מרוץ החימוש במפרץ ועסקת הביטחון המשתנה
שיתופי פעולה ביטחוניים רחבים יותר עלולים להפוך את ההתלבטות בין הגנה לפיתוח למכרעת מתמיד עבור מדינות המפרץ
Radhika Lakshminarayanan היא חוקרת והיסטוריונית שעבדה ביותר משלושה עשורים עם מוסדות מובילים בכווית ובהודו. היא מחברת הספר Small States Security Dilemma—Kuwait after 1991 ("דילמת הביטחון של מדינות קטנות—כווית לאחר 1991").
במשך עשורים רוכשות מדינות המפרץ הערביות מבנות בריתן במערב את מערכות הצבא וההגנה המתוחכמות ביותר, והפכו את האזור לאחד משווקי הביטחון הרווחיים בעולם. אלא שהרכישות הללו לא הגנו עליהן מפני המתקפות האחרונות, ומכאן הדילמה הבסיסית: האם עליהן להמשיך לרכוש נשק וטכנולוגיות מהשורה הראשונה, שקבלני הנשק והספקים במערב משווקים כרכישות אטרקטיביות? כיצד הנשק הזה הגן עליהן במלחמה הנוכחית, ואיזה סוג של הגנה יידרש להן בעימותים הבאים? ולבסוף, כיצד יוכלו לאזן בין ההוצאה הצבאית־ביטחונית לבין הדרישות התקציביות של סדרי העדיפויות הכלכליים והחברתיים בזירה הפנימית?
הפלישה העיראקית לכווית ב־1990 חשפה חולשות בארכיטקטורת הביטחון האזורית: מחסור בכוח אדם, היעדר עומק אסטרטגי, מבני פיקוד, גישה למודיעין ויכולות התרעה מוקדמת. בעוד ההגנות של כווית קרסו בתוך שעות, גם למרחב הערבי הרחב יותר במפרץ לא היו מנגנונים צבאיים משולבים לתגובה קולקטיבית. שחרור כווית בהובלת ארצות הברית הדגים את יתרונות כוח האוויר, החמקנות והתקשורת המתוחכמת.
ב־2003 הצליח הצבא האמריקאי להשתלט על בגדאד במהירות יוצאת דופן, ושכנע את מדינות המפרץ הערביות כי שינוי צבאי המבוסס על עליונות טכנולוגית, תחמושת מונחית מדויקת ומודיעין, יכול לפצות על פגיעויות דמוגרפיות וגיאו־אסטרטגיות. התוצאה הייתה חתימה על הסכמי הגנה דו־צדדיים בשווי מיליארדי דולרים עם ארצות הברית, בריטניה וצרפת. ואולם העשורים שלאחר מכן הראו שגם נשק יקר ומתוחכם נושא עמו פגיעויות שתגובות א־סימטריות יכולות לנצל או לעקוף, ובמקביל הוא מגדיל את הנטל על ערֵבי הביטחון.
מבחינת ארצות הברית, העברות נשק היו יותר מעסקאות מסחריות; הן היו שלוחה של הביטחון הלאומי, האינטרסים האסטרטגיים, מדיניות החוץ והביטחון הכלכלי. לצד חיזוק ההגנות והעמקת הקשר המוסדי בין ארה"ב לבנות בריתה במפרץ, קבלני הביטחון גם כבלו את הלקוחות הערביים במפרץ לעשורים של הכשרה, תחמושת, תחזוקה, תאימות תפעולית ושדרוגים.
נתוני מכון המחקר הבינלאומי לשלום בשטוקהולם (SIPRI) מראים כי שש מדינות המפרץ הערביות היו אחראיות לכמעט 20 אחוזים מהיבוא העולמי של נשק כבד בשנים 2021–25. ערב הסעודית לבדה היוותה 6.8 אחוזים; קטאר 6.4 אחוזים; וכווית 2.8 אחוזים. ערב הסעודית הוציאה 83.2 מיליארד דולר על צבאה, סכום השקול ל־6 אחוזים מהתוצר המקומי הגולמי שלה ב־2025, והייתה למוציאה הצבאית השמינית בגודלה בעולם. כווית הוציאה על צבאה ב־2025, על פי הערכות, כ־8.1 מיליארד דולר, סכום השקול ל־4.7 אחוזים מהתוצר המקומי הגולמי שלה. המדינות הללו ניצבות מול איומים ואינן יכולות לדחוק את ההוצאה הביטחונית לשוליים. עם זאת, הן נתונות גם ללחצים תקציביים כדי לקיים את סדר היום של החזון הלאומי שלהן. האיזון בין השניים קריטי, במיוחד לביטחון המדינה והמשטר.
