק חדלו לתקוף את ישראל, אימפריית הרשע האיראנית ספגה מהלומה קשה, איבדה את מנהיגה העליון ואת צמרתה, נסוגה משמעותית ביכולותיה בתחום הגרעין והטילים הבליסטיים. ישראל השיבה לעצמה את מעמד המעצמה האזורית. המסע לכך מנקודת השפל של ה-7 באוקטובר, העצים את ההישג.

המלחמה ערערה באחת שורה של הנחות יסוד ופרדיגמות היסטוריות, לא רק בהנחותיהם של אוייבי-ישראל על חוסנה ויכולתה לעמוד במלחמה ממושכת או רב-זירתית , אלא גם בקרב האזרחים וגורמי-הממסד בישראל. היא עוררה בקרב רבים מחשבה עמוקה על קיומנו ועל מהותה של המדינה וחידשה את ההבנה כי גם בעשור השמיני לעצמאותה, ישראל עדיין נאלצת להיאבק על קיומה.

ישראל לא תשוב להיות עוד כפי שהייתה לפני המלחמה. היא תהיה פצועה, כואבת ומצולקת, אך מחוברת יותר לערכי היסוד שלה, מודעת לשבריריות קיומה, מפוכחת וזהירה יותר בסיכונים שתוכל ליטול במדיניותה הביטחונית וביחסה לסכנות המתהוות כלפיה מצד מדינות וגורמים אחרים, במרחב האזורי ובכלל.

בזמן שגופם של הישראלים שתת דם ולבם נקרע ממראה תמונותיהם של חטופים מזי הרעב שחמאס החזיקה במנהרותיה בעזה, פורסמו באמצעי התקשורת דברים שאמר ראש-ממשלת הרשות הפלסטינית, מוחמד א-שתייה, ביחס לטבח ה-7 באוקטובר:

"מה שקרה בשביעי באוקטובר זו פעולה נועזת וחסרת תקדים בהיסטוריה. זו נקודת מפנה חשובה בהיסטוריה של המאבק הפלסטיני"¹

א-שתייה, כך מסתבר, לא ביטא רק את דעתו הפרטית. בסקר שנערך במאי 2025, ע"י "המרכז הפלסטיני לחקר סקרים ומדיניות" (PCPSR)  בראשות ד"ר חליל שקאקי, עלה כי כמחצית מהציבור הפלסטיני תמך בהחלטת חמאס לפתוח במתקפה על ישראל. שיעור התמיכה מצד פלסטינים המתגוררים ביהודה ושומרון, היה גדול יותר מזה שנמדד בעזה. באותו סקר עלה גם כי כ-48% מהפלסטינים ביו"ש ראו בעימות-מזויין עם ישראל את האמצעי הנכון ביותר "לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית"².

אירועי ה-7 באוקטובר והמגמות בציבור הפלסטיני, לא הפריעו למנהיגים במערב להמשיך לזמר את זמירותיהן הישנות כאילו דבר לא קרה. נשיא צרפת-עמנואל מקרון יחד עם מנהיגים נוספים פצחו בקמפיין מדיני לקידום ההכרה הבינלאומית במדינה פלסטינית. בכינוס עצרת האו"ם בספטמבר 2025 הצטרפו אליו מדינות נוספות בהן בריטניה, קנדה ואוסטרליה. בכך הגיע מספר המדינות שהכירה במדינה פלסטינית ל-161 מתוך 193 המדינות החברות באו"ם.

באופן לא מפתיע את הכתרים על הישג זה כתר לעצמו ארגון חמאס.

ע'אזי חמד, ממנהיגי התנועה היושבים בקטאר, הגדיר את המהלך הזה כ"אחד מפירותיה של מתקפת 7 באוקטובר". והבהיר כי "נשק ההתנגדות הוא מהות הסוגיה הפלשתינית, אנחנו (בחמאס) מחויבים לכך ולא נמסור אפילו כדור ריק אחד".³

זהו אותו חמד שימים אחדים לאחר טבח שמיני-עצרת הסביר לתקשורת כי ישראל היא "מדינה שאנחנו רוצים להוריד" והבטיח: "'מבול אל־אקצא' הוא רק הפעם הראשונה. תהיה גם פעם שנייה, שלישית ורביעית. יש לנו האיתנות והאפשרות להילחם ולשלם את המחיר"⁴.

בעוד הדרג המדיני העליון ברשות הפלסטינית ניסה לאורך הזמן להציג עמדה דיפלומטית מאוזנת בנוגע לטבח או לגנותו אפילו אם למראית-עין, בכירים רבים בתוך הרשות ובתנועת פת"ח לא היססו להביע את תמיכתם, להצדיקו או לשבח אותו⁵

ולא רק זאת: תחקיר של מכון המחקר "מבט לתקשורת פלסטינית "(PMW) שפורסם באוגוסט 2026 ב Washington Free Beacon -מצא כי בתי ספר שמופעלים על ידי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון הפכו את זוועות 7 באוקטובר לחלק מתוכנית הלימודים השוטפת⁶.

בין השאר דווח כי בלפחות 11 בתי ספר נערכו עצרות שבהן תלמידות ותלמידים דקלמו שירים המפארים את הטבח. בבית ספר יסודי בטול-כרם תועדה תלמידה שדיקלמה: "באנו אליכם בהמונים, פתחו את הדלת - אנחנו המוות... נקרר את האש שבלבנו עם חלקי גופות וצרחות החיילים". בעיירה ח'רס הסמוכה לחברון, תיארה תלמידה את בוקר ה-7 באוקטובר כ"חלום יפהפה שלא רצינו להתעורר ממנו".

*******

ביולי 2023, כשלושה חודשים לפני הטבח הנורא, ביקר בוושינגטון יצחק הרצוג -הנשיא הנוכחי של מדינת ישראל. בנאום שנשא בפני שני בתי הקונגרס הוא אמר –

"לא ניתן לדבר על שלום במקביל להסכמה או מתן לגיטימציה לטרור, במרומז או במפורש. שלום אמיתי לא יכול לצמוח מתוך אלימות. הטרור הפלסטיני נגד ישראל או נגד ישראלים, חותר תחת כל אפשרות עתידית לשלום בין שני העמים.

ישראלים נפגעים מטרור בזמן שהם ממתינים לאוטובוס, בזמן שהם הולכים בטיילת, בזמן שהם מבלים עם המשפחה. ומהעבר השני, הצלחה של פיגוע טרור מביאה לחגיגה, המחבלים זוכים לתהילה, ומשפחות המחבלים מתוגמלות כלכלית על כל ישראלי שנפגע. זה בלתי נתפס. זו חרפה מוסרית. טרור הוא לא מהמורה קטנה בדרך. טרור הוא שנאה ושפיכות דמים, הוא מעשים העומדים בסתירה לעקרונות השלום הבסיסיים ביותר של האנושות. ישראל לא יכולה ולא מוכנה להשלים עם פיגועי טרור, ואנו יודעים שארצות הברית של אמריקה עומדת לצידנו בכך....

הדור הצעיר של הישראלים והפלסטינים ראוי ליותר. כולם ראויים לעתיד לשאוף אליו: עתיד של שלום ושגשוג, עתיד של תקווה. אני מחויב בכל לבי לחזון כזה – חזון של תקווה ושלום, שלום אמת, שלום ללא טרור."⁷

הסכמי-אוסלו שנחתמו בספטמבר 1993 במדשאות הבית-הלבן, תחת ממשל-קלינטון ולעיני העולם, נועדו לשים קץ למעשי-הטרור של הפלסטינים בשטחי יהודה, שומרון ועזה, למנוע תמריצים לטרור מצד המוסדות הפלסטיניים, לחולל מפנה בחינוך ובתרבות-השנאה, לעצור את הראדיקליזם האסלאמי שהתפשט בישובים ובמחנות-הפליטים הפלסטיניים ולהעלות את הסכסוך לדרך שתוביל לסיומו. למרבה האירוניה הם הניבו תוצאה הפוכה.

המסר שהם העבירו לציבור הפלסטיני ולמנהיגיו לא עודד הליכה בנתיב הפיוס אלא הפוך מכך: אפשר לכפות על ישראל ויתורים באמצעות לחץ. נכונותה של ישראל להתפשר, למען שלום-אמת, התפרשה כסימן לחולשה. ה"התנתקות" הישראלית מרצועת-עזה בשנת 2005, תוך גירוש תושביו היהודיים של החבל מבתיהם, העצימה את המסר הזה.

בשנים האחרונות ובייתר-שאת לאחר ה-7 באוקטובר 2023, התפכחו רוב הישראלים מהעיוורון שאחז בהם בנוגע למחיריו של "תהליך אוסלו". הם הכירו בכך שהרשות הפלסטינית אינה פרטנר לשלום שיוכל להבטיח את ביטחונה של ישראל. אמונתם כי מחוות כלכליות ומדיניות יחד עם העלמת-עין מההפרות של הפלסטינים, יביאו לשינוי חיובי בתחומים החשובים לישראל, נכזבה. מתוך סקרים רבים שנערכו ע"י גופי מחקר שונים עלתה תמונה חדה ומובהקת: הרוב המכריע של הציבור בישראל מתנגד לקיומה של מדינה פלסטינית⁸. מסקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בספטמבר 2025 עלה כי 72% מהציבור היהודי בישראל אף סבור כי לעם הפלסטיני אין זכות למדינה משלו⁹.

קשה להשתחרר מהתחושה כי במחנה הפלסטיני לא בשלה העת לשלום. עדיין רווחת שם ההנחה כי ניתן לנצח את ישראל ולכפות עליה את רצונם של הפלסטינים, באמצעות מאבק מזויין , לחץ מדיני או שילוב של השניים. הנחה זו לא נחלשה ברבות השנים. יתכן שהיא אפילו התחזקה. הפקת הלקחים משלושים ושלוש שנות אוסלו, מחייבת בחינה מן היסוד לא רק של "פרדיגמת שתי המדינות" אלא גם של רעיון "הרשות-הפלסטינית" בכללותו.

קולות הקוראים לכך נשמעים לא רק בצד הימני של המפה הפוליטית בישראל, אלא אפילו בקרב גורמים פלסטיניים. זה לא מכבר פנו שייח'ים בכירים וראשי חמולות מאזור חברון אל שר הכלכלה-ניר ברקת, וביקשו בשמם של רבים מתושבי האזור, להתנתק מהרשות-הפלסטינית ולהצטרף ל"הסכמי אברהם" עם ישראל, כמסגרת מנהלתית עצמאית בשם "אמירות חברון"¹⁰. קשה להעריך מה יהיה גורלה של יוזמה זו, אך היא משקפת קולות אותנטיים שמאסו ברשות-הפלסטינית ובהסכם-אוסלו, ביקשו ועדיין מבקשים דגמים אחרים, לחיים משותפים.

בבסיסה של עבודה זו ההנחה כי פתרון בר-קיימא של הסכסוך הישראלי-פלסטיני יושג רק כאשר הפלסטינים ייאבדו את התקווה להכניע את ישראל ולכפות עליה את רצונם בכוח ובאלימות.

מאמר זה נועד להציע כיוונים שיוכלו לסייע בהשגת מטרה זו ולהוביל להכרעה תודעתית. יעד זה איננו קל להשגה. יהיו מי שיאמרו כי קל יותר להגיע להסכם מדיני מלהשיג את היעד הזה. זה כנראה נכון, אלא שהסכם מדיני שלא יבוא על מצע שכולל שינוי תודעתי, יוביל את ישראל ל"אוסלו 2". הכרה פלסטינית כי ניצחון על ישראל או כפיה כוחנית עליה הם חסרי סיכוי, הם תנאי הכרחי לכל הסדר מוסכם.

זהו אתגר מורכב, יעד קשה להשגה ולמדידה, בנושא שבימים אלה הוא רחוק ממוקד העשייה ומהקשב של הדרג המדיני והציבור. אין בכך כדי לרפות ידיים. הוכחנו כי אנו מסוגלים להשיג גם את מה שנחשב מעבר לתחום ההשגה, במיוחד כשהדברים נוגעים לקיומנו.

יחסי ישראל והפלסטינים: מאפיינים עיקריים בתמונת המצב.

נכון לאוגוסט 2026 היחסים בין ישראל לפלסטינים מאופיינים בשבר עמוק, קיפאון מדיני ועימות מתמשך, שהסלים בעקבות מתקפת ה-7 באוקטובר 2023 ומלחמת "חרבות ברזל". תמונת המצב משקפת נתק מבני, פיצול פוליטי חמור בין יו"ש לעזה, ומשבר אמון חסר תקדים המלווה במתיחות ביטחונית גבוהה ובמחלוקות עמוקות על סוגיות הליבה.

מאפיינים מרכזיים בתמונת המצב

1. פיצול גיאוגרפי ופוליטי פנים-פלסטיני: הקרע בין תנועת פת"ח (השולטת ברשות הפלסטינית בשטחי יו"ש) לבין חמאס (שעדיין שולט בפועל באוכלוסיית רצועת עזה ובכ-40% משטחה) ממשיך להותיר את ההנהגה הפלסטינית מרוסקת וללא כתובת מאוחדת.
2. קיפאון מדיני: הממשלה הנוכחית בישראל אמנם הבהירה כי לא תוקם מדינה פלסטינית¹¹ אך מנגד לא נטשה את מחוייבותה ל"הסכמי אוסלו" וממשיכה לשמר את הרשות הפלסטינית ומנגנוניה וכן את מסגרת היחסים הביטחוניים, והאזרחים-הכלכליים עימה בהתאם ל"הסכמי אוסלו". גישתה זו נובעת כנראה מתוך רתיעה מפני ההשלכות שעלולות להיות לנטישת מסלול אוסלו והמחירים המדיניים, המשפטיים, הביטחוניים והכלכליים שעלולים להתלוות לצעד כזה. כך נוצרה בפועל מציאות של "לא לבלוע ולא להקיא". "הסכמי אסלו' אמנם ממשיכים להכתיב את היחסים הפורמאליים, חלוקת השטח והסמכויות, אך תוך פיחות זוחל במחוייבות להם והפרות על-בסיס יומי, הן מהצד הפלסטיני והן מהצד הישראלי.
3. עימות מדיני ו"לוחמה משפטית" (Legalware) - הרש"פ משקיעה מאמצים רבים בבינאום הסכסוך, מפעילה לחץ כבד ומעניקה רוח גבית להליכים משפטיים נגד מדיניות ישראל ומנהיגיה בשני המוסדות המרכזיים בהאג-

בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) - השיא נרשם ביולי 2024 עם פרסום חוות הדעת המייעצת , שקבעה כי הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים אינה חוקית וקראה לנסיגה מהירה. הרש"פ משתמשת בפסיקה זו כמנוף דיפלומטי כדי לעודד מדינות להטיל סנקציות על מפעל ההתנחלויות.

בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) -הרש"פ, שהצטרפה כמדינה חברה לבית הדין, מקדמת ומספקת חומרים לחקירות מטעם התובע הכללי, שהובילו לבקשות וצווים נגד בכירים ישראלים. ישראל דוחה לחלוטין את סמכות המוסד ומאשימה אותו בפוליטיזציה מוחלטת.

קמפיין ה"לגיטימציה": הפלסטינים מנהלים קמפיין עיקש בעצרת הכללית של האו"ם ובמוסדות בינלאומיים (כמו האינטרפול וארגונים מקצועיים) לקבלת מעמד של מדינה חברה מן המניין.

