הסכסוך בצפון אתיופיה אינו מתחיל ואינו נגמר באתיופיה

אנליסטים אמריקאים אינם צריכים לקרוא את הלחימה בצפון אתיופיה כעוד פרק בסכסוכי הפנים המוכרים של המדינה. הפגיעויות הפוליטיות והאתניות של אתיופיה אמיתיות, אך כיום הן משמשות פרצה שדרכה שחקנים חיצוניים מקדמים את האינטרסים האסטרטגיים שלהם. למצרים, לאריתריאה ולגורמים בממסד הצבאי של סודאן יש אינטרסים חופפים בריסון אתיופיה, וסומליה הפכה לחלק מן הגיאומטריה הדיפלומטית.

ההשתלבות של קהיר בהסדרים תלת־צדדיים ומרובעים, שבהם מעורבים אריתריאה, מפקד הכוחות המזוינים של סודאן עבד אל-פתאח אל-בורהאן ונשיא סומליה חסן שיח' מוחמוד, היא התפתחות משמעותית. נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי, נשיא אריתריאה איסאיאס אפוורקי, אל-בורהאן ומוחמוד נפגשו בקהיר שוב ושוב כדי לדון בנילוס, בים האדום וב"ענייני אזור בעלי חשיבות משותפת". המשמעות טמונה פחות בנוסחה ויותר בדפוס החוזר: סביבת הביטחון של אתיופיה נדונה ומעוצבת יותר ויותר באמצעות הסדרים שבהם אתיופיה עצמה אינה השחקן המרכזי.

סודאן מוסיפה ממד מבצעי חשוב. ממסד הכוחות המזוינים של סודאן אירח, חימש ואימן מספר גדול של לוחמי החזית העממית לשחרור תיגראי, המכונים "צבא 70" — חלקם לחמו לצד הכוחות המזוינים של סודאן נגד כוחות התמיכה המהירה במלחמת האזרחים המתמשכת בסודאן. לפי הדיווחים, סודאן אף אירחה פגישות שבהן השתתפו יחד דמויות אופוזיציה אתיופיות ונציגי פלגים חמושים, בנוכחות גורמים מצריים ואריתריאים.

ההתפתחויות הללו מלמדות ששטח סודאן משמש עומק אסטרטגי לשחקנים המבקשים להפעיל לחץ על אתיופיה. צעדיה של קהיר מחזקים את הקריאה הזו. מצרים הכריזה כי תפעל כדי למנוע מאתיופיה לעשות שימוש בסכר התחייה האתיופי הגדול ובנילוס, ואילו שר החוץ שלה הצהיר כי אתיופיה לא תראה את הים האדום "עד יום הדין". העמדות הללו קושרות את המחלוקת על הנילוס לשאיפותיה הימיות של אתיופיה ולתפקידה האזורי הרחב יותר. בהתאם, מעורבותה של מצרים מול אריתריאה וסודאן היא חלק מן המאמץ ארוך השנים שלה לכתר את אתיופיה ולצמצם את מרחב האפשרויות האסטרטגיות שלה.

אריתריאה היא הרכיב הצבאי המיידי ביותר. גורמים אתיופים העלו את הנושא בפני וושינגטון שוב ושוב. בפברואר 2026 האשים שר החוץ גדיון טימותאוס את אריתריאה בתוקפנות צבאית, בכיבוש שטח אתיופי ובתמיכה בקבוצות חמושות הפועלות בתוך אתיופיה, וקרא לכוחות האריתריאים לסגת. גדיון העלה את סוגיית התוקפנות האריתריאית גם במגעיו הבאים עם מזכיר המדינה מרקו רוביו, ובכלל זה בדיונים האסטרטגיים שקיימו במאי 2026. אדיס אבבה התריעה בפני וושינגטון על הבעיה עוד לפני שההסלמה הנוכחית הפכה לכזו שאי אפשר להתעלם ממנה.

הדיווחים העדכניים משדה הקרב מוסיפים הקשר. אריתריאה הזיזה חטיבות המורכבות מיחידות מחזית עסב־בורה לעבר אזור הים האדום הצפוני, ובמיוחד לבראהלה ולדלול. על פי הדיווחים, המערכים כוללים רכיבים מן הדיוויזיות ה־44, ה־67 וה־38. את התנועות תיאמו, לפי הדיווחים, קולונל תשומה, מפקד יחידות מיליציה הקשורות לדיוויזיה ה־44; קולונל עות'מאן סבה, ראש המודיעין של הדיוויזיה ה־67; ויאסין חוסיין, קצין גדוד במודיעין ההגנה.

תמונת שדה הקרב משתנה במהירות. עם כיבוש מקלה בידי הכוחות הפדרליים של אתיופיה, נעו הכוחות האריתריאים בציר עסב־בורה לעבר בראהלה, דלול ועמוק יותר אל תוך צפון תיגראי. הלחימה התרחבה צפונה, והחזית העממית לשחרור תיגראי והכוחות האריתריאים מנסים להקל את הלחץ על עמדות סביב אדווה, אדיגראט, אכסום ושיררו. ההתקדמות הצבאית של אתיופיה צפונה ומזרחה ממוטטת בהדרגה את אזור החיץ שיצר המשטר האריתריאי בשנתיים האחרונות בינו לבין הצבא האתיופי. הסכנה היא שמה שהיה עד כה עימות עקיף עלול להפוך בקרוב לעימות ישיר, כאשר כוחות אתיופים ואריתריאים ניצבים אלה מול אלה בשדה קרב שהולך ומצטמצם. ושדה הקרב הזה עשוי שלא להיות מוגבל עוד לשטחה של אתיופיה.

מבחינת וושינגטון, המסקנה האסטרטגית צריכה להיות פשוטה. אין לבלבל בין השברים הפנימיים של אתיופיה לבין הניצול החיצוני של השברים הללו. הסכסוך סביב החזית העממית לשחרור תיגראי, המעורבות הצבאית הסודאנית, הפריסות האריתריאיות, החתרנות המצרית והארכיטקטורה הדיפלומטית והביטחונית המתרחבת שבין קהיר, אסמרה וח'רטום — כל אלה שלובים זה בזה. הסיכון המדיני הוא שוושינגטון תתייחס לכל רכיב בנפרד — החזית העממית לשחרור תיגראי כבעיה פוליטית אתיופית, אריתריאה כסכסוך דו־צדדי, מצרים כסוגיית הנילוס וסודאן כמלחמת אזרחים. יחד, עם זאת, הם יוצרים סביבת לחץ אזורית סביב אתיופיה.

ההכרה בהבחנה הזו אינה מחייבת את וושינגטון לאשר כל מדיניות אתיופית; היא מחייבת להכיר באתיופיה כמדינה ריבונית, שגורמים חיצוניים ממנפים את פגיעויותיה הפנימיות כדי לקדם את האינטרסים האסטרטגיים שלהם. זהו הסיפור המשמעותי יותר המתרחש בצפון אתיופיה, והוא עלול לעצב מחדש את קרן אפריקה אם תהיה ציפייה שהמלחמה תשיג את מה שהדיפלומטיה נכשלה בו.