סופו של הרגע הקטארי

ב־12 ביולי 2026 הלך לעולמו השייח' חמד בן ח'ליפה אל ת'אני. ב־1995, בזמן שאביו, השייח' ח'ליפה בן חמד אל ת'אני, שהה בז'נבה, חמד ביצע הפיכה ללא שפיכות דמים. ואולם בהמשך דרש מאינטרפול לעצור את אביו ולהשיבו לקטאר כדי שיוצא להורג באשמת בגידה. ח'ליפה בילה תשע שנים בגלות בצרפת, לפני שחמד התיר לו לשוב.

תחת ח'ליפה הייתה קטאר נמל מנומנם וצל חיוור של דובאי. מי שהגיע ב־1994 מצא טרמינל ראשי שלא היה יותר ממחסן גדול, עם דלפקים ותאורת פלואורסנט — לא פלא אדריכלי עם גינון פנימי כפי שהוא היום. בסופי שבוע נהגו מעט הזרים שהתגוררו במדינה דרך קבע להתכנס במלון רמאדה, אחד מחמישה בתי מלון בינלאומיים בלבד בעיר, ולהתרועע בבראנץ'; עבור זרים זה היה אחד ממקורות הבידור הבודדים במדינה.

חמד חידש את העיר והפך אותה למוקד בינלאומי. הוא ניצל את עושר הגז העצום של קטאר כדי לייבש שטחים מן הים, למשוך השקעות ולהרחיב את העוצמה הרכה של קטאר בתחומי החינוך והאמנות. אשתו השנייה, השייח'ה מוזה, אמו של השליט הנוכחי, הקימה את קרן קטאר ונותרה אחד הכוחות המניעים מאחורי חיבוקה של קטאר לאחים המוסלמים ולתנועות אסלאמיות קיצוניות אחרות. ב־25 ביוני 2013, בצעד מפתיע, ויתר חמד על הכס לטובת תמים, בנם שלו ושל מוזה, בנאום ששודר בטלוויזיה.

תמים המשיך את חזון אביו ואת הפוליטיקה של אמו. תחתיו הגבירה קטאר את תמיכתה באוניברסיטאות מערביות, בארגוני מחקר מדיניות יישומי ובתקשורת. בזמן שכלי תקשורת במימון קטארי כמו אל־ג'זירה ומידל איסט איי (Middle East Eye) מפיצים תיאוריות קונספירציה על ועדת העניינים הציבוריים האמריקאית־ישראלית (AIPAC) ועל כסף יהודי, קטאר מוציאה מדי שנה פי שמונה בערך יותר מ־AIPAC כדי להשפיע על פוליטיקאים ופרופסורים אמריקאים.

האסטרטגיה של תמים ומוזה הייתה פשוטה: לכידת מוסדות. בעזרת טריליוני הדולרים שבידיה הצליחה קטאר לרתום מוסדות ואנשים. גורמים קטאריים יטענו כי אלטרואיזם הוא המניע לנדבנות שלהם, אך יש די דוגמאות המראות שדוחא מקיימת יחסי תן־וקח עם תורמיה ושותפיה; רק לעיתים נדירות, אם בכלל, היא מממנת או ממשיכה לממן אוניברסיטאות וארגוני מחקר מדיניות יישומי, או פרופסורים וחוקרים, שאינם מיישרים קו עם עמדתה.

ואולם תמים עשוי להיות איקרוס של ימינו. גורמים קטאריים האמינו שיוכלו להוציא כסף ולרתום אחרים בלי לשלם מחיר, ושיא הדבר היה מתנת מטוס בשווי 400 מיליון דולר לנשיא דונלד טראמפ. קטאר גם העניקה לפיקוד המרכז של צבא ארצות הברית (CENTCOM) את השימוש בבסיס האווירי אל־עודייד. דוחא, כמו אנקרה, מבינה שאירוח בסיס אמריקאי יכול להעניק לממשלה המארחת כרטיס "יציאה חופשית מהכלא" — דרך לעקוף דרישת דין וחשבון על תמיכה בטרור ועל מעשי עוולה אחרים. בה בעת האמין תמים — כמו אביו לפניו — שיוכל לשלם למדינות כמו איראן ולשלוחיה כדי לקנות לקטאר שקט וגישה. לפני עשור שילמה קטאר כופר מפורסם של מיליארד דולר למיליציה שיעית עיראקית כדי לשחרר קטארים שיצאו למסע ציד בעיראק; הכסף הזה זרם היישר לקופות המיליציה ואולי אף לקופות כוח קודס.

הבעיה בהיכנעות לסחיטה היא שהיא מתמרצת סחיטה נוספת; לעולם אין היא מביאה שלום או פותרת בעיה. דיפלומטים קטאריים הגנו על עמיתיהם האיראנים, אך היום הם מבינים שמנהיגי איראן מעולם לא דאגו לכך. כסף יכול לקנות מחמיאים, אך לעולם אינו קונה ידידים אמיתיים.

שיבוש התנועה במיצרי הורמוז פוגע בכווית ובקטאר במידה לא פרופורציונלית, שכן הן שתי מדינות המפרץ הערביות היחידות שאין להן אמצעי ייצוא חלופיים. גם לבחריין אין קו חוף בים האדום או בים ערב, אך הנפט שלה מעולם לא היה הרבה יותר מסובסידיה סעודית.