מדינת ישראל לא נותרת אדישה ומפעילה סנקציות חריפות בתגובה למהלכים הבינלאומיים של הרש"פ-

-חניקה פיננסית וקיזוז כספי הסילוקין: ישראל מעכבת ומקזזת מאות מיליוני שקלים מכספי המיסים שהיא גובה עבור הרשות (כספי הסילוקין), המהווים כ-65% מהכנסותיה. הקיזוזים מבוצעים עקב תשלומים לאסירים ומשפחות מחבלים ("משכורות מחבלים"), לצד יוזמת חקיקה לקיזוז כספים שהרשות מעבירה לרצועת עזה.

-שלילת חסינות משפטית בישראל: בתי המשפט בישראל קבעו בשורה של פסיקות כי לרשות הפלסטינית אין חסינות ריבונית, דבר המאפשר הגשת תביעות נזיקין אזרחיות נגדה על מעורבות בטרור, ועיקול נכסיה.

-ביטול אשרות והגבלת תנועה: הטלת מגבלות תנועה (שלילת תעודות VIP) על בכירים פלסטינים המובילים את המערכה המשפטית נגד ישראל בחו"ל.

4. חיכוך ביטחוני מוגבר ביו"ש: שחיקה מתמשכת במדדי הביטחון והיציבות ביהודה ושומרון, לצד עלייה באירועי אלימות, פעילות צבאית אינטנסיבית של צה"ל, וחיכוך סביב סוגיות אזרחיות.
5. מחלוקות נצחיות על סוגיות היסוד: הקיטוב סביב מעמד ירושלים והמקומות הקדושים, גבולות הקבע, סוגיית הפליטים, והשליטה על משאבים ממשיך להוות תמונת ראי לחוסר היכולת לגשר על הפערים.
6. מעורבות אזורית ובינלאומית מנגנוני סיוע הומניטרי וכן לחץ דיפלומטי בלתי פוסק מצד גורמים כמו ירדן והקהילה הבינלאומית סביב השמירה על הסטטוס-קוו במקומות הקדושים .

המציאות ברצועת-עזה

רצועת עזה נמצאת בשלב מעבר קריטי: היא אינה נמצאת עוד תחת מלחמה טוטאלית, אך גם לא תחת מסגרת יציבה. המצב מאופיין במירוץ קבוע בין הניסיונות הבינלאומיים לבנות חלופה שלטונית מתפקדת, לבין הדינמיקה הביטחונית של חיכוך צבאי ישיר מול חמאס שעדיין נותר כגורם הכוח העיקרי בשטח. מאפייניו העיקריים:

1. מציאות שברירית, פוסט לחימה עצימה –שליטה צבאית ישראלית נרחבת, משבר הומניטרי עמוק ומאמצים בינלאומיים מורכבים לעיצוב היום שאחרי. המצב בשטח משקף את השלכות מלחמת חרבות-ברזל ואת יישומו החלקי של הסכם הפסקת האש המבוסס על מתווים בינלאומיים.
2. חלוקת השטח ושליטה ישראלית: כוחות צה"ל נסוגו לעמדות קבועות וממשיכים לאכוף את "הקו הצהוב" ,תוואי ביטחוני המותיר בידי ישראל שליטה ישירה על למעלה מ-60% משטחי הרצועה. השטח שבשליטה ישראלית כולל צירי רוחב אסטרטגיים, אזורי חיץ, ומונע גישה של פלסטינים למרבית השטחים החקלאיים.
3. הפסקת אש שברירית: למרות קיומה של הפסקת אש רשמית (שהחלה בשלהי 2025 תחת מתווה בינלאומי), הלחימה לא נפסקה לחלוטין. חמאס וארגונים נוספים מבצעים הפרות קבועות, בעוד מערכת הביטחון ממשיכה לבצע סיכולים ממוקדים בקרב אנשיהם, מגיבה בתקיפות ממוקדות ושומרת על חופש פעולה מבצעי לסיכול איומים מתהווים.
4. סוגיית הפירוז: חמאס אמנם ספג מכה קשה ואיבד יכולות צבאיות רבות, אך הארגון רחוק מפירוק מוחלט מנשקו. הוא מנצל את הפסקת האש ואת הסיוע ההומניטארי כדי לשקם יכולות, לרבות הברחה וייצור עצמי של אמצעי לחימה. מאמצי התבססותו מחדש, תחת פני השטח, מעמידים בפני ישראל אתגר ביטחוני מתמשך.
5. מצוקה הומניטרית ואזרחית - תשתיות החשמל, המים והביוב והתחבורה ספגו פגיעה אנושה, ושיקומן מותנה בהתקדמות המתווה המדיני-ביטחוני. בנוסף לכך צפיפות קיצונית: בשל הגבלות הגישה באזורי השליטה הישראליים, מרבית האוכלוסייה העזתית דחוסה ברצועת שטח צרה המהווה פחות ממחצית משטח הרצועה הכולל, מה שמייצר עומס אדיר על תשתיות זמניות. מעבר רפיח אמנם נפתח מחדש לתנועה מוגבלת של אנשים תחת פיקוח, אך מעברי סחורות מרכזיים בצפון ובמרכז הרצועה נותרו סגורים או פועלים תחת מגבלות ביטחוניות מחמירות.
6. משבר ממשלי ופוליטי: כחלק מהסכמים בינלאומיים (בגיבוי אמריקני והחלטות מועצת הביטחון), הוקמה ועדת טכנוקרטים פלסטינית שאמורה לנהל אזרחית את הרצועה ולרכז את מאמצי השיקום. הגוף המפקח על הוועדה והמתווה המדיני הוא "מועצת השלום" הבינלאומית, דבר המעיד על בינאום ניהול הסכסוך – החלטות על עתיד הרצועה אינן מתקבלות עוד באופן בלעדי על ידי ישראל או חמאס.

בפועל, שלטון אלטרנטיבי טרם הכה שורשים וחמאס ממשיך לנהל גם את התחום האזרחי.

בראיון שנתן ראש-הממשלה בנימין נתניהו לעיתונאי קלמן ליבסקינד לרגל חג-סוכות ופורסם בעיתון "מקור ראשון" ב-25 ספטמבר 26' הוא נשאל אם יש לישראל עניין בקיומה של הרשות-הפלסטינית ביהודה ושומרון. תשובתו לכך היתה: "לא, בסופו של דבר זה כוח עוין שמטרתו להפיל אותנו. חילוקי הדעות בין ה'רשות' לחמאס הם לא על המטרה, אלא על הטקטיקה. חמאס מאמין בהתקפה טרוריסטית, התקפה צבאית ישירה, והרשות מקדמת את החנק הפוליטי שלנו, ופועלת לדחוק אותנו באמצעים מדיניים. הרשות הזאת לא תשרוד, מסיבות שונות"¹².

את האדישות שבה התקבלו דברים אלה במערכת הבינלאומית ניתן כנראה לייחס רק לכך שהם נבלעו ברעשי המלחמה במזרח התיכון ובקמפיין הבחירות בישראל. למרות זאת, יש לקרוא את אמירתו של נתניהו גם בקשר לתהליך העמוק שהתחולל אצלו כמו אצל מרבית אזרחי ישראל, בעקבות ה-7 באוקטובר.

קיימת הסכמה רחבה יחסית גם בקרב מנהיגי האופוזיציה כי המסגרת הפלסטינית הנוכחית אינה יכולה להמשיך ללא שינוי, אף שקיימת ביניהם מחלוקת באשר לחלופות. אביגדור ליברמן קורא לפירוק הרשות הפלסטינית¹³, נפתלי בנט מתנגד למדינה פלסטינית ולהעברת השליטה בעזה לרשות במתכונתה הנוכחית¹⁴, גדי איזנקוט מתנגד בעת הזו למדינה פלסטינית, אך גם לפירוק הרשות¹⁵, ואילו יאיר לפיד ויאיר גולן רואים אפשרות לתפקיד עתידי של רשות פלסטינית מתוקנת או של גוף שלטוני פלסטיני אחר שיעבור רפורמה¹⁶. לפיכך, הביקורת על המסגרת הקיימת חורגת במידה רבה מנתניהו ומהקואליציה, גם אם החלופות המוצעות שונות זו מזו.

הציבור בישראל לא מוכן יותר להסדרים שמשאירים את האוייב על רגליו

הלחץ הציבורי הגובר בישראל, סביב המדיניות הביטחונית בעזה הוא אחד הביטויים לשינוי העמוק שחל בדעת הקהל הישראלית. מאז אירועי שבעה באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", הממשלה והדרג הצבאי נתונים תחת זכוכית מגדלת ציבורית קפדנית. כל הסדר או תזוזה שאינם מבטיחים שינוי יסודי במציאות ,נתפסים כאיום על הישגי המלחמה. התחושה בקרב חלקים נרחבים בציבור היא שהסדרים זמניים אינם אלא חבל הצלה שמאפשר לאוייב לשרוד וגם לשקם את כוחותיו לקראת ההתנגשות הבלתי נמנעת שתבוא.

סקר שנערך בסוף יולי 2026 ע"י המכון למדיניות העם היהודי (JPPI)  מצא כי רק 3% מהישראלים מאמינים ש"מתווה 15 הסעיפים" המבוסס על תכנית-טראמפ לעזה, יביא התפרקות חמאס מכל נשקו ולנסיגת צה"ל מעזה – שניים מהיעדים המוצהרים של התכנית¹⁷.

סקר שנערך מאוחר יותר, ב-20 אוגוסט 26', לאחר ששליחיו של הנשיא טראמפ דנו עם ראש הממשלה נתניהו על התנגדותו לתכנית, הצביע על אותה מגמה. כ-74% מהציבור היהודי בישראל ספקנים לגבי סיכוייה של "תכנית טראמפ" להביא להוצאת כל הנשק מרצועת-עזה ולפירוק מוחלט של חמאס¹⁸.

בסקר זה שנערך עבור מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, הוצגו בפני המשיבים חלופות שונות לפתרון "בעיית עזה". 30% צידדו בחלופה התומכת בהגברת הלחימה מצד ישראל עד להשגת המטרות הצבאיות, 24% תמכו בחלופה הגורסת כי על ישראל להקים ממשל צבאי ישראלי ברצועה. רק 10% תמכו בהעברת השלטון ברצועה לידי הרשות הפלסטינית.

הספקנות ביחס לסיכוייה של 'תכנית 15 הסעיפים' להביא להוצאת כל הנשק מעזה ולפירוק מוחלט של חמאס, היא בגדר קונצנזוס. רוב מוחלט של הציבור הישראלי – משמאל ומימין – מחזיק בעמדה כמעט זהה לגבי זאת.

לעומת זאת, הסקר העלה כי הציבור היהודי בישראל חלוק ביחס לסוגיית ההתיישבות ישראלית בעזה. 47% נגד הרעיון בעוד 42% תומכים בכך.

"הרשות הפלסטינית" ותחלואיה

מאז החתימה על "הסכמי אוסלו", מנהלת "הרשות הפלסטינית" מערכה מתמשכת נגד ישראל, שכוללת הפרה שיטתית ומכוונת של התחייבויותיה המדיניות.

בבסיסה של התנהלות זו עומדת מחויבותה העמוקה של "הרשות-הפלסטינית" לנרטיב המאבק הפלסטיני והכרתה כי ישראל לא תסכים להסדר קבע שיממש את המאוויים הלאומיים האמיתיים של הפלסטינים.

בהודעה שפרסמה מחלקת המדינה האמריקנית ב-16 ספטמבר 2026' בעקבות התנגדותה להגעת יו"ר הרש"פ ואנשיו לניו-יורק להשתתפות בכינוס העצרת הכללית של האו"ם, נמסר כי "ארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) והרשות הפלסטינית (PA) נכשלו, שוב, בהתחייבויותיהם המתוארות בחוק ציות למחויבויות אש"ף משנת 1989 (PLOCCA) ובחוק התחייבויות השלום במזרח התיכון משנת 2002 (MEPCA) פעולות אלו כוללות ייזום ותמיכה בפעולות בארגונים בינלאומיים המערערות וסותרות התחייבויות קודמות התומכות בהחלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, נקיטת פעולות לבינאום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לרבות באמצעות בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) ובית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), ניסיון לעקוף משא ומתן באמצעות חיפוש הכרה חד-צדדית, והמשך תשלום מענקים לטרוריסטים והאדרת מעשי טרור וטרוריסטים בהצהרות פומביות ובספרי לימוד".

מחלקת המדינה הבהירה כי זה הרקע להרחבת הסנקציות שימנעו ויזות מחברי אש"ף ומפקידי הרשות הפלסטינית להגיע לארה"ב וחתמה את הודעתה במילים "זהו האינטרס הלאומי שלנו לנקוט צעדים ולדרוש מאש"ף והרש"פ דין וחשבון על האדרת הטרור"¹⁹

מתוך התמונה הרחבה על התנהלות הרשות הפלסטינית ניתן לזהות הפרות בוטות ובהתמדה של הסכמי אוסלו בתחומים הבאים:

1. היחס לטרור: ככל הידוע, בכל 32 שנות קיומה, לא היה אפילו מקרה אחד שבו "הרשות הפלסטינית" העמידה לדין תושב-פלסטיני באשמת ביצוע עבירות טרור נגד ישראל²⁰. אין זה עניין של מה בכך. העמדה לדין וענישה הן חלק מהדרכים שבהן מדינה מתוקנת מבהירה את האסור והמותר וביחס לטרור פלסטיני נגד ישראל – הן אמצעים חיוניים כדי לשלול את הלגיטימיות של פעילות כזו ולקבוע נורמות בתחום זה. כאשר "הרשות" לא מעמידה לדין ולא מענישה על עבירות כאלה, לא רק שהיא אינה שוללת את הלגיטימיות שלהן, אלא שהיא אף משדרת מסר של הסכמה בקריצה או בעצימת עין.
2. עידוד ומימון טרור: לא רק שהרשות הפלסטינית נמנעת מלחימה שיטתית בטרור²¹ אלא שהיא ממשיכה לתגמל מחבלים ובני משפחותיהם באמצעות תשלומים כספיים. על פי דוח של משרד החוץ האמריקאי מאפריל 2026, בשנת 2025 שילמה הרשות הפלסטינית כ־488.5 מיליון ש"ח (כ־156 מיליון דולר) במסגרת תשלומים אלה. ארגון Palestinian Media Watch (PMW) מעריך כי סכום נוסף של כ־986 מיליון ש"ח (כ־315 מיליון דולר) הועבר באמצעות מנגנוני פנסיה ושכר בשירות הציבורי. בסך הכול, על פי צירוף הנתונים הללו, מדובר בכ־1.47 מיליארד ש"ח, שהם כ־7.6% מהוצאותיה בפועל של הרשות הפלסטינית בשנת 2025.²²

המשכורות משולמות למחבלים, לרבות אזרחים ערבים של ישראל ותושבי מזרח ירושלים, וגובהן עולה ככל שחומרת הפיגוע גדולה יותר. בפועל, הרשות לא רק מתגמלת מעשי טרור אלא גם יוצרת תמריץ לביצוע פיגועים חמורים יותר. עם שחרורם מן הכלא מקבלים המחבלים מענק שחרור מהרשות. גובה המענק נקבע בהתאם למספר שנות המאסר שריצה המחבל בפועל, על פי אותה שיטת מדרגות המשמשת לקביעת המשכורת בתקופת המאסר.²³

יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס אבו מאזן, אמר במספר הזדמנויות שאם ישאר לו רק גרוש אחד אחרון, הוא יעביר אותו לאסירים, משום ש"אנחנו שלחנו אותם²⁴" בנאום שנשא בפברואר 2018 ושודר בטלוויזיה הפלסטינית הרשמית, אמר כי תשלומים אלה הם "חובתנו הלאומית, האנושית והמוסרית, וחובת המאבק. זה נתמך מההנהגה ומהממשלה הפלסטינית²⁵". בפברואר 2025 חתם אבו מאזן על צו נשיאותי המורה על ביטול סעיפי החוקים העוסקים בתשלום הקצבאות למחבלים, והעביר את תוכנית הסיוע הכספי ומאגר הנתונים מהמשרד לפיתוח חברתי למוסד הלאומי הפלסטיני להעצמה כלכלית, באופן המאפשר את העברת הכספים ללא חשיפה לקיזוזי תשלומים מצד ממשלת ישראל או לסנקציות בינלאומיות²⁶.

