איראן רואה באיחוד האמירויות אויב לצד ארה"ב וישראל

שני אירועים מהעת האחרונה הציתו מחדש את המתקפה הדיפלומטית של הרפובליקה האסלאמית של איראן נגד איחוד האמירויות הערביות. ראשית, ב-25 בספטמבר 2026 חידשה הבכירה האמירתית רים איברהים אל האשימי את תביעות ממשלתה לשלושה איים במפרץ הפרסי הנתונים לשליטה איראנית.

עוזר שר החוץ האיראני כאזם ע'ריב-אבאדי השיב כי האיים טונב הגדול וטונב הקטן ואבו מוסא הם "חלק בלתי נפרד מתחומה של איראן", והמליץ לאמירתים "להפגין מחויבות ליחסי שכנות טובים ולקבל את המציאות ההיסטורית והמשפטית של האזור".

זהו נושא רגיש שאפילו האופוזיציה למשטר אינה מוכנה לקבל בו עמדה אחרת. השאה מוחמד רזא פהלווי השתלט על האיים ב-1971, עם נסיגת הבריטים. בנו הגולה, רזא פהלווי, שב והדגיש את ריבונות איראן עליהם, ובמקום זאת מתח ביקורת על המשטר שלדבריו מסכן את אובדנם מתוך חולשה. המשטר, מצדו, ראה בתביעות עליהם הזדמנות להגן על הלאומיות האיראנית כדי להעניק לעצמו לגיטימציה. התועלת שהפיק מן הטקטיקה הזאת הלכה ופחתה לפני המלחמה האחרונה, אך הצלחתו במלחמה העניקה לו חבל הצלה חדש.

לאחר מכן, ב-28 בספטמבר 2026, אישר נשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד כי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הגיע לאבו דאבי בהזמנתו. משרד החוץ האיראני פרסם הודעה שהזהירה כי "על כל מדינות האזור להיזהר מהשלכותיהם של ביקורים מסוג זה, המאיימים על השלום והביטחון הקולקטיביים של האזור".

כלי התקשורת של המשטר הצטרפו למערכה. נור ניוז, המקורב למועצה העליונה לביטחון לאומי, פרסם כמה וכמה מאמרי מערכת נגד איחוד האמירויות. באחד מהם הוצגה פריסת כיפת ברזל הישראלית באמירויות כראיה לכך ש"אבו דאבי היום אינה רק שכנתה הדרומית של איראן; היא מדינה שבצומת הרגיש ביותר הסלימה את שיתוף הפעולה שלה עם יריבתה המרכזית של איראן לרמה גלויה ומבצעית". המאמר תיאר את האמירויות כממד צבאי של "האויב", ש"דיבר בגלוי על שינוי פוליטי באיראן". כלי תקשורת נוספים העלו את אותה טענה, וחלקם אף כינו את איחוד האמירויות "מטרה לגיטימית".

מאמר אחר כינה את האמירויות "צבועות" על שהן מדברות על יציבות אזורית, ובאותה שעה חותרות תחת היציבות באמצעות אירוח נתניהו. המאמר סיכם: "אם אבו דאבי באמת רוצה יציבות, הדרך … תוביל לשינוי התנהגות, לקבלת המציאות החדשה של האזור ולהשתתפות במנגנוני ביטחון מקומיים" – כלומר, סדר אזורי שאינו כולל את אמריקה וישראל.

האשמות מסוג זה, שלפיהן אחרים מערערים את יציבות האזור, שכיחות בהצהרות פומביות ובתקשורת האיראנית, והן גם חושפניות. בעיני טהרן, הנוכחות האמריקנית והישראלית באזור היא גורם מערער יציבות, ואילו את מדיניות החוץ שלה היא מציגה כתגובה טבעית למיזמים אימפריאליים וקולוניאליים כאלה.

העיתונאי הרפורמיסט אחמד זיידאבאדי, שישב שנים בכלא אחרי התנועה הירוקה ב-2009, הגיב באופן דומה. הוא הזהיר מפני "מזימותיה החשאיות והקונספירטיביות של כנופיית נתניהו נגד איראן" אך הציע טון דיפלומטי רך יותר, אחדות פנימית ומדינאות כדי להדוף אותן.

ב-3 באוקטובר 2026 פרסמה סוכנות הידיעות של הרפובליקה האסלאמית ריאיון עם האדי בורהאני, פרופסור מאוניברסיטת טהרן, באותו נושא. בורהאני כינה את איחוד האמירויות "שערה של ישראל אל תוך העולם הערבי והאסלאמי" והעריך כי "שיתוף הפעולה עם ישראל יהפוך את האמירויות לפגיעות יותר במשבר אפשרי". הוא הציב את אבו דאבי מול עמאן, קהיר וריאד, שהיו ביקורתיות יותר כלפי ירושלים בשנים האחרונות, אף שלשתיים הראשונות יש יחסים רשמיים עם המדינה היהודית.

שר החוץ לשעבר ויועצו רב השנים של עלי חמינאי, ולהלכה גם של מוג'תבא חמינאי, עלי-אכבר ולאיתי, קשר בין שתי המחלוקות: "מדינה שגילה הפוליטי אינו מגיע לחצי מאה תובעת מעל בימת האו"ם את האיים הרשומים במסמכים ובמפות מן המאות הקודמות כשייכים לאיראן".

יותר ויותר נראה כי יחסי איראן עם האמירויות מתקרבים לנקודת אל-חזור, ומידרדרים אפילו מעבר לרמה שבה היו כאשר איראן שיגרה מתקפות רקטות וכטב"מים במהלך המלחמה. אם בעבר התייחסה טהרן לאבו דאבי ולדובאי בזהירות בשל ההשקעות האיראניות הניכרות בשתי הערים, הרי שכעת ההצהרות האיראניות מרמזות שהעוינות האידיאולוגית תגבר על הפרגמטיות. בפועל, פירוש הדבר הוא שאבו דאבי צריכה להיערך למתקפות נרחבות יותר בעימותים עתידיים, ככל שאיראן מתייחסת לאיחוד האמירויות יותר כמו לישראל ופחות כמו למדינות ערב אחרות.