ישראל צריכה לפנות את יהודי אירלנד

העיתונאי האוסטרו־הונגרי תאודור הרצל גדל על האמונה שיהודים יכולים וצריכים להיטמע בחברה האירופית, אך פרשת דרייפוס בצרפת שכנעה אותו שהאנטישמיות הופכת זאת לבלתי אפשרי. ב־1896 הוא פרסם את "מדינת היהודים" (Der Judenstaat), וטען שרק מולדת יהודית תוכל לפתור את שאלת היהודים. הרצל ראה במדינה היהודית מקום שבו יוכלו יהודים למצוא מקלט מרדיפות וליהנות גם מכבוד וגם מזהות לאומית. ב־1897 עמד הרצל בראש הקונגרס הציוני הראשון, ולאחר מכן ייסד את ההסתדרות הציונית העולמית. כיום הוא זכור כאבי הציונות.

הרצל מת ב־1904, עשרות שנים לפני שחלומו התגשם, אך ישראל אכן מילאה את הייעוד שעליו חלם. כאשר מדינות ערב גירשו את יהודיהן בהמוניהם, ישראל סיפקה להם מקלט. כך היה גם עם נפילת ברית המועצות, כשיהודים זרמו לישראל מרוסיה, אוקראינה, בלארוס, קזחסטן, אוזבקיסטן ורפובליקות סובייטיות לשעבר אחרות.

ישראל אינה ממתינה בחיבוק ידיים לבואם של יהודים נצורים; כבר בראשית דרכה הוכיחה נכונות ויכולת לחלץ אותם. בשנים 1949–1950 יצאה המדינה הצעירה למבצע "על כנפי נשרים" כדי לחלץ את יהודי תימן, והביאה לישראל 49,000 מיהודי תימן. כאשר מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר תיווך את הסכמי אלג'יר, שבגדו בבני הברית הכורדים בעיראק, המוסד סייע בחילוץ היהודים הכורדים. בשנים 1984–1985 יצאה ישראל למבצע משה. המוסד, סוכנות הביון המרכזית וכוחות הביטחון הסודאניים שיתפו פעולה כדי לפנות 8,000 מיהודי אתיופיה, שספגו דעות קדומות הולכות וגוברות תחת הדרג, המשטר הקומוניסטי של אתיופיה. ב־1991, כשהדרג קרס וכוחות המורדים התקרבו לבירת אתיופיה, יצאה ישראל למבצע שלמה, משימה מסוכנת אך יעילה להטסת יותר מ־14,000 מיהודי אתיופיה שנותרו מאדיס אבבה. ב־2021 סייעה מדינה ערבית לישראל לפנות רבים מתוך 100 יהודי תימן שנותרו מאחור עשרות שנים קודם לכן, ורבים מהם התיישבו לאחר מכן בקהיר.

כשהאנטישמיות שוב שוטפת את אירופה — ובמיוחד את אירלנד, ספרד ונורווגיה — ישראל צריכה לשקול אולי מבצע חילוץ נוסף. כשם שישראל לא יכלה לסמוך על תימן, עיראק ואתיופיה במבצעי החילוץ שלה במאה ה־20, ייתכן שתבקש סיוע אמריקני, כפי שעשתה במבצע משה.

העובדה שאירלנד היא כיום המדינה המסוכנת ביותר ליהודים באירופה אינה אמורה להפתיע. בתקופת המלחמה הקרה התאמן הצבא הרפובליקני האירי לצד שורה של ארגוני טרור אנטי־ישראליים. מאז נשיאותה של מרי רובינסון, אירלנד העניקה לגיטימציה לאנטישמיות, אם לא אימצה אותה טקטית. בשנה האחרונה הגיעה האנטישמיות לשיאים חסרי תקדים והעמידה את 2,200 יהודי המדינה בסכנה מיידית.

לפי המועצה הייצוגית של יהודי אירלנד, אירעו 143 תקריות במחצית השנייה של 2025 בלבד, מהתעללות מילולית והשחתת רכוש ועד איומים, הדרה ותקיפה. לממשלת אירלנד לא אכפת; אין לה מערכת לרישום תקריות אנטישמיות. ענידת מגן דוד הפכה להזמנה לתקיפה. מוניות ועסקים באירלנד מסרבים לתת שירות ליהודים או לישראלים בלי שום השלכות. ליד ארדי נצבעו על כביש צלבי קרס ומגן דוד שלצידו נכתב "Rat"; עיתון מקומי דיווח שזו התקרית האחת־עשרה מסוגה. הרב הראשי של אירלנד דיווח קודם לכן על גרפיטי "Kill Jews" ו"Zionists out of Ireland". ונדלים פגעו הן במוזיאון היהודי והן בבית הכנסת בבלפסט.