בנוסף לתשלומים הישירים, "חוק האסירים" של הרשות הפלסטינית המתוקן מס' 19 (2004), קובע כי "אסירים" שריצו שנה או יותר בכלא הישראלי זכאים לאחר שחרורם להטבות משמעותיות נוספות כמו מימון ביטוח הבריאות ופטורים משכר לימוד בבית ספר, אוניברסיטה ומוסדות לחינוך מקצועי.²⁷

באפריל 2022 פסק בית המשפט העליון בישראל כי תשלום כספים על ידי הרשות הפלסטינית לאסירים ביטחוניים ולבני משפחותיהם, מהווה אשרור של פעולות הטרור שביצעו האסירים ומשכך, בהתאם לפקודת הנזיקין, הרשות הפלסטינית שותפה לעוולות שביצעו האסירים-המפגעים וחבה באחריות נזיקית כלפי הקורבנות. בית המשפט סייג זאת וקבע שהרשות הפלסטינית תהיה חייבת בתשלום פיצויי נזיקין אך לא פיצויים עונשיים. משמעותו העיקרית של פסק הדין היא במישור ההצהרתי, בקביעה כי הרשות הפלסטינית שותפה לעוולות²⁸.

3. הסתה לשנאה הרשות הפלסטינית מפרה את התחייבויותיה להסכמי שלום ומנהלת הסתה אנטישמית ממוסדת נגד ישראל. תופעה זו מקיפה את מערכת החינוך, התקשורת, התרבות והנהגת הרשות בראשות אבו מאזן, ומתמקדת במספר צירים מרכזיים:

מערכת החינוך הרשמית של הרשות הפלסטינית פועלת בהתמדה לקעקוע הלגיטימיות של מדינת ישראל; להכחשת ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל ולדמוניזציה של ישראל ושל היהודים. הרשות הפלסטינית מאדירה מחבלים ומנהיגי קבוצות טרור באמצעות קריאת בתי ספר על שמם²⁹ .

ולא רק זאת: תחקיר של מכון המחקר "מבט לתקשורת פלסטינית "(PMW) שפורסם באוגוסט 2026 ב Washington Free Beacon -מצא כי בתי ספר שמופעלים על ידי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון הפכו את זוועות 7 באוקטובר לחלק מתוכנית הלימודים השוטפת³⁰.

בין השאר צויין כי בלפחות 11 בתי ספר נערכו עצרות שבהן תלמידות ותלמידים דקלמו שירים המפארים את הטבח. בבית ספר יסודי בטול-כרם תועדה תלמידה שדיקלמה: "באנו אליכם בהמונים, פתחו את הדלת - אנחנו המוות... נקרר את האש שבלבנו עם חלקי גופות וצרחות החיילים". בעיירה ח'רס הסמוכה לחברון, תיארה תלמידה את בוקר ה-7 באוקטובר כ"חלום יפהפה שלא רצינו להתעורר ממנו".

4. הסתה לטרור: עידוד מאבק אלים, הצדקת מעשי טרור והאדרת מחבלים.
5. דה-לגיטימציה ודמוניזציה: שלילת זכות קיומה של ישראל, האשמת הציונים בפשעים נגד האנושות והצגתם באור מפלצתי.
6. קיבוע עיוות היסטורי ומדיני: ה"רשות" משקיעה מאמצים בלתי נלאים לקבע את התפיסה כי ישראל היא מדינת אפרטהייד, במטרה למחוק את הנרטיב הציוני ולהחליפו בנרטיב פלסטיני חסר אחיזה במציאות, תוך ניסיון מתמשך להציג את ישראל כמדינת אפרטהייד ולמחוק את הנרטיב הציוני.
7. תמיכה בחרם ובסנקציות נגד ישראל³¹ – תוך שלילת זהותה כמדינה יהודית. זאת, בין השאר, באמצעות שיתוף פעולה עם תנועת ה-BDS שתכליתה להביא לידי הפסקת קיומה של מדינת ישראל והחלפתה במדינה פלסטינית בכל ארץ ישראל.
8. פעילות חד-צדדית לקידום הנרטיב הפלסטיני במערכת הבינלאומית – תוך התעלמות מהתחייבות אש"ף במסגרת הסכמי אוסלו ולפיה הרשות תימנע מפעילות חד-צדדית ומפעילות בינלאומית בכלל.

אחד השיאים של תופעה זו הייתה החלטתה של הרשות להכריז על עצמה "מדינה" והצלחתה לקדם החלטה של עצרת האו"ם להכיר בה "מדינה משקיפה". על בסיס החלטה זו הצטרפה הרשות לארגונים בינלאומיים רבים, דוגמת אונסק"ו, ובכולם יזמה קבלת החלטות נגד ישראל. יצוין כי לא זו בלבד שמהלך חד-צדדי זה הוא הפרה של ההסכמים, אלא שבהסכמים אלו גם אין שום אמירה המתייחסת להקמת מדינה פלסטינית כאל תוצאה של השיחות על הסדר הקבע, שאמור להיות נדון בין הצדדים.

9. בנייה בשטחי C ללא אישור או הסכמה מצד ישראל – וזאת למרות העובדה שהסכמי אוסלו הבהירו כי הסמכות להתיר בנייה בשטחים אלו נתונה בידי ישראל בלבד. הרשות פועלת בהקשר זה בשיתוף פעולה עם האו"ם, האיחוד האירופי ורבות ממדינות אירופה. מדיניות הרשות משקפת התעלמות מוחלטת מהקביעה כי אזור C הוגדר בהסכמים שטח שנוי במחלוקת "disputed erritories” ולא שטח פלסטיני.
10. גודלו, הרכבו וחימושו של המערך הביטחוני הפלסטיני-

בהתאם להסכמי הביניים שנחתמו בין ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בשנת 1995³² ה"משטרה" של הרשות הפלסטינית – במקור The Palestinian Authority Police Force – -הייתה אמורה להיות כוח שיטור קטן שתפקידו לשמור על הסדר המקומי. אותה משטרה הייתה אמורה להיות מורכבת מכוח שיטור וכוח מודיעיני, שיחד היו אמורים להילחם בפשיעה הפלסטינית הרגילה ובארגוני הטרור. בהסכם נקבע כי המשטרה הפלסטינית לא תמנה יותר מ-30,000 איש: 12,000 ביהודה ושומרון ועד 18,000 שוטרים ברצועת עזה. ההסכמים הגדירו במפורש כי מדובר בכוח שיטור אזרחי בלבד, והגבילו את הסוגים והכמויות של הנשק שהותר (בין השאר: עד 4,000 רובים ו-4,000 אקדחים ביו"ש, לצד הגבלה קשיחה על כמות המקלעים ורכבי השטח)³³

במשך השנים הפכה הרשות-הפלסטינית את ה"משטרה" הקטנה לגופים גדולים ומסועפים תחת השם הכולל "מנגנוני הביטחון" של הרש"פ. במקום כוח קטן מוגבל בהיקפו, מנגנוני הביטחון הללו מונים כיום, על פי ההערכה, כשבעים אלף (70,000) חיילים. מכוח מצומצם המחזיק בכמות מוגבלת של כלי נשק צמח כוח שמחזיק בעשרות אלפי רובים ואקדחים, עובר אימונים צבאיים של ממש, ומצויד בעשרות כלי רכב ממוגנים. חלק מכלי הנשק התקבלו באישור ממשלת ישראל, ואילו אחרים הוברחו ליו"ש או שהם מתוצרת מקומית³⁴.

11. שילוב תנועת חמאס בבחירות למוסדות הרשות הפלסטינית אף שאינה עומדת בתנאים המאפשרים זאת, ובראשם קבלת ההסכמים עצמם.

למעשה, שילוב חמאס בבחירות למוסדות הרשות הפלסטינית, בעודו מפעיל טרור, מתנגד להסכמי אוסלו ומחוייב להשמדת מדינת ישראל, סלל את דרכו לתפיסת הגה השלטון ברצועת-עזה ומשם, לימים, גם למתקפת ה-7 אוקטובר.

ברשות הפלסטינית נערכים לקיים בחירות למועצה המחוקקת (הפרלמנט הפלסטיני) ב-28 בנובמבר 2026, ולאחריהן בחירות לנשיאות הרשות בראשית שנת 2027. צו נשיאותי רשמי בעניין זה פורסם על ידי יו"ר הרשות, מחמוד עבאס (אבו מאזן), ביולי 2026.

בקשר לכך הצהיר בכיר חמאס חוסאם בדראן כי תנועתו מתכוונת להתמודד במסגרת "קואליציה לאומית רחבה ככל הניתן". לצורך זה, נציגי חמאס מנהלים מגעים אינטנסיביים ופגישות בקהיר עם פלגים פלסטיניים שונים, כולל הג'יהאד האסלאמי, החזית העממית, וגם עם "זרם הרפורמה הדמוקרטית" של מוחמד דחלאן.³⁵

דוברי חמאס מבהירים כי התנועה מתנגדת להצבת תנאים פוליטיים מוקדמים להשתתפותה, כגון דרישה להכרה בהסכמים עם ישראל .

האם גם הפעם "הרשות הפלסטינית" תאשר את השתתפות חמאס בבחירות?, האם ישראל תאפשר לה זאת? אם היא תרצה למנוע זאת, יש לישראל לא מעט טיעונים והצדקות לכך, החל מהמלחמה הנמשכת ברצועת-עזה ועד לעמדתה השוללת קיומן של בחירות בירושלים. ואולם, אל לה להיתלות בכך. חזקה יותר מכל הטיעונים הללו היא האמת הפשוטה: כל עוד חמאס הוא ארגון טרור - יש לנהל נגדו מלחמת חורמה עד לפירוקו המוחלט, ואין לאפשר לו דריסת רגל כלשהי במוסדות השלטון. נדון בכך גם בהמשך.

מגמות עדכניות בולטות בדעת-הקהל הפלסטינית

רוב הפלסטינים מאסו בהנהגתם הנוכחית ומחפשים אחרת – כך עולה מסקר שנערך באוגוסט 26' על ידי "המרכז הפלסטיני למדיניות וחקר סקרים" (PCPSR) בראשות ד"ר חליל שקאקי³⁶. הסקר נערך לאחר פרסומה של ההודעה על הכוונה לקיים בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בנובמבר 2026 ובחירות לנשיאות הרשות הפלסטינית בתחילת 2027.

כשליש ממשתתפי הסקר אמרו שאופי הנהגת פת"ח לא השתנה; 44% מהנשאלים סברו שהן חמאס והן פתח לא ראויים להוביל את הציבור הפלסטיני.

79% היו רוצים שמחמוד עבאס יתפטר – נתון דומה לזה שעלה גם בסקר הקודם. בנוגע לשאלת יורשו של עבאס, נרשמה תמיכה מובהקת במרואן ברגותי (39%) שכלוא בישראל. אחריו דורגו ח'ליל אל-חיה (16%),  מוחמד דחלאן  (15%) ומוסטפא ברגותי, ראש היוזמה הלאומית הפלסטינית (6%).

בתשובה לשאלה באיזה פלג פלסטיני הם תומכים, 24% מהנשאלים השיבו פתח, ושיעור זהה תמך בחמאס. בסקר דומה שהתקיים לפני עשרה חודשים, 35% אמרו כי הם תומכים בחמאס, בעוד 24% תמכו בפתח. הירידה בלטה במיוחד ביו"ש, שם צנחה התמיכה בחמאס מ-32% באוקטובר 2025 ל-18% בסקר הנוכחי.

שביעות הרצון הכללית מחמאס עומדת על 42%, כאשר 45% מהנשאלים ביו"ש ו-38% ברצועת עזה אמרו שהם מרוצים מתפקוד ארגון הטרור במהלך המלחמה מול ישראל. זאת בהשוואה ל-60% בסך הכול – 66% ביו"ש ו-51% בעזה – בסקר הקודם שנערך לפני עשרה חודשים, באוקטובר 2025.

למרות הירידה בתמיכה בחמאס, 72% מהנשאלים אמרו כי רגון הטרור לא צריך לוותר על נשקו לפני נסיגה ישראלית מלאה מרצועת עזה, ואילו 20% השיבו כי עליו לעשות זאת.

יצויין כי ההתנגדות לפירוק חמאס מנשקו בטרם נסיגה ישראלית הייתה גבוהה יותר ביו"ש ועמדה על 79%, לעומת 62% בעזה.

לפי הניתוח של חוקרי PCPSR ממצאי הסקר משקפים "נוף פוליטי פלסטיני בתהליך מעבר". חמאס איבד תמיכה ציבורית משמעותית, בעוד מרואן ברגותי מתגלה כמועמד הפוטנציאלי החזק ביותר לנשיאות, וחוסר שביעות הרצון מההנהגה הקיימת נותר גבוה במיוחד. במקביל, הפלסטינים מפקפקים יותר ויותר בשאלה האם המאבק המזוין הניב תוצאות משמעותיות לאחר הרס עזה, ותרם לעלייה ניכרת בתמיכה במשא ומתן. עם זאת, שינוי זה נותר שביר: רוב הפלסטינים עדיין מתנגדים לפירוק הנשק של חמאס לפני נסיגה ישראלית מלאה מרצועת עזה, רואים בהרחבת ההתנחלויות פגיעה בפתרון שתי המדינות, ומגלים ספקנות רבה כלפי ההנהגה הפלסטינית והישראלית.

האם ישראל יכולה להשיג הכרעה תודעתית במאבקה עם אוייביה?

כדי להבהיר את כוונתנו במונח "הכרעה תודעתית" נסתייע בשלושה מושגים אחרים מעולם האסטרטגיה הצבאית שהסינתזה שלהם עשויה להוביל אליו.

הראשון: "הכרעה". הדיון התיאורטי במושג זה הוא רב שנים ומהדינמיים ביותר בתחום האסטרטגיה הצבאית ותורת הלחימה.³⁷ במילון צה"ל "הכרעה צבאית" (בלי התמקדות מיוחדת בהיבט התודעתי) מוגדרת כ- "שבירת כוח ההתנגדות של האויב לפעול ביעילות נגדנו, על־ידי יצירת מצב שמתקיימים בו (להערכת המחליט) התנאים להשגת המשימה שנקבעה. מצב ההכרעה ניכר כרגיל בכך, שהאויב איבד את יכולתו לפעול נגדנו ביעילות.³⁸"

השני: "שינוי תודעתי". "המערכה על התודעה" מוגדרת בצה"ל כ "אוסף הפעולות שנועדו לשנות את תפיסת המציאות, העמדות, הרגשות וההתנהגות של קהל היעד".³⁹

המושג השלישי שבו נסתייע הוא "ההרתעה האסטרטגית" - שהגדרתה הקלאסית בספרות המחקר היא הבאת האויב להבנה כי המחיר שישלם על השגת מטרותיו בכוח יהיה גבוה מדי ולא כדאי⁴⁰.

