המתיחות בין כורדים לערבים בסוריה אינה נעלמת
הכורדים בסוריה דורשים אוטונומיה ממשית באזורם, בעיקר על רקע ערעור הערבים על תביעותיהם לשוויון
Sirwan Kajjo הוא עיתונאי וחוקר המתמחה בפוליטיקה כורדית, במיליטנטיות אסלאמית ובענייני סוריה. הוא תרם שני פרקי ספר על סוריה ועל הכורדים, שראו אור בהוצאות Indiana University Press ו־Cambridge University Press. מאמריו בסוגיות סוריות וכורדיות התפרסמו בפורום המזרח התיכון, במכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב ובגופי מחקר ובפרסומים בולטים נוספים. Kajjo הוא גם מחבר הרומן Nothing But Soot, שעלילתו מתרחשת בסוריה. הוא בעל תואר BA בממשל ובפוליטיקה בינלאומית מאוניברסיטת ג׳ורג׳ מייסון.
ב־2 באוקטובר 2026 הפגינו כמה מאות תושבים ערבים תומכי ממשל בעיר חסכה, בירת המחוז שרוב תושביו כורדים בצפון־מזרח סוריה, ודרשו לשים קץ להמשך שליטתם של הכוחות הדמוקרטיים הסוריים (SDF) באזור. הפגנה דומה צפויה ב־9 באוקטובר.
ההפגנות בולטות משום שהכוחות הדמוקרטיים הסוריים פורקו ושולבו במדינה הסורית במסגרת הסכם עם דמשק, שחיזק משמעותית את שליטת השלטון המרכזי באזור. המחאות הללו מלמדות שהסכם ינואר 2026 עשה מעט מאוד כדי לפתור את המתחים הבסיסיים סביב השאלה מי שולט בצפון־מזרח סוריה.
כמה מבכירי ממשלת המעבר הסורית הביעו תמיכה בדרישות המפגינים, ובכך סיבכו את המצב. ממשלת הנשיא אחמד א־שרע ומפקד הכוחות הדמוקרטיים הסוריים מזלום עבדי, שכיום משמש יועץ לנשיא, הגיעו להסדר שמעניק לאנשים המזוהים עם הכוחות הדמוקרטיים הסוריים תפקידים במוסדות המינהל והצבא של סוריה. בפועל, עם זאת, הסמכות הפוליטית והצבאית הממשית עברה לדמויות המזוהות עם דמשק. הדבר מעורר שאלה רחבה יותר באשר לתכלית ההפגנות ולמניעיהם של בכירי הממשלה התומכים בהן. אם ההסכם אכן העביר באופן מהותי את השליטה מהכוחות הדמוקרטיים הסוריים לדמשק, מה עוד מבקשים המפגינים ותומכיהם בממשלה להשיג?
במהותן, ההפגנות הללו חושפות שתי דינמיקות חשובות. ראשית, הן מראות כי ללא קשר לאופן שבו מאזן הכוחות נוטה לטובת דמשק, יש בקהילה הערבית מי שעדיין דוחים את נוכחותם של כורדים בעמדות סמכות פוליטית וצבאית. רוב המפגינים מגיעים מאל־ע'ווירן, שכונה ערבית בחסכה, שלה היסטוריה של תמיכה במשטר אסד ובהמשך בדאעש. השתתפותם מלמדת שההתנגדות לכוחות הדמוקרטיים הסוריים אינה נובעת בהכרח רק מתפקידם הפוליטי או הצבאי הנוכחי; ייתכן שהיא משקפת גם מתיחות ערבית־כורדית עמוקה יותר סביב כוח וסמכות מקומיים. המציאות היא שחלק מהערבים לא יסתפקו עד שיראו את הכורדים כפופים להם.
שנית, ההפגנות הללו עשויות להיות חלק ממאמץ להטות את מאזן הכוחות עוד יותר לטובת דמשק. הן גם עשויות להצביע על כך שגורמים בממשלת המעבר, ובייחוד ערבים מחסכה, מבקשים לפתוח מחדש במשא ומתן על הוויתורים שניתנו לכוחות הדמוקרטיים הסוריים בהסכם 30 בינואר, או אולי לצמצם אותם.
ההסכם מעולם לא נועד להיות פתרון קבע, וכבר בזמן אמת הוא נראה יותר כהסדר ביניים מאשר כהסדר בר־קיימא. הוא נתן מענה לצרכים המיידיים של שני הצדדים, בעיקר בלחץ הפטרונים החיצוניים שלהם בטורקיה. מבחינת א־שרע, חרף רצונו לרכז מחדש את הכוח בצפון־מזרח סוריה, השגת הסכם עם הכוחות הדמוקרטיים הסוריים הייתה חשובה גם כדי להרגיע את נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן ולהתמודד עם איומי אנקרה לפתוח במבצע צבאי בצפון־מזרח סוריה. מבחינת עבדי, המצב היה מוגבל לא פחות. עם סיום התמיכה האמריקנית בכוחות הדמוקרטיים הסוריים, הוא ניצב בפני לחץ גובר מצד עבדאללה אוג'לאן, מנהיגה הכלוא של מפלגת הפועלים של כורדיסטן, להגיע להסכם עם דמשק — הסכם שבתורו עשוי לסייע ביצירת תנאים נוחים יותר לתהליך פירוק הנשק המתנהל בטורקיה.
בספטמבר פותה חייל כורדי המשרת בצבא הסורי להגיע למקום מסוים בידי אנשים חמושים המזוהים, ככל הנראה, עם שבט ערבי, ואלה ערפו בהמשך את ראשו. ההרג הצית הפגנות ברחבי האזורים הכורדיים בסוריה. במהלך אחת ההפגנות בקובאני (עין אל־ערב) עצרו הרשויות עשרות מפגינים כורדים ונערכו להעבירם לחלב. העצורים הגיבו בהצתת שרפה במתקן המעצר, שבה נהרגו שבעה אסירים, והדבר הצית הפגנות נוספות.
לצד הפגנות נרחבות הדורשות שילוב מלא של לימודי השפה הכורדית בתוכנית הלימודים הרשמית בסוריה, אירועים אלה צפויים להימשך כל עוד מקורות המתיחות הבסיסיים אינם מטופלים. הכורדים בסוריה דורשים אוטונומיה ממשית באזורם, בין היתר משום שהם רואים בה חומת מגן מפני אוכלוסייה ערבית שחשה יותר ויותר כי בכוחה לערער על תביעות הכורדים לשוויון. בלי מענה לסוגיה הבסיסית הזאת, כל פתרון הדומה להסכם ינואר 2026 לא יהיה יותר מדחיית הקץ.