כעת הנתונים מונחים על השולחן. ברבעון השני של 2026, מ־1 באפריל עד 30 ביוני, עמד הגירעון של קטאר על 21.2 מיליארד ריאל קטארי (5.8 מיליארד דולר), מול תוצר מקומי גולמי נומינלי של 170.5 מיליארד — כלומר קצת יותר מ־12.4 אחוזים מהתוצר. ג'יי פי מורגן מעמידה את שיעור הגירעון קרוב יותר ל־11.4 אחוזים, אך גם כך זהו הגירעון הרבעוני הגדול ביותר שנרשם אי פעם בקטאר. אם הקצב של הרבעון השני יימשך, כשכמעט שום גז טבעי נוזלי אינו זורם, גירעון 2026 עשוי להגיע ל־12 אחוזים מהתוצר. הבנק העולמי נוקט שוב גישה מתונה יותר, אך גם הוא מוצא התכווצות של 7.1 אחוזים.

גורמים איראניים מאותתים על כוונתם להמשיך בקו הקשוח בסוגיית חופש השיט.

ב־1 בספטמבר 2026 אמר סגן נשיא איראן מוחמד־רזא עארף כי גישתה של איראן בשנתיים הקרובות תהיה ככל הנראה "לא מלחמה ולא שלום". זו בשורה רעה לקטאר, שהכנסותיה מנפט וגז ברבעון השני הסתכמו ב־874 מיליון ריאל קטארי בלבד (240 מיליון דולר), ירידה של 97 אחוזים לעומת השנה הקודמת. גורמים קטאריים מבינים שיש להם בעיה. ההוצאות ברבעון השני ירדו ב־23 אחוזים בהשוואה לשנה שעברה, וההוצאות התפעוליות קוצצו ב־30 אחוזים.

ההתאוששות לא תהיה קלה. תקיפות איראניות הוציאו מכלל פעולה 17 אחוזים מכושר ייצור הגז הטבעי הנוזלי, ועלו לקטאר כ־20 מיליארד דולר בהכנסות בשנה — שווה ערך לכ־20 מתנות בסדר הגודל שניתן לאוניברסיטת ג'ורג'טאון. אף שגורמים קטאריים אומרים כי היצוא שאינו פחמימני עלה, יש להטיל בכך ספק; מדד מנהלי הרכש במגזר הפרטי רשם שבעה חודשים רצופים של התכווצות. הבורסה הקטארית ננעלה בשפל של שש שנים. התיירות ממשיכה לצנוח.

כמדינה, כמובן, קטאר אינה הולכת לשום מקום. אבל העוצמה הרכה שמנהיגיה הפעילו ביהירות תתפוגג. עבור רבים בוושינגטון, קבלת כסף קטארי — או לצורך העניין סעודי או אמירתי — תמיד נחשבה פסולה, אך רבים בוושינגטון ראו במתנות הקטאריות דבר נטול סטיגמה. "קטאר פורס וואן" הייתה נקודת מפנה, טעות שקשרה בתודעת הציבור בין הנדיבות הקטארית לשחיתות. מראשת הסגל סוזי וויילס ועד השליח סטיב ויטקוף , ממשל טראמפ מוכתם עד צוואר בקשרים ובכספים קטאריים.

השאלה בוושינגטון, כשהשליטה בסנאט ובבית הנבחרים עשויה להתחלף, היא אם ההשקעה הקטארית בדמוקרטים נרחבת באותה מידה — ככל הנראה כן — ואם מקבלי הכספים הדמוקרטים יפעלו להסתיר את פשרת העבר שלהם. הפגנה ראוותנית של מתנות קטאריות תקשור ככל הנראה רבים מדי בתודעת הציבור לטראמפ. אחרי הכול, כשרוב האמריקאים מביטים בקונגרס, הם אינם רואים מלאכים ושדים אלא טובת הנאה עצמית צינית לאורך כל הקשת הפוליטית.

ההשפעה הקטארית תשרוד בחברה האזרחית עוד זמן מה. קרן קטאר של מוזה אטומה, ועדיין יש לה מאות מיליארדי דולרים בהכנסות, המקנים לה השפעה. אבל חוסר היכולת למלא מחדש את קופתה, בשילוב דרישות פנימיות לשמר רמת חיים, יגביר את הלחץ על הקרן עצמה. אויבי קטאר — ויש לה יותר מכפי שהדיפלומטים שלה אולי מבינים — יריחו דם במים, וכמו בימי המצור של הרביעייה הערבית ב־2017, יחפשו יתרון.

האמריקאים עוברים גלים של בהלה מפני השפעה זרה בלתי ראויה. במהלך משבר הנפט והאמברגו של 1973–74 שטף את ארצות הברית גל חריף של עוינות כלפי ערבים, ובייחוד כלפי סעודים. סעודים עדיין רוטנים על האופן שבו תוארו בקריקטורות הפוליטיות של אותה תקופה.

בשנות ה־80 שטף את ארצות הברית גל של עוינות כלפי יפן, כשגבר החשש שחברות יפניות טורפות את פגר התעשייה האמריקאית, מפטרות אמריקאים ומתייחסות לעובדים כאל אוטומטונים. סרטים כמו "גאנג הו" של רון הווארד זכו לפופולריות קצרה.

בעשור הראשון או השני של המאה ה־21 גברה החשדנות כלפי סין, בייחוד כשחברות סיניות ביקשו להשתלט על התקשורת, על נדל"ן מבוקש ועל אוניברסיטאות באמצעות גופים כמו מכוני קונפוציוס. החשדנות הזו הייתה מוצדקת, אך רגולציה של הקונגרס ולצידה סטיגמה סייעו לצמצם את הנוכחות הסינית, ולכל הפחות יצרו מחיר תדמיתי לקבלת כסף סיני.

כשקטאר מתנודדת בעקבות מלחמת איראן, יכולתה לשלם למבקריה הולכת ופוחתת והשאלות בדבר סיועה לשחיתות בעידן טראמפ הולכות ומתרבות, עולה כעת השאלה אם קטאר תוכל אי פעם להתאושש באמת, או שמא רגעה חלף.