"הכרעה תודעתית" תוגדר על בסיס השילוב של שלושת המרכיבים הללו כ-יצירת שינוי עמוק וקבוע בתפיסת האויב, המוביל אותו להבנה שלא יוכל להשיג את מטרותיו בכוח, ושמחירו של ניסיון להשיג זאת בדרך הזו, יהיה גבוה מדי ולא כדאי.

למען הסר ספק, בשום אופן אין לפרש את החיבור בין "תודעה" ל"הכרעה" ככזה שמעביר את ההכרעה רק אל המישור התודעתי ופותח פתח לטענות כמו "אין דרך צבאית להתמודד עם הטרור כדי להכריעו". ההיפך הוא הנכון. החיבור בין המושגים נועד להדגיש שההכרעה בדרך הצבאית צריכה להיות כה מובהקת עד שהיא תחולל גם שינוי תודעתי עמוק אצל האוייב, בנוסף להישגיה הצבאיים המוחשיים.

מול מדינות ערב, ישראל השיגה כמה פעמים הכרעה תודעתית ברורה, שהובילה כעבור זמן להכרה בקיומה ולחתימה על הסכמי שלום.

• מלחמת ששת הימים (1967): שהדהימה את מדינות העולם כולו, יצרה הלם תודעתי עמוק בעולם הערבי וסדקה את התפיסה שניתן להביא להשמדה צבאית של ישראל בטווח הנראה לעין.
• מלחמת יום הכיפורים (1973): למרות ההפתעה הקשה שישראל חוותה בפתיחתה, נסתיימה בנחיתה ישראלית מעבר לתעלה וסמוך לדמשק , מה שהביא את מצרים (ובהמשך גם מדינות נוספות) למסקנה כי לא ניתן לכפות על ישראל פתרון צבאי לסכסוך, וסלל את הדרך לביקור סאדאת בירושלים (1977) ולהסכמי השלום.
• הסכמי אברהם (2020): הגם שאינם תוצאה ישירה של פעולה צבאית ישראלית, הם ביטוי נוסף להכרעה תודעתית ארוכת טווח, שבה מדינות באזור מעדיפות שיתוף פעולה עימה על פני חרמות ומאבקים אפילו מדיניים וכלכליים.

לעומת זאת, במאמציה של ישראל מול גופי טרור, הכרעה תודעתית היתה קשה יותר להשגה.

ראשית, לנוכח הרגישות הנמוכה שלהם לנזק: בניגוד למדינות, לגופים כאלה יש פחות מחויבות לתשתיות אזרחיות או לרווחת האוכלוסייה. הם מוכנים לספוג פגיעה קשה ואף להסתתר מאחורי אוכלוסיה אזרחית ולפעול מתוכה, כדי לשמר את התנגדותם.

שנית, בגלל תפיסת הניצחון של אויב כזה: עבור ארגון גרילה או טרור, עצם העובדה שהוא נשאר עומד על רגליו במערכה שמתנהלת נגדו, נחשב בעיניו ובעיני תומכיו כניצחון תודעתי.

שלישית, לנוכח האידיאולוגיה הקיצונית שלו. בעידן הנוכחי זה בולט במיוחד בארגונים בעלי תודעה דתית קיצונית. המאבק נתפס כנצחי וכציווי אלוהי, ולכן הפסדים טקטיים או הרס פיזי אינם נתפסים כמפלה או כתבוסה.

ההישגים במאבקים אלה, על פי רוב היו זמניים, גם משום התפיסה הדתית שלפיה במצבים של נחיתות צבאית, נכון להשיג הפוגה כדי לחזק את הכוח עד לרגע שבו המאזן יאפשר את הפעלתו מחדש.

כך, מלחמת לבנון השנייה (2006): יצרה הרתעה חזקה (כפי שהודה חסן נסראללה בנאומו המפורסם על החרטה), שהובילה לשקט ממושך בגבול הצפון, אך לא מנעה מחזבאללה להמשיך להתחמש לקראת המערכה הבאה.

אף שמוקדם להסיק מסקנות מגובשות על כך, ניתן להצביע על סימנים לאפשרות השגתה של הכרעה תודעתית על ידי ישראל במלחמת "חרבות ברזל", בזירות רצועת עזה, בלבנון וגם בסוריה.

בעזה, מלבד ההישגים הצבאיים והמדיניים של ישראל, כדאי להתבונן גם בלקחים שהופקו על ידי הוגים בעלי שם כמו פרופסור סלמאן אל-דאיה, מי שמכונה "המופתי של עזה". בפסק הלכה (פתווא) שפירסם בנובמבר 2024 קבע א-דאיה כי במתקפת ה-7 באוקטובר הפרה חמאס את עקרונות האסלאם לגבי ג'יהאד. לפי השקפתו, מבחינה דתית-הלכתית יש להימנע מלחימה כאשר קיימת נחיתות צבאית משמעותית וכשלא קיימים תנאים ותשתיות תמיכה מספיקות להגנה על האוכלוסיה האזרחית. "חובה מוחלטת להימנע מג'יהאד אם גוברת ההערכה כי יתרחש דבר המנוגד למטרותיו, כגון הגברת הפגיעה בדת, בנפש, בכבוד, בצאצאים, ברכוש, או גזילת אדמות – ועל אחת כמה וכמה השמדת יסודות החיים".⁴¹

הגם שפסק ההלכה לא מגיע מקרב ההנהגה הדתית של חמאס או של תנועת-האם שלה "האחים המוסלמים" ולמרות שהאחרונים סיפקו גיבוי מלא ונחרץ להחלטת חמאס על מתקפת "מבול אל אקצה"⁴², ביקורתו של א-דאיה על חמאס והקריטריונים שהתווה למתן היתר הלכתי למלחמה יזומה, הם חסרי תקדים מצד הסמכות הסונית הבכירה ביותר ברצועת עזה⁴³.

פסק ההלכה קורא תיגר על מונופול הלגיטימציה של חמאס שהקפיד לבסס את פעולותיו על "חובת הג'יהאד" ונהנה מתמיכת מועצת השורא שלו. כאשר סמכות דתית כזו, מעמידה בספק את הלגיטימיות של ההחלטה לתקוף את ישראל ,זוהי מכה תודעתית לנרטיב "הניצחון האלוהי" של הארגון⁴⁴ ומסר שלבטח יהדהד גם אל מחוץ לגבולות רצועת עזה.

לא זו אלא אף זו: ה"פתווא" לא נולדה בחלל ריק. היא שיקפה את התסכול העצום ברחוב העזתי מהמחיר הכבד של המלחמה. היא מעידה על כך שבתוך החברה העזתית, מתחילה לפעם ההכרה, שחמאס המיט עליה אסון מוחלט ללא הצדקה – זה כשלעצמו מרכיב משמעותי במושג ההכרעה התודעתית⁴⁵.

אם בתום המערכה חמאס יפורק לחלוטין ורצועת עזה תפורז באופן מלא מכלי הנשק שבה, תהיה זו עדות מובהקת וניצחת לתבוסתה של חמאס והשלמה של תהליך ההכרעה גם במישור התודעתי.

ישראל השיגה הכרעה תודעתית גם בהקרסתו של "ציר ההתנגדות" האיראני בסוריה, הגם שקשה לקבוע זאת לגבי הישות הסורית החדשה, שנמצאת עדיין בעיצומו של תהליך עיצוב, אשר משווק ע"י בעלי העניין כפרגמטיזם, אך יכול להיות מסווה ורמיה.

כך או אחרת, תפיסתה של סוריה בעיני איראן כ"חצר אחורית" של טהראן, נשברה לחלוטין. הנוכחות האיראנית בסוריה על ביטוייה השונים, נתדלדלה מאוד וכך גם השפעתה. חיזבאללה, שהיוותה משענתו הצבאית של משטר אסד בימיו הקשים, הפכה לנרדפת על ידי מחליפו.

"אין ספק שספגנו מכה גדולה וקשה – ביטחונית ואנושית, וחסרת תקדים בהיסטוריה של ההתנגדות בלבנון" - כך אמר מזכ"ל חיזבאללה -חסן נצראללה בנאום שנשא ב-19 בספטמבר 2024, יומיים לאחר מתקפת הביפרים ומכשירי הקשר שישראל ביצעה בלבנון⁴⁶ . שמונה ימים לאחר אותו נאום חוסל נצראללה בעצמו על ידי צה"ל במבצע "סדר חדש", כאשר מטוסי חיל האוויר הפציצו את המפקדה התת-קרקעית של הארגון בדאחייה שבביירות⁴⁷. האיש שלא הפסיק להתפאר בהיכרותו העמוקה עם החברה הישראלית וכינה אותה בבוז כרשת של "קורי עכביש" לא שיער את תעוזתה ואת גודל נחישותה לעמוד על נפשה. בירידתו למעמקי השאול הוא לקח עימו גם את "תפיסת רשת קורי העכביש".

הפעולה שצה"ל ביצע לאורך החודשים יוני-ספטמבר 2026 אשר הובילה להשמדתה של המפקדה והתשתית האסטרטגית התת-קרקעית המבוצרת והמסועפת שהקים חיזבאללה ברכס עלי טאהר שבדרום לבנון, הנחיתה מכה נוספת על האירגון המוכה, צבאית, מוראלית ופוליטית העובדה שגם איומיה של איראן להגיב, לא הניאו את ישראל מלפעול, הוסיפה לגודל ההישג⁴⁸.

עוצמת הביקורת על הארגון מתוך המערכת הלבנונית הגיעה לשיאים חדשים⁴⁹. חסן עז א-דין, חבר פרלמנט לבנוני מטעם חיזבאללה, טען הודה בעקבות זאת כי חיזבאללה יתקשה לחזור למעמד שהיה לו ב-2023.⁵⁰ החוקר והפרשן חוסיין עבד אל-חוסיין, עמית מחקר ב-Foundation for Defense of Democracies וכותב העוסק בלבנון ובזירה הערבית, טען בטור חריף שפירסם כי חיזבאללה הובס אסטרטגית - אך ממשיך לסרב להכיר בכך ולשאת באחריות למחיר ששילם לבנון.  ⁵¹

בעקבות המכות הקשות שישראל הנחיתה– החל ממבצע "חיצי הצפון", דרך חיסול חסן נסראללה וצמרת הארגון, ועד להסכמי הפסקת האש ו"הסכמי המסגרת" – נשברה התפיסה ההיסטורית של "משוואות ההרתעה" שחיזבאללה ניסה לכפות מאז 2006. עם זאת, שרידותו הפוליטית של הארגון והתנגדותו להתפרק מנשקו מונעים הגדרה של "הכרעה תודעתית מלאה". חיזבאללה כיום מורתע, מוכה ושקוע בהגנה עצמית ושרידות פוליטית. עם זאת, כדי שהכרעתו תהפוך לקבועה נדרש פירוק מוחלט של התשתית הפוליטית והצבאית של הארגון – תהליך שעדיין נמצא בליבה של מחלוקת פנים-לבנונית ובינלאומית מורכבת⁵².

אשר לסוריה - הצמרת המדינית והצבאית החדשה של המדינה מבינה היטב את מגבלות הכוח שלה. הקמפיין הצבאי המסיבי שישראל ניהלה להשמדת הנשק האסטרטגי שנותר במדינה, תפיסת שטחים שולטים בכתר החרמון ע"י צה"ל והבהרת "הקווים האדומים" של-ישראל , קיבעו בתודעתו של השלטון בדמשק כי עימות עם ישראל איננו תרחיש שכדאי להגיע אליו אם הוא חפץ לשרוד.

אם בעבר "הכרעה תודעתית" מול סוריה פירושה היה לגרום לאסד להבין שלא ישתלם לו לפתוח במלחמה – הרי שכיום התודעה הסורית מוכרעת על ידי הפחד ממהלכים שיובילו לקריסה פנימית נוספת. השלטון החדש מורתע מישראל ופועל מתוך אילוצי שרידות פוליטית, אך החשדנות ההדדית נותרה גבוהה וישראל נאלצת לאכוף את הקווים האדומים שלה בכוח צבאי מעת לעת כדי לשמר הרתעה זו.

התנהלותה של ישראל במלחמת חרבות ברזל ערערה כמה מהנחות היסוד המרכזיות של אוייביה ביחס אליה, לא רק בנוגע לנחישותה ולמרחב פעולתה אלא גם באשר לעמידותו של העורף הישראלי.

בסדרת מאמרי הדעה שכתב ד"ר עבד אל-מונעם סעיד, חבר המועצה המייעצת של המרכז המצרי למחשבה ומחקרים אסטרטגיים, בעיתון "אל-שרק אל-אווסט "(Asharq Al-Awsat) ומהופעותיו בתוכניות הפרשנות הפוליטית ברשתות המצריות eXtra News וTEN הוא עמד על שני כשלים תפיסתיים שהיו בעוכריהם של ראשי חמאס וציר ההתנגדות האיראני. הראשון, כשל בהערכת השפעתו של הקרע הפנימי בחברה הישראלית. ההנחה כי ישראל השסועה תתקשה להתמודד עם התקפה עליה וכי תגובתה הצבאית תהיה מוגבלת או ניתנת להכלה, הופרכה ברגע האמת. החברה הישראלית התלכדה וגילתה איתנות שהפתיעה את מקבלי ההחלטות בעזה ובטהראן ואפשרה פעולה עוצמתית ורחבת היקף אשר שינתה את פני האזור..⁵³

הכשל השני, שעליו עמד ד"ר סעיד הוא אשליית "אחדות הזירות" וההסתמכות על השחקנים האזוריים. לדבריו, הציר בנה על כך שהתלקחות בזירה אחת תפעיל אוטומטית חזית אזורית כוללת שתכריע את ישראל. בפועל, המדינות הערביות המובילות בחרו לשמור על האינטרסים הלאומיים שלהן והותירו את איראן ושלוחותיה להתמודד לבדן עם המכה שניחתה עליהן.

אחת המסקנות המרכזיות של ניתוח שנערך ע"י מכון "מדה אל-כרמל ( Mada al-Carmel)– המרכז הערבי למחקר חברתי יישומי" , היושב בחיפה, ופורסם בספטמבר 2026 היא כי ההנחה שחברה מערבית ומפולגת כמו ישראל תקרוס תחת שלוש שנים של מתקפות טילים התבררה כשגויה. הנתונים מראים כי הציבור היהודי בישראל מפגין עמידות ממושכת, תומך ברובו בהמשך המערכות הצבאיות ומגלה נכונות לשאת במחיר הדמים והכלכלה מתוך תפיסת איום קיומית משותפת, ללא קשר למידת שביעות רצונו מהממשלה. ⁵⁴

החברה הישראלית הוכיחה איפוא כי היא אינה שברירית או חסרת כושר עמידה מול לחצים, כפי שכונתה ע"י נסראללה בנאום "רשת קורי העכביש"⁵⁵. חברה זו גילתה איתנות גם לאחר המכה הקשה ב-7 אוקטובר, עמדה היטב במלחמה רב זירתית ממושכת ולמרות המלחמה והשלכותיה היא הציגה ביצועים מרשימים בפריון המשק ובכלכלה ועודנה נחושה להיאבק עד להכרעת אוייביה.

אפשר להניח כי מסקנות אלה ביחס לישראל משקפות גם את הלך מחשבתם העכשווי של מי שנותרו להנהיג את ציר-ההתנגדות או של שחקנים אחרים באזור, שמסיבות מובנות לא נותנים לכך ביטוי מפורש.