האנטישמיות הפכה למיינסטרים פוליטי. חברת המועצה מטעם פינה גאל פונאם ראנה אמרה למועצת העיר דבלין כי "the entire U.S. economy is ruled by the Jews, by Israel". חבר מועצת העיר דבלין פיליפ סאטקליף, אולימפיונאי אירי לשעבר, פרסם סרטון עם קטעי ארכיון של היטלר וקרא ל"real final solution" נגד יהודים "satanic". בהמשך מסר התנצלות שאינה באמת התנצלות, ואמר שהוא "probably shared something I shouldn’t have". חבר הפרלמנט מטעם שין פיין ג'וני גירקה אמר על הישראלים: "They are the Nazis of the modern world, a disgusting Zionist regime of supremacist beings, who attack every stand against them as anti-Semitic… . Most of the world are just plain sick of this victimhood." באותו דיון עצמו השווה קולם בורק מפינה גאל את עזה לגטו ורשה.

אחרי שהפאב Celtic Marine Bar תלה שלט שהכריז על איסור כניסה ל"all Zionists", העסקים פרחו. פאבים אחרים הלכו בעקבותיו.

הנשיא מייקל ד' היגינס דחה את אזהרות השגרירה הישראלית בנוגע לאנטישמיות כ"PR exercise" ואמר כי "there is no evidence" לכך שיהודים נמצאים בסכנה. קתרין קונולי, יורשתו ונשיאת אירלנד הנוכחית, כינתה את חמאס "part of the fabric of the Palestinian people." היא לא התייחסה לא לטבח שביצע בפלסטינים אחרים ולא לתוכנית רצח העם שחמאס שרטט באמנתו ובהצהרות שבאו אחריה. גם ראש הממשלה (Taoiseach) מיכאל מרטין מכחיש שלאירלנד יש בעיית אנטישמיות, גם כאשר קפטן נבחרת הכדורגל האירית סירב ללחוץ את ידו של עמיתו הישראלי, והנבחרת האירית מחתה במהלך השמעת ההמנון הישראלי.

במאי 2026, על פי הדיווחים, ביטל מלון הרברט פארק בדבלין מכסה של 70 חדרים שהוזמנו לכנס של Special Envoys and Coordinators Combating Antisemitism (SECCA), ללא הסבר, לאחר שמנהל המלון שאל בצורה מוזרה אם הצבא הישראלי יהיה מעורב.

יהודים באירלנד ניצבים מול אותו סוג של אפליה, סימון ורדיפה שסבלו ממנו בתימן בשלהי שנות ה־40 ובאתיופיה בשנות ה־80. פוליטיקאים אירים משמיצים יהודים בגלוי, מתייחסים אליהם כבעלי אזרחות כפולה ומשיתים עליהם אשמה קולקטיבית. פוליטיקאים מעודדים חרמות בנוסח הנאצים ומזכים את מי שמפנה אלימות נגד יהודים. בעוד האירים, בשחצנות גזענית, רואים את עצמם נאורים יותר מממלכת תימן ומהדרג האתיופי, ומאמינים שהם פוסקי המוסר, הם הפכו לעיוורים מבחינה מוסרית. חוסר המעש האירי והסלחנות הגוברת כלפי אנטישמיות הופכים שפיכות דמים אנטישמית לבלתי נמנעת, שכן המונים שמנהיגיהם מסיתים אותם לעולם אינם בוחרים באיפוק.

מתכנני המדיניות בישראל אינם צריכים לשכנע את עצמם שיהודים בטוחים יותר באירופה מאשר בכל מקום אחר, או שהמונים אירופים אלימים פחות מהמונים ערבים או אפריקנים. לכל הפחות, על מתכנני מצבי החירום לברר אם הם יודעים היכן מתגוררים היהודים באירלנד, ואילו מטוסים או אוניות יידרשו כדי לפנות אותם. הצבא האירי, כמו הצבא התימני והאתיופי, ככל הנראה לא ישתף פעולה, אך הוא חסר אונים. ישראל או ארה"ב יוכלו להקים שטח היערכות לנחיתת מטוסי אוספרי או מסוקים כדי להסיע את יהודי אירלנד למקום בטוח יותר מעבר לים, אולי לאי מאן, לפני המשך הדרך לישראל או לארצות הברית.

אף פעם לא מזיק להיות מוכנים. אולי ההיערכות עצמה תעיר את האירים ותחשוף בפניהם למה הפכו באמת, ועד כמה העולם החיצון מזהה בעיה שהם מכחישים.