מבט מחודש על רשת חאג' חאמד בעיראק

ניתוח של Middle East Forum Observer מ־30 בספטמבר 2026 טוען כי החשיבות הגוברת של רשת חאג' חאמד מלמדת שאיראן מאבדת אמון בשותפותיה המסורתיות מקרב המיליציות, ומסיטה פעולות קריטיות לתאים קטנים, ממודרים, המדווחים ישירות למשמרות המהפכה האסלאמית. המסקנה הזאת סבירה, אך היא מטשטשת עמדה איראנית קוהרנטית יותר מבחינה אסטרטגית: איראן אינה נוטשת את המיליציות המסורתיות שלה, אלא מבודדת אותן מחשיפה ללחץ המרבי באמצעות מידור מכוון.

מבחינה אסטרטגית, איראן השקיעה שני עשורים בהפיכת הרשת החמושה המזוהה עמה למוקדי כוח של ממש בתוך מנגנוני קבלת ההחלטות המדיניים, הביטחוניים והכלכליים של עיראק, וכך העניקה לטהרן מנוף לחץ על המדינה העיראקית. הפלגים והמיליציות הללו הם הערובה לשליטתה בפועל של איראן — ולא רק להשפעתה — על תפקודי המדינה בעיראק; אובדנם יפקיע מידי איראן את נכסה המשמעותי ביותר ויסיט את מאזן הכוחות האזורי לטובת ארצות הברית ובנות בריתה.

אזהרת ממשל טראמפ שלפיה ארצות הברית תשעה את העברות הדולרים החודשיות לעיראק אם הקבוצות החמושות המזוהות עם איראן לא יפרקו את נשקן — בשילוב הסנקציות שהוטלו על מיליציות אלה במאי 2026 — ממחישה את הלחץ שבו הן נתונות כיום. סביבה כזאת מחייבת את השלוחים המסורתיים לנתק זמנית מהמבנים המיליציוניים המרכזיים את הפעולות הכרוכות במערכות נשק מתקדמות ובתקיפות חוצות גבולות, שעלולות להצית תגובות צבאיות אמריקאיות ואזוריות מסלימות. אם הצבא האמריקאי ינטרל תא המקושר לחאג' חאמד, הנהגת המיליציות תוכל להכחיש אחריות, והממשלה העיראקית תוכל לטעון זאת באופן אמין, וכך תצומצם חשיפת ההנהגה והתשתית המרכזיות של המיליציות לתגמול.

אסטרטגיית ההגנה של "קבוצות הצללים" אינה טקטיקה חדשה. בשנים שלאחר ההתמקדות של ממשל טראמפ הראשון באיראן ובשלוחיה — ובייחוד לאחר חיסולם של קאסם סולימאני ואבו מהדי אל-מוהנדס בינואר 2020 — פלגי המיליציות העיראקיים עצמם היו חלוצי האסטרטגיה הזאת באמצעות הקמת קבוצות חזית. קבוצת אצחאב אל-כהף — שצצה באוגוסט 2019 אך הגבירה את פעילותה באופן דרמטי לאחר מותו של סולימאני — היא דוגמה אחת לכך. על אף הכחשותיה של אצחאב אל-כהף בדבר זיקה לעצאא'ב אהל אל-חק, ראיות מצביעות על שליטה ארגונית וכפיפות מבצעית.

בעקבות התקיפה בשכונת ג'אדריה ומבצע הביפרים של ישראל נגד חיזבאללה, ולאחר שהוכח כי המודיעין האמריקאי והישראלי מסוגל לחדור למעגלים הבכירים של המיליציות של איראן, הבינו ראשי הפלגים העיראקיים את פגיעותם של מבני פיקוד ריכוזיים ופיצלו במכוון את טביעת הרגל שלהם. לפיכך, רשת חאג' חאמד לא הייתה סימן לכך שההנהגה איבדה אמון בשליטתה המקומית במיליציות, אלא סימן לכך שההנהגה הבינה את נחישותה של ארצות הברית לפרק את מבני המיליציות, ובחרה להגן על ליבת המבנים הללו באמצעות העברת החבות המבצעית לישויות משנה שאפשר להתכחש להן או לנטוש אותן בלי להרוס את הארגון המרכזי.

זו גם הכרה בכך שקשה להחליף מנהיגים ותיקים. מחליפו של חסן נסראללה, נעים קאסם, הוא צל חיוור של מנהיג חיזבאללה שבמקומו בא. באופן דומה, יורשו של סולימאני, אסמאעיל קאאני, חסר את הכריזמה ואת ההשפעה שהיו לו.

התקיפה על קו הצינור הסעודי מזרח־מערב בספטמבר 2026 אינה פעולה חדשנית המעידה על תפנית בדוקטרינה האיראנית; זו פעולה מסורתית שבוצעה בערוצים חלופיים. המיליציות המסורתיות עדיין מעמידות את כוח האדם; הן פשוט עושות זאת דרך ערוצים ממודרים, ניתנים להכחשה, המאפשרים הכחשה סבירה

העובדה שגורמי ביטחון עיראקיים ייחסו בהמשך את הפעולה לחאג' חאמד המקושר למשמרות המהפכה האסלאמית — לאחר הריאיון בערוץ החדשות הסעודי עם תת־אלוף במילואים איאד אל-טופאן — עשויה כשלעצמה להיות אסטרטגיה מכוונת להסטת האשמה מהמיליציות המסורתיות.

התנהלותה של הממשלה העיראקית בהמשך תומכת בכך. במקום לחקור ולגנות באופן חד־צדדי התערבות איראנית, היא פתחה בחקירה משותפת עם איראן עצמה — תגובה חסרת היגיון אילו ראתה הממשלה בפעולות אלה מהלכים איראניים חד־צדדיים המאיימים על הריבונות העיראקית. חקירות משותפות בין מדינה שלכאורה נפגעה לבין המבצע המואשם מרמזות על משהו הקרוב יותר לניהול משותף של הנרטיב מאשר לדרישת דין וחשבון יריבותית אמיתית.