"קריסת האופציה הצבאית נגד ישראל הן בקרב הפלסטינים והן בקרב הערבים"

בינואר 2025, כתב החוקר והסופר-הפוליטי הותיק מאג'ד כיאלי, מאמר שכותרתו סיפקה את תמצית הסיפור: "קריסת האופציה הצבאית נגד ישראל הן בקרב הפלסטינים והן בקרב הערבים". במאמר שפורסם במגזין הנחשב אל-מג'לה (Al Majalla) תאר את התרסקות "אשליית קורי העכביש" ואת "השקר וההונאה של המונח אחדות הזירות". מסקנותיו של כיאלי היו מרחיקות לכת –

ה־7 באוקטובר , כך הוא העריך, חותם את העידן הנוכחי בתנועה הלאומית הפלסטינית, עידן שהחל לשיטתו עם פעולת החבלה הראשונה של הפתח ב־1965, אשר סימנה את נקודת הפתיחה של המאבק הפלסטיני המזוין.

כיאלי העריך עוד כי ההתנגדות במסגרת המאבק המזוין מילאה את ימיה. לדידו, אם מלחמת אוקטובר 1973 סימנה את סופה של האופציה הצבאית במסגרת הסכסוך הערבי־ישראלי במישור המדינתי, הרי ש"טופאן אל־אקצא" והמלחמה בעזה – בפרט הפגיעה הקשה ביכולות חזבאללה בלבנון – מבשרים את קיצה של האופציה הצבאית במסגרת הסכסוך הלא־מדינתי או המיליציוני נגד ישראל.⁵⁶

הנה כי כן, גם אם התהליכים עדיין לא הושלמו, ניתן למצוא לא מעט עדויות לכך שגם בעידן הנוכחי ישראל יכולה להוביל לשינוי תודעתי ביחס אליה אצל אוייביה, יריביה ומתחריה, מדינות או "שחקנים לא מדינתיים".⁵⁷

לא היאוש אלא דווקא התקווה היא שמזינה את הטרור והאלימות.

בזמן שההכרה במדינה פלסטינית מצד מדינות-העולם מתרחבת, שיעורי התמיכה בפתרון שתי המדינות בקרב שני הצדדים הישירים לסכסוך מגיעים לשפל חסר תקדים.

בעוד הקהילה הבינלאומית ממשיכה לראות בו את המתווה המועדף, רעיון שתי המדינות מאבד את שאריות התמיכה בו בתוך השטח, עקב שינויים גיאו-פוליטיים, דמוגרפיים וביטחוניים עמוקים. שורה של גורמים הובילו לשחיקה מעשית של הרעיון:

• שינוי תפיסתי בישראל לאחר ה-7 באוקטובר: מתקפת הטרור הקיצונית מרצועת עזה והמלחמה שבאה בעקבותיה קיבעו בקרב רוב הציבור וההנהגה בישראל את הסיכונים בקיומה של ישות עויינת, בשטח רווי מחבלים וכלי נשק שבקרבו וסמוך אליו התיישבות יהודית, תשתיות ומרכזים חיוניים של ישראל. ולא רק זאת, המתקפה והמלחמה החזירו את הציבור היהודי בישראל לשורשי הסכסוך וחיזקו אצל רבים את הגישה הריאליסטית ואת משמעותן בהיבטי ביטחון-לאומי של ההתיישבות, השליטה והאחיזה בשטח.
• מציאות בלתי הפיכה ביהודה ושומרון: התרחבות מפעל ההתיישבות, הקמת תשתיות כבישים ייעודיות וגידול האוכלוסייה הישראלית מעבר לקו הירוק יצרו רצף טריטוריאלי ישראלי המקשה מאוד על חלוקה פיזית של הארץ או על פינוי מאות אלפי תושבים.
• הפיצול הפוליטי והטריטוריאלי הפלסטיני: הנתק הממושך בין ממשל הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון לבין שלטון חמאס ברצועת עזה מונע קיומה של הנהגה מאוחדת המסוגלת לחתום על הסכם מחייב או לייצג ישות מדינית אחת.
• שחיקת הלגיטימציה של הרשות הפלסטינית: הרשות הפלסטינית סובלת מחולשה מבנית עמוקה, שחיתות וחוסר פופולריות ברחוב הפלסטיני, מה שמערער את מעמדה כפרטנר יציב שיכול לאכוף סדר וביטחון ביום שאחרי.
• חוסר אמון הדדי מוחלט: ירידת התמיכה הציבורית ברעיון שתי המדינות בשני הצדדים, לצד היעדר משא ומתן ישיר ומשמעותי מזה שנים ומאבק מדיני ומשפטי-בינ"ל , הגדילו את המרחק ואת חוסר האמון בין הצדדים.

בראייה היסטורית, ההנהגה הפלסטינית לא השכילה לעבור את תהליך השינוי המתחייב מתנועה לאומנית אלימה להנהגה מתפקדת ואחראית של ישות אוטונומית מדינית המתקיימת בשלום לצד מדינת ישראל. את עיקר מאמציה השקיעה ההנהגה הפלסטינית בניסיון לסכל ולפרק את הפרויקט הציוני. אתוס ההתנגדות הפלסטיני ודפוסי הפעולה של אש"ף הועתקו ושוכפלו לקוד ההפעלה של הרשות הפלסטינית.

גם אם בקהילייה הבינלאומית יש מי שמנסים בכל דרך להחיות אותה, פרדיגמת שתי המדינות שחיות בשלום זו לצד זו איבדה את הרלוונטיות שלה בעת הזו.

מציאות זו בצד הפניית הקשב הישראלי לסוגיות אחרות, הובילו את הדרג המדיני והציבור בישראל להתמקד בעיצוב המציאות בשטח ולא בדיונים עקרים ובשיח מדיני חסר תוחלת.

אין בכך לומר כי לא מתקיימת חשיבה על הסוגיה הפלסטינית. חוקרים וגם מדינאים ממשיכים לבחון ארבעה דגמים חלופיים לרעיון שתי המדינות, כל אחד מהם מציב אתגרים מורכבים משלו:

1. מדינה אחת דו-לאומית: הקמת מדינה אחת בין הירדן לים עם זכויות שוות לכולם – רעיון הזוכה לעניין גובר בשיח הפלסטיני אך נדחה על ידי הרוב המוחלט בישראל בשל אובדן הרוב היהודי והאופי הציוני של המדינה.
2. מדינה אחת יהודית :- קביעה תודעתית, מעשית ומדינית, לפיה ממערב לירדן יש מקום להגדרה לאומית אחת בלבד: זו היהודית. ממילא אין, ולא תקום, מדינה ערבית בלב ארץ ישראל שתאפשר את מימוש השאיפות הלאומיות הערביות בה. גניזת החלום הזה תצמצם את המוטיבציות למימושו, וממילא את הטרור. הממשל העצמי של ערביי יהודה ושומרון יחולק לשישה ממשלים מוניציפליים אזוריים שייבחרו בבחירות דמוקרטיות – חברון, בית לחם, רמאללה, יריחו, שכם וג'נין, יופקדו על הניהול האזרחי, בתיאום עם ישראל ובמנותק מהרשות הפלסטינית.
3. קונפדרציה: מודל המציע שתי ישויות ריבוניות נפרדות (ישראלית ופלסטינית) עם גבולות פתוחים, חופש תנועה, וניהול משותף של תשתיות, ביטחון וכלכלה, ללא צורך בפינוי המוני של אוכלוסייה.
4. ניהול הסכסוך וסטטוס קוו ממושך: המשך המצב הקיים תוך ניסיונות לקבוע יתרונות התיישבותיים ומדיניים וכן שיפור כלכלי וחיזוק התיאום הביטחוני המקומי, אך ללא פתרון מדיני כולל.

בהערכת סיכוייה של כל אחת מהחלופות וניתוח מאזן היתרונות-חסרונות שלהן, שתי חלופות מדורגות גבוה מהשאר: האחת מענה לסוגיה הפלסטינית במסגרת מולטילטרלית-אזורית, תחת הארכיטקטורה האזורית החדשה שתתעצב. במסגרת המערכת האזורית נוצרים מרחבי הזדמנויות חדשים לעצמאות פלסטינית מוגבלת ומרוסנת בתצורה שאיננה בהכרח מדינה כציפיות הפלסטינים, אלא מבנה פדרטיבי רופף של שתי פרובינציות אוטונומיות ללא רצף גאוגרפי ביניהן, שיוכל להוות תשתית לפתרון עתידי בדמות קונפדרציה ירדנית-פלסטינית. החלופה השנייה היא מערך של שלטונות מקומיים במרחב הפלסטיני על בסיס גאוגרפי וזהותי/שבטי/חמולתי.

בכל מקרה, חיסול חמאס כישות שלטונית וצבאית ברצועת-עזה ופירוז שטח זה מכל נשק, חייבים להיות ראשיתו של כל תהליך וכל דיון שיעסקו בסוגיה הפלסטינית.

איך להכריע ? – קווים למדיניות הנידרשת

1. עזה תחילה – פירוק חמאס מנשקו, פירוז מוחלט של השטח, שליטה ביטחונית ישראלית, דה-רדיקאליזציה ומתן אפשרות להגירה –

החלטה 2803 של מועצת הביטחון של האו"ם, שהתקבלה ב-17 בנובמבר 2025 ברוב של 13 מדינות תומכות וללא התנגדות (לצד הימנעותן של רוסיה וסין), העניקה תוקף בינלאומי ל"תוכנית השלום של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לעזה".

ההחלטה ברכה על הקמת "מועצת-השלום", הגוף שיקבע את המסגרת והמימון ל"פיתוח מחדש של עזה", עד למועד שבו "הרשות הפלסטינית תשלים באופן משביע רצון את תוכנית הרפורמה שלה" ו"תוכל להשתלט בחזרה על עזה בצורה בטוחה ויעילה"

עוד נקבע בהחלטה זו כי "לאחר שתוכנית הרפורמה של הרשות הפלסטינית תבוצע בנאמנות והפיתוח מחדש של עזה יתקדם, ייתכן שסוף סוף יהיו התנאים למסלול אמין להגדרה עצמית ולמדינה פלסטינית"⁵⁸.

יש להניח כי ישראל נאנסה להסכים לנוסח הזה כדי לקדם את מה שהיה חשוב לה באמת ונחוץ לה מאוד באותם הימים: עסקה כוללת לשחרורם של החטופים שהוחזקו אז ברצועת-עזה.

הניסוח החמקמק, עם סייגים והתניות וללא מסגרת זמנים מחייבת, יכול להעיד על כוונתה של ישראל להבטיח לעצמה פתח מילוט אך כבר למדנו כי הקהילה הבינלאומית לא שופטת כמונו את הרשות הפלסטינית על אי עמידתה במחוייבותיה. לא פחות חמור מכך הוא החזון המפורש: הגדרה עצמית ומדינה פלסטינית.

ישראל תצטרך למצות את מרחב התימרון הגדול שניתן לה בתנאים שפורטו, כדי שלא לעלות על מסלול שיוביל ל"אוסלו 2.0".

בנוסף להשגתם המלאה של היעדים הצבאיים שישראל הגדירה ביחס לרצועת עזה, למדינת ישראל צריך להיות אינטרס מובהק שהאזור שבו צמחה המפלצת האכזרית שביצעה את טבח ה-7 באוקטובר, יספק עדות נצחית למחירים שישלם כל מי שיעלה בדעתו לתקוף את ישראל.

הדברים אמורים הן ביחס לרעיונות השיקום שנכללו ב"תכנית טראמפ" והן באשר לתביעה מצד חלק מהציבור בישראל, לחדש את ההתיישבות הישראלית ברצועת-עזה.

עזה שלאחר המלחמה תהיה עדות ניצחית לתוצאת הניסיון הכושל של חמאס, של "האחים המוסלמים" ושל המדינות התומכות בהן, לכונן מדינה-אסלאמית בחבל זה. תהיה זו אזהרה מהבהבת לכל מי שיהרהרו בכל מקום ובכל זמן לתת לחמאס או לתנועת-האם שלה – האחים המוסלמים" – את מוסרות השילטון.

תוצאה כזו תשלים את ההכרעה התודעתית ותשפיע על תודעתם של אוייבינו ושל חורשי רעתנו גם בשאר האזורים.

דיון מעשי אמיתי בעתידו של האזור הזה יוכל להתנהל רק לאחר פירוז רצועת עזה מאמצעי הלחימה שבה, כולל אלה שבידי חמאס, מיטוט יכולותיו השלטוניות וניתוקו מכל תפקיד במערכת השלטונית. בדיון כזה לא יהיה מנוס מלהביא בחשבון גם את עמדות הציבור בעזה – שלמעלה ממחיצתו נולד לתוך מציאות שבה חמאס הוא השלטון, ינק את האידיאולוגיה החמאסית במוסדות חינוך שנשלטו על ידי חמאס, צרך את תקשורת חמאס, התפלל במסגדי חמאס והיה עטוף מכל רגל ועד ראש בתעמולת חמאס.

קשה לגלות אופטימיות ביחס לסיכויים לחולל מפנה תודעתי משמעותי בקרב ציבור כזה, בעתיד הנראה לעין. המקרה של עזה, לא דומה למקרים אחרים שחווינו לאורך ההיסטוריה שבהם נרשמו הצלחות במאמצי הקהילה הבינלאומית לדה-רדיקאליזציה במדינות או בציבורים שונים. ראשית, משום שהאידיאולוגיה החמאסית שזורה בזהות הדתית של תומכי חמאס. שנית, לנוכח שיעורם הגבוה של התומכים בחמאס בתוך הציבור הזה. אלה ימשיכו לשמר את האידיאולוגיה החמאסית ולעשות לה נפשות בקרב שאר הציבור. שלישית - משום שציבור זה ימשיך לחיות באזור שבו קיימת נוכחות דומיננטית לתפיסות האחים המוסלמים וחמאס ובסביבה פתוחה שדרכה תמשיך לזרום באמצעי התקשורת ובדרכים נוספות אותה אידיאולוגיה, באופן שיקזז את השפעת המאמצים הנגדיים.

הוצאה מחוץ לחוק של חמאס, גם ברשות הפלסטינית, חיונית כצעד ראשון ליצירת דה-לגיטימציה לאירגון הטרור הזה ועל אחת כמה וכמה מניעת השתתפותו בבחירות למוסדות הפלסטיניים, בין בשמו, בין בשמות כיסוי ובין בשותפות עם אחרים.

על כל פנים, בנסיבות המתוארות כאן, כל ניסיון להגדרת תכנית פעולה כוללת ביחס לרצועת עזה, עם לוחות זמנים מחייבים, יהיה בגדר מס שפתיים. מנהיגים יצטרכו לכבוש את נטייתם להציג חזון ורוד ולשווק הצלחה - גם כשזו מדומה -בהתקדמות להגשמתו. עדיף להתבונן במציאות בעיניים פקוחות, להכיר בגודל האתגר, לזכור כי ב-4000 שנות קיומה, רצועת עזה לא ידעה מרגוע ממאבקים, כיבושים ותהפוכות גיאופוליטיות ולהבין את ההכרח בפירוק חמאס, פירוז מוחלט של השטח, שליטה ביטחונית ישראלית ומתן אפשרות להגירה למי שמעוניין בכך וכרגע אנוס על כורחו להישאר בתוככי עזה.

2. בחירות ברשות הפלסטינית – מוקדם מדיי ומסוכן מדיי

קיומן של הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית (המועד המתוכנן: 28 נובמבר 26) , בלי קשר לתוצאותן, עלול להביא להפעלת לחץ כבד על ישראל להעביר את השליטה בעזה ואפילו את משימת איסוף הנשק לידי הרשות הפלסטינית "החדשה", בזמן שחמאס הוא עדיין גורם הכוח המרכזי ברצועה, שולט בפועל במנגנונים השונים וכשאנשיו צפויים להיות חלק ממערכותיה של אותה "רשות פלסטינית חדשה".