מודל ההגנה המסורתי של מדינות המפרץ הערביות נותר תלוי במערב. בשנים 2021–25, 77 אחוזים מיבוא הנשק הכבד של ערב הסעודית, 62 אחוזים משל כווית, 48 אחוזים משל קטאר ו־42 אחוזים משל איחוד האמירויות הערביות הגיעו מארצות הברית. ואולם מדינות המפרץ הערביות מבקשות כעת שיתופי פעולה ביטחוניים רחבים יותר, שעשויים להפוך את פשרות הגומלין בין הגנה לפיתוח למשמעותיות יותר. המלחמה באוקראינה הייתה בהקשר זה פוקחת עיניים. לוחמה א־סימטרית, הנשענת על כטב"מים זולים, לוחמה אלקטרונית, חדשנות מהירה והיכולת להחליף ציוד בהיקפים גדולים, עשויה להפוך גם את הנשק המתוחכם ביותר לפגיע. הדבר הופך את גיוון ספקי הביטחון לאפשרות ריאלית יותר עבור מדינות המפרץ הערביות.
סין היא חלופה אסטרטגית: היא מרחיבה קשרים כלכליים, מספקת יכולות צבאיות נבחרות ומעניקה תמיכה תשתיתית, אך לעת עתה אינה מבקשת לשמש ערבת הביטחון של מדינות מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ. תעשיית הביטחון הצומחת של טורקיה ויכולותיה במערכות בלתי מאוישות מציעות גישה לטכנולוגיות ולמודלי רכש. פקיסטן מציעה הכשרה צבאית, כוח אדם ושיתוף פעולה אסטרטגי. הודו מציעה טילים, הגנה אווירית, רקטות, מכ"מים, לוחמה אלקטרונית ומערכות ימיות. אוקראינה מייצגת ניסיון שדה קרב באמצעות חדשנות מהירה, במיוחד בלוחמה נגד כטב"מים, בלוחמה אלקטרונית ובטכנולוגיות הגנה הניתנות להרחבה.
מדינות המפרץ הערביות זקוקות לארכיטקטורת ביטחון שבתוכה טכנולוגיות שונות יוכלו לפעול יחד: מערכות התרעה מוקדמת, מודיעין, מערכות שליטה ובקרה, תאימות תפעולית וגישה לחידוש מלאים בר־קיימא. מהפכת הביטחון הבאה של מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ תיסמך פחות על בחירה ורכישה של הנשק המתוחכם ביותר ויותר על הערכת הצרכים ועל היכולת לשאת בעלויות.
מבחינת ארצות הברית, שימור ההשפעה האסטרטגית במפרץ הפרסי, הגנה על בסיס התעשייה הביטחונית שלה ומניעת רכישת תפקיד ביטחוני דומיננטי באזור בידי סין, טורקיה או כל מעצמה חיצונית אחרת, הם יעדים קריטיים. ואולם המלחמה הנוכחית עם איראן חשפה את מגבלות ההסתמכות על פריסות כוח קבועות, על בסיסים צבאיים ועל תלות יתר בטכנולוגיה אמריקאית. אסטרטגיה עמידה יותר תהיה לסייע למדינות המפרץ הערביות לפתח יכולות הגנה באמצעות שותפויות ביטחוניות מגוונות ויכולות ביטחוניות מקומיות, ובה בעת להבטיח שיישארו מיושרות אסטרטגית עם האינטרסים האמריקאיים באזור.
הציווי האסטרטגי של וושינגטון צריך להיות בניית מפרץ פרסי הזקוק לשותפות אמריקאית לביטחונו, אך לא להגנה אמריקאית לשם הישרדותו, גם כאשר מדינות המפרץ הערביות מתמודדות עם שכנותיהן הסרבניות יותר.