בניגוד לדיעה הרווחת, הסכנה בקיומן של הבחירות הפלסטיניות אינה נעוצה רק בזהות המנצחים בקלפי או ביחסי הכוחות המפלגתיים שייווצרו ביום שלמחרת, אלא בציפייה הבינלאומית שתיווצר בעקבותיהן. הלחץ המדיני שיעטוף את ירושלים יתמקד בדרישה אחת: "העברת המפתחות".

האשליה המערבית והלקח ההיסטורי

האשליה המערבית, הרואה בקלפי את חזות הכול, נוטה להתעלם מהמהות, מהתוכן ומהדינמיקה הפנימית באזורי הבחירות. מי שמבקש דוגמה טרייה לכך יכול למצוא אותה בנקל בסוריה החדשה, שבה תהליך בחירות פסאודו-דמוקרטי וחליפה מחויטת הצליחו לכסות על פשעיו של הג'יהאדיסט מדמשק. מצרים, שכנתנו מדרום, חוותה את זאת גם היא על בשרה ביוני 2012 עם היבחרו לנשיאות של מוחמד מורסי, איש "האחים המוסלמים". הבית הלבן מיהר אז לברך על הניצחון והגדיר את המאורע בדרמטיות כ"אבן דרך במעבר הוגן של מצרים לדמוקרטיה".

זה קרה אחרי שבשנת 2006, היתה זו ארצות הברית שהפעילה לחץ כבד לקיומן של הבחירות לפרלמנט הפלסטיני. הליך פרוצדורלי תקין יביא ליציבות ולדמוקרטיזציה, כך הם סברו אז. על ההשלכות ההרסניות של אותן בחירות, אין צורך להרחיב.

גם הפעם, עצם קיומן של בחירות יעניק חותמת של כשרות בינלאומית לישות ששום דבר מהותי בה לא השתנה. רשות פלסטינית "נבחרת" או "מחודשת" תוצג מיד כשותף לגיטימי לחלוטין לניהול ענייני עזה, ולמרבה האבסורד – היא עשויה להיות מוצגת אפילו כגורם שיופק על איסוף הנשק ופירוק חמאס.

המלכודת המדינית במסווה של רפורמה

התשתית לכך כבר הונחה בהחלטת מועצת הביטחון מנובמבר אשתקד שאימצה את "תוכנית טראמפ". ההחלטה בירכה על הקמת "מועצת השלום" ואישרה את המנדט שלה: ניהול המסגרת והמימון לפיתוחה מחדש של עזה, עד למועד שבו "הרשות הפלסטינית תשלים באופן משביע רצון את תוכנית הרפורמה שלה ותוכל להשתלט בחזרה על עזה בצורה בטוחה ויעילה". עוד נקבע בה כי "לאחר שתוכנית הרפורמה של הרשות הפלסטינית תבוצע בנאמנות והפיתוח מחדש של עזה יתקדם, ייתכן שסוף סוף יהיו התנאים למסלול אמין להגדרה עצמית ולמדינה פלסטינית⁵⁹".

ניתן להעריך שישראל נאלצה להסכים לנוסח זה כדי לקדם את מה שהיה חשוב ונחוץ לה מאוד באותם ימים: עסקה כוללת לשחרור החטופים שהוחזקו ברצועת עזה. הניסוח החמקמק, הגדוש בסייגים, בהתניות וללא מסגרת זמנים מחייבת, יכול להעיד על כוונתה להבטיח לעצמה פתח מילוט.

הרשות הפלסטינית אף פעם לא עמדה במבחנים שהוצבו לה אך תמיד זכתה לשיפוט מתחשב ומקל מצד הקהילה הבינלאומית. אין להניח שהפעם זה יהיה שונה. בימים שבהם נשיא צרפת עמנואל מקרון מכריז על בימת האו"ם כי "חמאס מעולם לא פעל בגדה המערבית"⁶⁰ יומיים בלבד לאחר רציחתו בידי מחבל-חמאס של יהודי ישראלי בעל אזרחות צרפתית שמתגורר ביו"ש⁶¹, לא צריך לנחש איזה צד הוא יבחר בכל מחלוקת שתהיה בין ישראל לפלסטינים . קיומן של הבחירות ברשות הפלסטינית, יהיה הצעד שהקהילה הבינלאומית תרצה להציג כתיקון הרשות הפלסטינית. זה הקלף שישמש אותה בהפעלת הלחץ על ישראל להעביר את השליטה בעזה לידי הרשות, ואפילו להפקיד בידיה -עם כל האבסורד שבכך – את פירוק חמאס ואיסוף הנשק ולהסיג את כוחות צה"ל מהרצועה.

הבחירות שבעיני הקהילה הבינלאומית אמורות לסמל תהליכי של שינוי ויציאה לדרך חדשה, עלולות לא רק להציל את חמאס אלא אף לשמר את מעמדו בפועל כגורם הכוח החזק ברצועה וזאת עוד לפני שהתייחסנו לסיכונים ביו"ש.

במחנה הפלסטיני יש המעריכים כי יו"ר הרשות, אבו מאזן, ממילא ידחה בסופו של דבר את הבחירות ויטיל את האשמה על ישראל – בין אם בשל סירובה לאפשר הצבעה במזרח ירושלים ובין אם בשל פעילות צה"ל ברצועה. משום כך, ניתן שמוע קולות בישראל הממליצים "לתת לאבו מאזן להוציא עבורנו את הערמונים מהאש" כדי שלא נשלם אנו את המחיר המדיני על התנגדותנו.

אולם ההיסטוריה מלמדת אחרת. גם ב-2006 היו לאבו מאזן מניעים רבים וטובים לדחות את הבחירות. הלחצים לקיימן הכריעו אותו. גם במחיר ההפסד שהעביר את עזה לידי חמאס. לכן, גם אם היא תידרש לשלם על כך מחירים מסוימים , נכון יהיה כי ממשלת ישראל היא שתייצב בחזית, תשמיע עמדה ערכית ושפויה, מבלי לחפש תירוצים ובלי להסתתר מאחורי גבו של איש. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה ניסוי כושל נוסף במתכונת 2006.

3. חלוקה מחדש בפועל של סמכויות השליטה: הניהול המוניציפאלי-לפלסטינים, הניהול הביטחוני -בידיים ישראליות בלבד!

עידוד הקמתם של מנהלים מוניציפאליים במודל של מחוזות שיקבלו את הסמכויות לניהול אזרחי מלא בגבולות שיפוטם, לרבות בהקשרי פיתוח ושגשוג כלכליים, חינוך וחברה, שמירה על החוק והסדר ושלום הציבור, אך ללא סמכויות ביטחוניות. מִנהלות אלה תקיימנה יחסי גומלין כלכליים ואחרים בינן לבין עצמן ובינן לבין הרשויות השונות במדינת ישראל.

מעבר מ"תפיסת אוסלו" לתפיסה זו, לא צריך להתבצע באבחה אחת והוא גם לא כרוך בהכרח בעימות צבאי. לפני הכל הוא מחייב החלטה פנימית של הדרג המדיני בישראל, שכוללת שלושה מרכיבים עיקריים -–

1. לא להעמיק את מחוייבותה של ישראל ל"מתווה אוסלו" – בין באמצעות הסכמה לתוכניות מדיניות שמחייבות זאת ואף מצהירות על כוונה לסלול נתיב ל"מדינה פלסטינית", כדוגמת "מתווה 15 הנקודות" שהוצג ע"י "מועצת השלום"⁶² או הסכמה לבחירות למוסדות הפלסטינים – תוך הכרה משתמעת מראש בתוצאותיהן.
2. לנצל הזדמנויות ליציאה מדורגת מהמחוייבויות ל"מתווה אוסלו" – כגון באמצעות עידוד "יוזמת השייח'ים מחברון" להקמת מחוז עצמאי שינהל את העניינים המוניציפאליים במנותק מהרשות הפלסטינית, תוך קיום יחסים ישירים עם הרשויות הישראליות, באמצעות הימנעות מהיתרים לאספקת תחמושת או לתחזוקת הנשק של מנגנוני הביטחון הפלסטינים, הפסקת הערבויות הישראליות לבנקים הקורנספונדטיים הישראלים המאפשרים את סליקת הכספים של הרש"פ וכיוצא בזה וגם תוך ניצול לכתו של אבו מאזן מעימנו כאשר יבוא יומו.

כיום, המערכת הישראלית פועלת באופן הפוך לכך ולמעשה מנציחה את המחוייבות הישראלית ל"מתווה אוסלו".

3. להפקיד את משימות הביטחון בידיים ישראליות ללא "מיקור חוץ" : הווי אומר: מתן עדיפות לפעילות ישראלית על פני הפעלת המנגנונים הפלסטיניים (בניגוד לגישה הגורסת כי ישראל תפעל רק כאשר המנגנונים הפלסטיניים לא יבצעו את המצופה מהם) כך תוסר לחלוטין התלות הישראלית במוטיבציה וביכולות של הפלסטינים. עניין זה לא יהיה יותר מנוף לחץ על ישראל וחשוב מכל: המענה הביטחוני יהיה טוב יותר ויכלול גם שליטה ונוכחות ביטחונית ישראלית, בדומה לתקופה שלאחר "חומת מגן" ולפעולות שצה"ל ביצע בשנתיים האחרונות במחנות הפליטים בצפון השומרון .

4. לא לוותר ל"רשות הפלסטינית" –

לאורך השנים, הרשות-הפלסטינית הפרה כמעט כל אחת מההתחייבויות בהסכמי אוסלו. הקהילה הבינלאומית גילתה הבנה לכך ודרשה מישראל לגלות גישה דומה, תוך שימוש בטיעונים שונים, בנוסח "הרשות עדיין בתהליך בנייה", "הרשות חלשה – תנו לה להתחזק" , "האתגרים הפנימיים מורכבים" וכדומה. במרוצת השנים ישראל השלימה עם המציאות הזו. נדמה שהיא הסתפקה בכך ש"הרשות" מנהלת את העניינים האזרחיים, לא מפעילה את מנגנוניה לבצע פעולות טרור ומקיימת תיאום אזרחי וביטחוני ברמות שונות, עם ישראל.

הרשות-הפלסטינית המשיכה ליהנות מכל התמורות של הסכמי אוסלו בלי לשלם מחירים על אי-הציות שלה להסכמים. סדר העדיפות הלאומי שחייב להפנות את הקשב לסוגיות אחרות והמענה הישראלי שניתן לאתגרי הטרור ביו"ש, דחקו את העיסוק ב"בעיות" שהרשות-הפלסטינית חוללה, למקום נמוך. הגישה הישראלית נתפרשה על ידי ההנהגה הפלסטינית בעצמה כהשלמה ישראלית עם המציאות הזו. הניגוד בין שילטון חמאס ברצועת עזה לזה של רמאללה, תרם למיצובה של בדעת-הקהל העולמית כגורם מתון ,בהשוואה לאלטרנטיבה והזמין לחצים על ישראל לא רק להתעלם מה"הפרות", אלא אפילו "לחזק את אבו-מאזן".

גם אם אפסה התקווה להביא את הרשות הפלסטינית לעמוד בהתחייבויותיה, ישראל חייבת להציג באופן עקבי את ההפרות ולתבוע את תיקונן. זה הכרחי כדי לבסס לגיטימציה לצעדיה, כולל אלה שעליהם הומלץ לעיל. זהו גם רכיב מרכזי במדיניות ההסברה והמשפט של ישראל, במיוחד לאור המערכה המשפטית והמדינית שמנהלת הרש"פ נגד ישראל בפורומים בינלאומיים כמו בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) ובית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ).

5. צמצום המעורבות הטורקית והקטארית –

קטאר וטורקיה פועלות להחלשתה של ישראל ולהגנה על האינטרסים הפלסטיניים דרך תמיכה מדינית, מימון הומניטרי, מתן מקלט להנהגת חמאס וניהול מאמצי תיווך בינלאומיים המשרתים את שימור הכוח הפלסטיני.

הגדרת "האינטרס הפלסטיני" בעיני שתי המדינות מזוהה במידה רבה עם חיזוק תנועת חמאס והזרם האסלאמי, מתוך תפיסה שהם המייצגים האותנטיים של המאבק הפלסטיני.

תחת הנהגת ארדואן, טורקיה נוקטת קו אידאולוגי תקיף ואקטיבי לתמיכה במאבק הפלסטיני, שכולל-

• חרם כלכלי ולוחמה משפטית: טורקיה עצרה כליל את הסחר הכלכלי עם ישראל והצטרפה לתביעות בינלאומיים (כמו בבית הדין בהאג –( ICJ כדי להפעיל לחץ משפטי ומדיני לעצירת הלחימה מצדה של ישראל.
• חיזוק האחיזה הפלסטינית והמוסלמית בירושלים - סוכנות TİKA של ממשלת טורקיה היא הזרוע הביצועית המרכזית שלה בקשר לכך. היא מממנת פרויקטים לשיקום ושיפוץ מבנים בעיר העתיקה, רכישת ציוד לבתי ספר מוסלמיים, תמיכה באוכלוסיות עם מוגבלויות ומימון מוסדות תרבות פלסטיניים. טורקיה גם פועלת לערעור הסטטוס קוו בהר הבית, מנסה באופן עקבי לנשל את ירדן ממעמדה ההיסטורי והחוקי כוואקף האחראי על המקומות הקדושים, מעודדת הגעה מסיבית של קבוצות תיירים טורקים להר הבית, תוך הפגנת נוכחות בולטת ברחבת המסגדים, ויצירת חיכוך מכוון עם כוחות הביטחון הישראליים
• מתן מקלט והעברת פעילויות חמאס לתחומה: בעקבות לחצים על קטאר ותקיפות ממוקדות, טורקיה הפכה לבסיס האם המרכזי של הנהגת חמאס. היא מאפשרת להם לנהל פגישות רשמיות, לארגן בחירות פנימיות של הלשכה המדינית, ולהעביר לתחומה מחלקות סייבר ותכנון.
• ביצור הזרוע המבצעית ביהודה ושומרון: טורקיה מעלימה עין (ואף מאפשרת באופן מרומז) מפעילות "מטה הגדה" של חמאס משטחה, המכוון העברת כספים, נשק ואמצעים לתוך שטחי יהודה ושומרון.
• תמיכה וגיבוי מצד מוסדות אסלאמיים – כדוגמת זה שראינו בכינוס חכמי הדת שהתקיים באיסטנבול⁶³
• שילוב ב"יום שאחרי": טורקיה פועלת מול ממשל טראמפ והקהילה הבינלאומית כדי להיות חלק מכוח המשימה הרשמי שינהל וישקם את עזה, תוך התנגדות לפירוק מוחלט של חמאס מנשקו.

אשר לקטאר – זו ממנפת את עושרה הכלכלי ואת מעמדה המדיני כדי לסייע לפלסטינים במאבקם, בארבעה צירים מרכזיים:

• תיווך בינלאומי המונע את קריסת חמאס: קטאר משמשת כמתווכת מרכזית (לצד ארה"ב ומצרים) במשא ומתן להפסקת אש. היא פועלת באדיקות כדי להבטיח הסכמים הכוללים נסיגה ישראלית, שיקום של רצועת עזה ושימור השלטון הפלסטיני.
• רשת ביטחון תקשורתית ולגיטימציה: באמצעות רשת "אל-ג'זירה", קטאר מעניקה לפלסטינים הד ציבורי עולמי רחב, מהדהדת את הנרטיב הפלסטיני ומפעילה לחץ בינלאומי כבד על ישראל.
• מתן חסות למסגרות דתיות המספקות לגיטימציה לקו של האחים המוסלמים כדוגמת "האיחוד העולמי של חכמי הדת המוסלמים".
• מימון – ישירות מכספי המדינה או באמצעות "קרנות צדקה".

לפני הכל, ישראל צריכה לפעול להגבלת תפקידן של תורכיה וקטאר בהסדרים שנותנים להן לגיטימציה להתערב ולהשפיע, בכלל זאת להתנגד לשילובן בכוחות משימה בינלאומיים, כוחות ייצוב או מנגנוני פיקוח על רצועת עזה .

על ישראל להעדיף על פניהן את איחוד האמירויות כגורם תיווך- ככל שזה נצרך ולתת עדיפות לגורמים פלסטיניים מקומיים, שאינם מזוהים עם קטר או טורקיה, בניהול החיים האזרחיים ובחלוקת הסיוע ההומניטרי בשטח.

ישראל נידרשת לנהל מערכה שיטתית בפרופיל תקשורתי נמוך נגד נוכחות או השפעה ממסדית של גורמים תורכיים וקטארים, בענייני ירושלים והר הבית. ניתן להצביע על שורה של פעולות נוספות שביצוען ישרת את האינטרס הישראלי להפחתת ההשפעה הזו בנושאים הפלסטיניים. אין זה המקום לפרטן. מה שברור הוא שנדרשת תכנית ישראלית סדורה, מדינית-ביטחונית-סיכולית שזוהי מטרתה המוגדרת ומנגנון ביצוע רב-אירגוני שיופקד על מימושה.

6. הוצאת אונר"א מהמגרש הפלסטיני ⁶⁴–

בלב הסכסוך הישראלי-ערבי , ניצבת הדחייה הערבית, ובמיוחד הפלסטינית, של זכותם של היהודים למדינה ריבונית במולדתם ההיסטורית. דחייה זו באה לידי ביטוי בשלל דרכים, אבל המשמעותיות שבהן הן הרישום המעוות של מיליוני ערבים כ״פליטי פלסטין״ כבר חמישה דורות, ותמיכה באמונתם שיש להם זכות להתיישב בישראל בשם רעיון ״השיבה״. את כל אלה מאפשרת סוכנות הסעד של האו״ם לפליטי פלסטין (אונר״א), שפועלת כמעט שמונה עשורים לתדלק, לממן ולהעניק כסות לגיטימית לרעיון הערבי. כל ניסיון להגיע להסדר במזרח התיכון התנפץ בעבר מול האידיאולוגיה הגורפת שמאחדת את ערביי עזה, הגדה, ומיליונים בירדן, סוריה, לבנון ובעולם כולו, סביב התנגדות מתמשכת לקיומה של ריבונות לעם היהודי בגבולות כלשהם בארץ ישראל. כך, בלבנון רשומים כחצי מיליון ערבים כ״פליטי פלסטין״. רובם המכריע נולדו בלבנון והתחנכו בה, ומעולם לא נמלטו אליה ממלחמה. מפקד אוכלוסין שנעשה לפני כמה שנים הראה שכשני שלישים מהם עזבו את לבנון, וככל הנראה כבר זכו לאזרחות במדינות אחרות. מצב כזה היה אמור לסיים את מעמד הפליטות שלהם, אך לא כן עבור ״פליטי פלסטין״ שרישומם הוא מהלך פוליטי.

בסוריה רשומים כחצי מיליון ״פליטי פלסטין״ שגם הם ברובם המכריע נולדו והתחנכו בסוריה, ולא נמלטו אליה ממלחמה. יחסה של סוריה לפלסטינים היה חיובי יותר וניתן לראות בהם כמי שהתאזרחו למעשה בסוריה.

2.5 מיליוני הירדנים שנולדו והתחנכו בירדן, והם אף אזרחים ירדנים רשומים באונר״א כ"פליטי פלסטין". 

יותר משני שלישים מתושבי רצועת-עזה ממשיכים להיות רשומים כ״פליטי פלסטין״, למרות העובדה שנולדו והתחנכו בעזה, ומעולם לא עזבו אותה. מערך שלם ממשיך להעביר להם את המסר שיש להם ״זכות שיבה״ לתוך מדינת ישראל.

ישראל חייבת להתעקש על מחיקה מוחלטת של ערביי הרשות הפלסטינית מרשומות אונר״א. מי שחי בין הנהר לים אינו ״פליט פלסטין״. יותר מכך, מי שחי תחת הרשות הפלסטינית, שעוסקת כל העת בקבלת הכרה כ״מדינת פלסטין״, ואף נהנית מהכרה שכזו על יד 161 ממדינות העולם, אינו ״פליט פלסטין״. כל הסדר, הבטחה או הצהרה, שיאפשרו לרשות להמשיך ולקבל מימון מהמערב, בזמן שהיא ממשיכה לקטלג את תושביה ואזרחיה כ״פליטי פלסטין״, לא יתרום דבר לשלום. להיפך, הם ימשיכו לתדלק את הפלסטיניזם, שכבר מאה שנים מונע כל הסדר. מהרשות הפלסטינית יש גם לדרוש הכרה רשמית בכך שאין לאף אחד ״זכות שיבה״ לשטחה של מדינת ישראל.

המלחמה בשקר הזה עוברת דרך הוצאתה של אונר"א מהמגרש האזורי . היא המנגנון שמשמר את "זכות השיבה", היא המנגנון שמשמר את התקווה הפלסטינית.

7. תנופת ההתיישבות ביו"ש: עובדות בשטח- משנות תודעה

במאמר שפירסם בצלאל סמוטריץ' בכתב העת "השילוח" בספטמבר 2017 תחת הכותרת "תוכנית ההכרעה: המפתח לשלום נמצא בימין", הוא עמד על תפקידה המרכזי של ההתיישבות היהודית, כמרכיב בהכרעה התודעתית ולא רק המעשית של הפלסטינים. הוא כתב -

"את השלב הזה מממשים באמצעות פעולה מדינית-משפטית – החלת הריבונות על כל שטחי יהודה ושומרון, ובאמצעות פעולה התיישבותית – הקמת יישובים וערים, פרישת תשתיות כמקובל בישראל "הקטנה" ועידוד עשרות ומאות אלפי תושבים נוספים לעבור ולהתגורר בשטחי יהודה ושומרון. כך ניתן לייצר תוך שנים ספורות מציאות ברורה ובלתי הפיכה בשטח.

אין דבר שיפעל טוב יותר מזה על התודעה של ערביי יהודה ושומרון, יעזור להם להתפכח מאשליית המדינה הפלשתינית ויבהיר להם שאין שום סיכוי שתקום מדינה ערבית נוספת ממערב לירדן. עובדות בשטח, כידוע, משנות תודעה ומכריעות תודעה – וגושי ההתיישבות יוכיחו"⁶⁵

במהלך כהונתה של הממשלה הנוכחית , החל מסוף שנת 2022, נרשם זינוק חסר תקדים בהקמה, אישור והסדרה של יישובים, מאחזים וחוות חקלאיות ביהודה ושומרון. 102 עד 104 יישובים ומאחזים אושרו להקמה או להסדרה רשמית על ידי הקבינט והממשלה. מתוכם, 34 יישובים חדשים (24 יישובים חדשים לחלוטין ו-10 מאחזים ותיקים שהוסדרו)⁶⁶ .

בתוך כך, משרד השיכון קידם ומפרסם מכרזי שיווק לבניית אלפי יחידות דיור באזור 1-E (הנקרא בתוכניות המשרד גם "מבשרת אדומים")- שטח של כ-12 קילומטרים רבועים הממוקם בין מזרח ירושלים למעלה אדומים שנמצא בלבו של פולמוס מדיני וביטחוני נרחב מזה עשרות שנים. פיתוח השטח נועד לייצר רצף התיישבותי ישראלי בטוח בין ירושלים לבין מעלה אדומים, ולחזק את אחיזתה של ישראל בכביש 1 הראשי המוביל מזרחה לכיוון בקעת הירדן, אך כפי שטוענים מתנגדי המיזם הוא יוכל גם למנוע רצף טריטוריאלי של "המדינה הפלסטינית העתידית" ולנתק בין צפון השטח הפלסטיני ביו"ש לדרומו.

עוד ראוי לציין בעניין ההתיישבות היהודית, כי נכון לאוגוסט 2026, פועלות ביהודה ושומרון כ-130 חוות חקלאיות וחוות רועים, החולשות על שטח מרעה מצטבר של מעל מיליון דונם (אדמות מדינה וסקר).

בנוסף להן, בשנתיים וחצי האחרונות הוקמו כ-30 מאחזים וחוות רועים חדשים (חלקם אף פועלים כחלוצים בשטחי (B כדי לקטוע את רצף ההשתלטות הפלסטיני.⁶⁷

סוגיית הקמתן של חוות חקלאיות וחוות רועים ישראליות בשטחים פתוחים באזורי A ו-B קשורה במישרין לעמדתה של ממשלת ישראל ביחס ל"הסכמי אוסלו" ול"רשות הפלסטינית" שמתוקף הסכמים אלה קיבלה לידיה את הסמכות האזרחית באותם אזורים (וגם את הסמכות הביטחונית באזור A). הממשלה הנוכחית אמנם הבהירה כי לא תוקם מדינה פלסטינית, אך מנגד לא נטשה את מחוייבותה ל"הסכמי אוסלו", כנראה מתוך רתיעה ממחיריה של החלטה כזו.

קל לזהות את היתרונות הביטחוניים הגלומים בהקמת חוות כאלה בשטחים הפתוחים, ביחוד במצב של חוסר ודאות מתמשך כמו זה שבו אנו נתונים, ולנוכח המגמות באוכלוסיה הפלסטינית שתוארו בהרחבה בפרקים הקודמים.

יש להניח כי מגמות אלה במערכת הפלסטינית ותהליכים נוספים בישראל ובמערכת הבינ"ל, יצֵרו את מרחב התימרון של הממשלה ולא יאפשרו לה עוד להמשיך לפסוח עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים. או אז היא תידרש להצהיר על מדיניותה. למרות משמעויותיו המדיניות, נכון יהיה לראות בחוות החקלאיות כלי מרכזי לשמירה על המרחבים הפתוחים ולשימור נוכחות ישראלית רציפה בשטח, שתבטיח גם נוכחות ביטחונית הולמת.

ההתיישבות היהודית שמקבעת מציאות חדשה ובלתי-הפיכה בשטחי יו"ש, היא המרכיב המרכזי בהכרעה התודעתית של הפלסטינים. בשום אופן אין להתעלם מהסיכונים שגישה זו מייצרת ומהשפעותיה השליליות על המוטיבציה של הפלסטינים לפעול נגד ישראל, מדינית-משפטית וביטחונית. קשה גם לקבוע את "נקודת-הרתיחה" שבה הרשות הפלסטינית תהיה עלולה להשתמש במנגנוניה, באמצעיה ובתושביה לניהול מאבק רחב , מזויין או משולב (עממי-וחמוש) נגד ישראל. אין זה אומר שצריך להירתע או לסגת מכך בגלל זאת. זה בעיקר מחייב היערכות מתאימה בכל התחומים, במיוחד בזה הביטחוני.

8. העמקת הבידול בין "הרשות הפלסטינית" לאזרחי ישראל הערבים –

א. הליך "איחוד-המשפחות" - זליגה הפלסטינית לתוככי ישראל: נזק לדורות ומימוש בפועל של זכות-השיבה

לפני כ־20 שנה, השתתפתי באחת מפגישות העבודה השגרתיות של ראש הממשלה המנוח אריאל שרון ז"ל, עם ראש השב"כ דאז, אבי דיכטר, שהיה מנהלִי באותם הימים. הפגישה התקיימה ב"וילה" שבמחנה הקריה בתל אביב, והשתתף בה גם מי שכיהן כמזכיר הצבאי באותה עת - אלוף יואב גלנט.

דיכטר ואני הצגנו נתונים על היקף אישורי התושבות שישראל נותנת לפלשתינים ולאזרחים זרים, במסגרת הבקשות לאיחוד משפחות. ראש הממשלה נדהם לנוכח מימדי התופעה. "אי אפשר להמשיך כך" הוא פסק והנחה לגבש לכך מענה, יחד עם משרדי הפנים והמשפטים.

"חוק האזרחות והכניסה לישראל", אשר תוקן כהוראת שעה בשנת 2003 ומוארך מאז בעקביות מדי שנה⁶⁸, אמור היה לצמצם את התופעה. הוא הגביל את האפשרות להעניק לפלשתינים מעמד של תושבות-ישראלית ורישיונות ישיבה בישראל, בדרך זו של איחוד משפחות.

האדן העיקרי שעליו הוא נשען החוק היה הטיעון הביטחוני. נקל היה להצביע על חלקם הגבוה בפעילות טרור של מקבלי תושבות בדרך זו או של ילדיהם ("אחמ"ש דור ב'"), בהשוואה לאזרחי ישראל הערבים.

"זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית"

התופעה בלטה מאוד בפיגועי התופת בתקופת האינתיפאדה השנייה, אך נמשכה גם בשנים שלאחריה עד לימים אלה. ה"אחמ"שים" מעורבים בטרור בשיעור גבוה לאין ערך משיעורם באוכלוסייה הערבית .

שופטי בג"ץ שדחו את העתירות נגד החוק קבעו כי במציאות השוררת בישראל, פגיעתו בזכויות חוקתיות היא מידתית. "זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית" כתב השופט אשר גרוניס בפסק דינו⁶⁹. השופטים אליקים רובינשטיין ומרים נאור, שהצטרפו אליו, הבהירו כי הזכות לחיי משפחה היא אמנם חוקתית, אך אין הכרח שמימושה יהיה דווקא בתחומי מדינת-ישראל⁷⁰.

ואולם, במרוצת השנים נתרחבו חורי המסננת שדרכה נבחנו בקשות התושבות: תחולת ההגבלות צומצמה ומספר האישורים עלה בהדרגה.

למעשה, נוצר מסלול למימושה בפועל של "זכות השיבה", באופן שמשפיע על הדמוגרפיה, על הביטחון ועל מרקם היחסים העדין שבין אזרחי ישראל הערבים למדינת-ישראל ורשויותיה.

רבים מקרב אוכלוסיית האחמ"שים ממשיכים לשמור על קשר עם אזורי מוצאם בשטחי יו"ש או ברצועת עזה. החיים בישראל לא מחקו את זיקתם לאזורים הללו. הם קשובים למתרחש שם, מעורבים רגשית, מושפעים ולמרבה הצער גם משפיעים על סביבתם הנוכחית.

בדו"ח מעקב של מבקר המדינה על היבטי המשילות בנגב⁷¹ באפריל 26' הוא התריע כי על רקע תהליכי 'פלסטיניזציה' והעובדה שעוד ועוד גברים בדואים נישאים לנשים פלסטיניות, בדואים רבים בנגב חשים זיקה קרובה יותר לחברה הפלסטינית מאשר למדינת ישראל!.

צו השעה הוא לממש את תכליתו המקורית של חוק אזרחות ולבלום את מתן אישורי התושבות. לצד זאת, נכון למנוע תמריצים כלכליים, להגביר את האכיפה, להפעיל סנקציות מנהליות ולהחמיר את הענישה הפלילית. בלימת התופעה תשרת לא רק את הביטחון הלאומי של ישראל, אלא גם את שאיפתם של רבים מאזרחיה הערבים, המוטרדים מההקצנה בקרבם וסובלים מהשלכותיה ההרסניות.

ב. שוהים פלסטינים בלתי חוקיים בישראל

האחמ"שים אינם לבד בעניין זה. הפלשתינים השוהים בישראל באופן בלתי חוקי מועסקים, ולעיתים מתגוררים, ביישובים ערביים או בערים המעורבות, תורמים לתהליכי הפלסטיניזציה. התרחבות קשרי המסחר והעבודה בין ישראל ליו"ש לפני ה-7 באוקטובר והאכיפה הרופפת בסוגיה זו הביאו לגידול ניכר במספרם. חיוני לחדש את מאמצי הבלימה של תופעה זו.

ג. לימודים ביו"ש

בדו"ח שפרסם אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר בינואר 2024 ⁷², צויין כי בעשור האחרון נרשמה עלייה חדה במספר הצעירים מהחברה הערבית בישראל הפונים ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה ברשות הפלסטינית. כך, בשנת 2017 למדו כ- 7,600 ערבים ישראלים במוסדות הפלסטינים, יותר מפי 10 מהרמה שנרשמה בשנת 2010 – כ-620 . לצד זאת נמסר כי בשנים האחרונות מגמה זו התהפכה כאשר בין השנים 2020 . 2017- נרשמה ירידה במספר הסטודנטים הערבים שלומדים ברשות הפלסטינית לכ-6,900 . במקביל, נרשמה עלייה בסדר גודל דומה של בשיעור המשתלבים במערכת ההשכלה הגבוהה משכבת הגיל הרלוונטית.

ד. מי מלמד בחינוך הערבי בישראל?

בדו"ח שנכתב על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בפברואר 2024, בנושא "מורים חדשים במערכת החינוך בעלי תואר ראשון ממוסדות ברשות הפלסטינית"⁷³ צויין כי בשנים 2023-2010 נכנסו להוראה בחינוך הערבי בישראל 30,339 מורים ערבים חדשים, מהם 4,920 היו בעלי תואר ראשון ממוסדות זרים (כ16%- מהמורים החדשים בחינוך הערבי בשנים אלה). כ70% מהמורים החדשים בעלי תואר ראשון ממוסדות זרים (3,447 מורים) קיבלו את התואר שלהם ממוסדות ברשות הפלסטינית, והם היוו כ-11.5% מהמורים החדשים שנכנסו להוראה בחינוך הערבי בשנים .2023-2010 עוד עולה כי לאורך השנים המוצגות חלה עלייה לא עקבית במספר המורים החדשים שהם בעלי תואר ראשון ממוסדות ברשות הפלסטינית שנכנסו להוראה בחינוך הערבי, וכן עלייה לא עקבית בשיעורם מכלל המורים הערבים החדשים שנכנסו להוראה בחינוך הערבי )כ15.5%- בשנת ,2023 לעומת כ- 5% בשנת 2010(. אין צורך להכביר מילים על המשמעויות של מציאות זו. בעוד מדינת ישראל הרשמית מלינה על השיטנה, העויינות והסתה במוסדות החינוך של הרשות הפלסטינית, היא עלולה לאפשר את הייבוא שלהן למוסדות החינוך הערבי בישראל במסלול המתואר כאן.

המכנה המשותף לשלושת הנושאים בפרק זה הוא שעל פי רוב הנזק מהתופעות המתוארות איננו מיידי. זו הסיבה לכך שלא ננקטו עד כה צעדים דרסטיים למניעתם. המורכבות המשפטית והבירוקרטית תרמה לכך גם היא. כמו מחלות כרוניות שמתפתחות באיטיות, ולעיתים קרובות לא גורמות לכאב או לתסמינים מורגשים במשך שנים, הן עלולות לגרום לנזק מצטבר ובלתי הפיך. לא למותר להדגגיש כי זוהי אינה גזירת גורל.

סוף דבר

ישראל לא ויתרה על שאיפתה לשלום, אך היא לא מוכנה יותר לשגות באשליות של שלום, לשלם מחירים או "לצאת למהלכים מדיניים כדי להיגמל מהמלחמה המתמדת."⁷⁴

במאמר זה ביקשנו לטעון כי השגתם במלואם של היעדים שישראל הגדירה למלחמה היא הכרחית אך אין די בה כדי להבטיח שינוי יסודי. לשם כך נידרשת גם הכרעה תודעתית. השגתה אינה קלה, אך היא גם לא בלתי ניתנת להשגה. סימנים מזירות המערכה השונות מבססים אופטימיות באשר לכך. במאמר זה הצגנו כיוונים ואבני-דרך בתהליך השגתה.

לא יהיה סיכוי לפתרון בר-קיימא של הסיכסוך הישראלי-פלסטיני כל עוד לא תהיה הכרה פלסטינית עמוקה בזכותה של ישראל למדינת לאום יהודית ובחוסר התוחלת של המאבק והעימות עימה. הישגיה של ישראל במלחמה גרמו לסדקים באתוס הניצחון הפלסטיני, אך תקוותם להיפוך המגמה נותרה בעינה. ההכרה הבינלאומית הרחבה ב"מדינה הפלסטינית" והיוזמות המדיניות סביב רצועת-עזה, המכניסות אליה את "הרשות הפלסטיניות" בדלת האחורית ומבקשות לסלול נתיב מוסכם למדינה-פלסטינית מחזקות את תקוותם.

מי שמעריך שהמערכה הנמשכת עם איראן תוריד מעל סדר היום את הסוגיה הפלסטינית, עלול להתבדות. במערכת האזורית ממתינים לשעת-כושר כדי להאיץ את העיסוק בכך. הזיקה שסעודיה יצרה בין הסכמתה לנורמליזציה עם ישראל לפתיחתו של ערוץ מדיני לדיון במדינה הפלסטינית, היא רק דוגמה לכך. תורכיה, קטאר, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות ומדינות נוספות, בוחשות בקלחת הפלסטינית ורואות את המציאות בעזה כהזדמנות לחידוש העיסוק במדינה הפלסטינית. הלחצים על ישראל יגיעו ולא בעוד זמן רב. כדאי שישראל תהיה מוכנה.

רשימה ביבליוגרפית

• א־דאיה, ס' (2026, 6 בינואר). מנהיגים: עצרו את הסחף הזה! (מערכת האתר, תרגום). הפורום לחשיבה אזורית, מכון ון ליר. https://regthink.org
• אהרוני, ל' (2026, 12 בספטמבר). נציג חיזבאללה בפרלמנט הלבנוני: "אנחנו נמצאים במשבר". כאן חדשות – תאגיד השידור הישראלי. https://kan.org.il
• ארונסון, ג' (2026, 30 באוגוסט). וושינגטון מזדעזעת: כך טבח 7 באוקטובר הפך לחלק מתוכנית הלימודים ברשות הפלסטינית. מעריב. https://maariv.co.il
• בזק, י' (2018). בין הכרעה לניצחון, בין תימרון לשחיקה. מערכות. https://maarachot.idf.il
• בן ארי, ל', ובן קימון, א' (2024, 19 בספטמבר). נסראללה: ספגנו מכה חסרת תקדים. זה יכול להיקרא הכרזת מלחמה, יהיה עונש קשה. ynet. https://ynet.co.il
• דבורי, נ' (2026, 13 בספטמבר). צה"ל נסוג מרכס אלי טהר בלבנון: הושמד מתחם חיזבאללה. N12. https://mako.co.il
• דבורי, נ' (2026). דריכות גבוהה בצפון: אחרי השמדת המנהרות בעלי טאהר - צה"ל נערך לצעד הבא [סרטון רשת]. אינסטגרם. https://instagram.com
• דייקר, ד' (2023). הלוחמה המדינית של אש"ף והרשות הפלסטינית ותגובת ישראל. בתוך הסכמי אוסלו בחלוף 30 שנה - הפקת לקחים (עמ' 7–8). המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
• הלוי, ד' (2025, 10 בפברואר). השקר של אבו מאזן: הדרך החדשה של הפלסטינים לשלם למחבלים. ערוץ 7.
• המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון. (2023). הסכמי אוסלו בחלוף 30 שנה - הפקת לקחים. המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
• המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון. (2024, יוני). 79% מהציבור היהודי בישראל מתנגדים למדינה פלסטינית. https://jcfa.org
• המרכז למבצעי תודעה (מל"ת). (2026). שרשרת הסיכול ולוחמה פסיכולוגית. ויקיפדיה.
• הירש, מ' (2023). תרומתה של ישראל לכישלון הסכמי אוסלו. בתוך הסכמי אוסלו בחלוף 30 שנה - הפקת לקחים (עמ' xx–xx). המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
• הירש, מ' (2026, 15 ביולי). 22 קילומטר: הסכנה הנשקפת מצבא הטרור של הרשות הפלסטינית. המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון. https://jcfa.org
• הרמן, ת', יוחנני, ל', קפלן, י', וספוז'ניקוב, א' א' (2025, 30 בספטמבר). סקר מיוחד – שנתיים למלחמה בעזה: 66% מכלל הציבור סבורים שהגיע הזמן לסיים את המלחמה. המכון הישראלי לדמוקרטיה. https://idi.org.il
• חיזבאללה. (2026). בתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.
• חוק פיצויים לדוגמה לקורבנות טרור (תיקוני חקיקה), התשפ"ד-2024. פסק דין בית המשפט העליון, ע"א 15278-04 (2026, 8 במרץ).
• יוחנן, נ' (2025, 10 בפברואר). ספין? הרשות הפלסטינית ביטלה את תשלום המשכורות למחבלים. כאן – תאגיד השידור הישראלי.
• יוחנן, נ' (2025, 23 בפברואר). אבו מאזן: לא ארשה שיופחת גרוש מהתשלומים למחבלים. כאן – תאגיד השידור הישראלי.
• כהנא, א' (2026, 23 באוגוסט). קונצנזוס: 3/4 מהישראלים לא מאמינים בתכנית 15 הנקודות. מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית.
• לוזון, מ' (2026, 25 בפברואר). שגיאות טקטיות, עיוורון אסטרטגי: ביקורת פלסטינית על חמאס. הפורום לחשיבה אזורית. https://regthink.org
• לייטר, י' (2023). ההשלכות הלא מכוונות של אוסלו: אחרי שלושים שנה של תוצאות הפוכות ממה שקיווינו להשיג, הגיע הזמן לשנות מדיניות. בתוך הסכמי אוסלו בחלוף 30 שנה - הפקת לקחים (עמ' 9–12). המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
• ליפקין, ס' (2024, 14 בנובמבר). פסק ההלכה החריג של איש הדת מעזה - והביקורת על מתקפת 7.10: "הפרה בוטה שהורסת חיים של אנשים". N12. https://mako.co.il
• מבקר המדינה. (2026). דוח מיוחד: ההתמודדות של גופי ממשל עם מצבי חירום, פינוי אוכלוסייה ושיקום חבל התקומה. משרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור. https://mevaker.gov.il
• מטכ"ל/אמ"ץ/חטיבת התורה וההדרכה. (1998). המילון למונחי צה"ל (עמ' 136). הוצאת משרד הביטחון.
• מיכאל, ק', ושלום, ז' (2026, 17 באוגוסט). יש לשנות מדיניות מול ציר "המתווכות" המבקשות למחוק את הישגי המלחמה. מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית.
• מרגלית, א' (2026). שייח'ים מחברון לישראל: "רוצים להקים אמירות, להתנתק מרש"פ ולהצטרף להסכמי אברהם". כאן חדשות. https://kan.org.il
• משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות. (2026). מערכת החינוך של הרשות הפלסטינית: אנטישמיות ואינדוקטרינציה להשמדת ישראל [דו"ח מפורט]. משרד ראש הממשלה, אתר השירותים והמידע הממשלתי. https://govextra.gov.il
• משרד ראש הממשלה. (2026, 9 באוגוסט). הצהרת ראש הממשלה בנימין נתניהו. אתר השירותים והמידע הממשלתי (gov.il). https://www.gov.il
• מערכת אתר צה"ל. (2024). חיסול חסן נסראללה, מזכ"ל ארגון הטרור חיזבאללה. צבא ההגנה לישראל. https://www.idf.il
• מקור ראשון. (2026, 25 בספטמבר). נתניהו בראיון חג למקור ראשון: "הניצחון הכי גדול של ישראל, ודאי מאז...". https://makorrishon.co.il
• שלח, ע' (2026). הפיקוח האזרחי-פרלמנטרי על מערכת הביטחון וקהילת המודיעין. עדכן אסטרטגי / Professional Forum, המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). https://inss.org.il
• "פרשנות / תגובה טבעית לטרור הישראלי": בכירים ברשות הפלסטינית מצדיקים את מתקפת 7 באוקטובר. (2023, 10 בדצמבר). דבר.
• קובר, א' (1995). הכרעה: הכרעה-צבאית במלחמות ישראל-ערב 1948-1982. הוצאת מערכות.
• קופרווסר, י' (2023, 14 באוגוסט). על ישראל לשוב ולבחון את מדיניותה הפייסנית כלפי הרשות הפלסטינית המפרה את התחייבויותיה. המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון.
• קופרווסר, י' (2023). על ישראל לשוב ולבחון את מדיניותה הפייסנית כלפי הרשות הפלסטינית המפרה את התחייבויותיה. בתוך הסכמי אוסלו בחלוף 30 שנה - הפקת לקחים (עמ' 13–24). המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
• קופרווסר, י' (תאריך לא מצוין). פרס לטרור: תשלומי הרשות הפלסטינית למחבלים ומשפחותיהם. המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
• רביד, ב' (2025, 10 בפברואר). אבו מאזן ביטל את המשכורות למשפחות של אסירים ומחבלים שנהרגו במהלך ביצוע פיגועים. וואלה.
• רוזנר, ש', וסלפקוב, נ' (2026, 17 באוגוסט). מדד החברה הישראלית לאוגוסט 2026: קונצנזוס – תכנית טראמפ לעזה לא תצא לפועל. המכון למדיניות העם היהודי (JPPI). https://jppi.org.il
• ynet. (2026, 29 בספטמבר). ynet. https://ynet.co.il

מקורות באנגלית -

• Al Jazeera. (2026, August 19). Palestinian factions explore broad alliance for November elections. https://aljazeera.com
• Al-Dayah, S. (2024, November 8). Gaza's top Islamic scholar issues fatwa criticising 7 October attack (R. Abualouf, Trans.). BBC News. https://bbc.com
• Feith, D. (2017, March 15). The department of pay for slay. Commentary Magazine.
• Israeli-Palestinian Interim Agreement on the West Bank and the Gaza Strip, Washington, D.C. (1995, September 28). Annex I: Protocol Concerning Redeployment and Security Arrangements, Article IV: Palestinian Police. Israel Ministry of Foreign Affairs. https://www.gov.il
• Mada Center for Political and Legal Research. (2026). Framework agreements and their political implications in Lebanon [Position Paper 77]. https://mada-research.org
• Palestinian Center for Policy and Survey Research (PCPSR). (2026, August 12). Palestinian politics after the Gaza war: Elections, the decline of Hamas, and changing prospects for Israeli-Palestinian peace (Public Opinion Poll No. 97). https://pcpsr.org
• Schelling, T. C. (1960). The strategy of conflict. Harvard University Press.
• The Middle East Media Research Institute (MEMRI). (2025, December 2). Conference of Islamic scholars under Qatari and Turkish auspices: Strong support for Hamas and opposition to its disarmament.
• United States Department of State. (2026, September). Official press statement. https://state.gov