מי יורש את רכוש המחבלים עם תבוסתם הצבאית
הרשויות חייבות לקבוע בעלות, להכריע בין תביעות מתחרות ולהחליט מה לעשות בנכסים
תבוסתו של כל ארגון טרור מעלה שאלה שמדיניות הלוחמה בטרור כמעט אינה עוסקת בה: מה עולה בגורל התשתית הכלכלית שלו לאחר תבוסת הזרוע הצבאית?
תבוסה טריטוריאלית מחוללת שינויי כוח. מפעל קובע אילו עובדים יקבלו עבודה. רכב יכול להעיד איזו קבוצה שולטת בנתיב הברחות. נשק ומזומנים יכולים לסייע לקבוצה חדשה לעלות. הרשתות שסביב הנכסים האלה יכולות להותיר בחיים נתיבי הברחה, רשתות סחר וקשרי חסות. עזה היא דוגמה מובהקת. כשחמאס השתלט על עזה מידי פת"ח ב־2007, הוא תפס מפקדות ביטחון, נשק מתוצרת אמריקנית, תחמושת, ציוד צבאי וכלי רכב. כך ירש חמאס לא רק שטח אלא גם חלק מהתשתית הצבאית והביטחונית של פת"ח. הוא גם סגר את משרדי פת"ח ויותר מ־100 אגודות אזרחיות, עמותות צדקה ומועדוני ספורט, והחרים מחשבים, ציוד משרדי ולעיתים גם רהיטים ומזגנים.
כשהמדינה האסלאמית איבדה את מוסול, היא הותירה מאחור חוות, מפעלים, כלי רכב, נשק, מזומנים, מחסנים, עסקים ורכוש פרטי. ממשלות החרימו חלק מהנכסים, מיליציות בזזו אחרים, אזרחים השתלטו על נכסים נטושים, עבריינים סחרו בטובין יקרי ערך, ואילו ותיקי המדינה האסלאמית הסתירו נכסים לשימוש עתידי. לאחר שהכוחות העיראקיים כבשו מחדש את העיר, הרשויות השתלטו על בתים אחדים שנקשרו לחשודים בחברות במדינה האסלאמית ומנעו ממשפחות אחדות לשוב, אך מיליציות שיעיות בזזו לא פעם רכוש עוד לפני שהבעלים החוקיים יכלו בכלל לערער. גם החרמה עונשית הייתה בעיה גדולה. ארגון Human Rights Watch תיעד לפחות 16 מקרים שבהם כוחות הביטחון העיראקיים השתלטו על בתים של קרובי משפחה של חשודים בחברות במדינה האסלאמית, וחמש משפחות דיווחו שכוחות הביטחון גירשו אותן מבתיהן.
תפיסת נכס היא רק הצעד הראשון. אחר כך על הרשויות לקבוע בעלות, ליישב תביעות מתחרות ולהחליט אם להשיב את הנכס, לפצות או לייעד אותו מחדש. במוסול טענו פעילים שכוחות הגיוס העממי החרימו יותר מ־5,000 נכסים פרטיים וציבוריים באמצעות מניפולציה ברישומי הרכוש, כדי להחליף את הבעלים הרשומים.
בסומליה, לאחר שכוחות סומליים וכוחות משימת האיחוד האפריקני בסומליה (AMISOM) כבשו מחדש עיירות מידי א־שבאב, התושבים ששבו התמודדו עם סכסוכים על בתים ואדמות שהארגון תפס. מחלקת המדינה האמריקנית דיווחה מאוחר יותר שהסכסוכים האלה נמשכו, ואילו סומליה הנהיגה הנחיות פינוי להגנה על עקורים ולהסדרת תביעות מתחרות. ואולם שחיתות יכולה להחריף את עשיית הצדק או להאט אותה, ובמקרה הסומלי אף לגרום לסומלים לשוב ולפנות אל א־שבאב.
מדינה יכולה להביס ארגון טרור מבחינה צבאית, ובו בזמן ליצור כלכלת סכסוך שנייה באמצעות רכושו. החרמה יכולה ליצור רשתות פשע חדשות, שווקים בלתי חוקיים והזדמנויות מימון למורדים פוטנציאליים. רשתות פשע יכולות לנצל נכסים כאלה להברחות ולפעילות בלתי חוקית אחרת. המדינה האסלאמית ניצלה מבריחי נפט, סוחרים ומובילים כדי למכור נפט מחוץ לשטחים שבשליטתה. הרשתות האלה יכולות לשרוד תבוסה טריטוריאלית ולסבך את המאמץ לפרק את הכלכלה הרחבה יותר. מבריחים טורקים – ולפי דיווחים אחדים מהם מקורבים למשפחת ארדואן השלטת – אף סחרו בנפט של המדינה האסלאמית, ואולי אף העבירו כספים למטרות ולתנועות קיצוניות אחרות.
חיזבאללה מציב אתגר שונה, משום שתשתיתו הפיננסית חורגת מגבולות הטריטוריה ומגיעה לעסקים ולמוסדות פיננסיים. ביולי 2025 אסר הבנק המרכזי של לבנון על בנקים ומוסדות פיננסיים מורשים לקיים קשרים עם אל־קרד אל־חסן, מוסד פיננסי הקשור לחיזבאללה. לבנון גם מחזיקה רשימה לאומית של מימון טרור, המחייבת הקפאה מיידית של נכסים שנכללו בה אך מאפשרת לנפגעים לבקש הסרה מהרשימה או גישה מוגבלת לכספים המוקפאים. הלקח הוא שעל ממשלות לעקוב אחר רשתות פיננסיות לצד נכסים פיזיים, לרבות חברות, מתווכים ובעלים מוטבים. תוכנית הפעולה הנוכחית של לבנון מול כוח המשימה לפעולה פיננסית (FATF) דורשת חיזוק של השבת נכסים, של מידע על בעלות מוטבת ושל חקירות מימון טרור.
הבעיה גם אינה מוגבלת למזרח התיכון. סרי לנקה ניצבה מול בעיה אחרת לאחר שהביסה את נמרי השחרור של טאמיל אילם ב־2009. בהמשך תפסו הרשויות נכסים הקשורים לנמרי הטאמיל בשווי של כ־10 מיליון דולר, ובהם חשבונות בנק, קרקעות, מבנה ובתי דפוס, כשחלק מהנכסים יועדו למכירה פומבית ציבורית. פקיסטן, בריטניה ואיטליה נוקטות גישות שונות כלפי רכוש טרור. חוק המאבק בטרור הפקיסטני מתיר לרשויות להקפיא או לתפוס רכוש טרור, ובה בעת מעניק לצדדים שלישיים הליך לערער על הבעלות ולבקש את שחרורו. בריטניה נשענת על חילוט שיפוטי, ואיטליה מנהלת את הנכסים המוחרמים לצורך שימוש חוזר בהמשך.
השבת נכסים צריכה להתחיל עוד לפני שבוזזים ישתלטו עליהם. בעוד מיליציות וצבאות אחדים מתייחסים לנכסים שנתפסו כשלל שאפשר לחלקו כטובת הנאה, על הרשויות דווקא להטיל על קציני הצבא אחריות אישית לאבטחת הרכוש שמגיע לידיהם. לאחר מכן על הרשויות לערוך מצאי של חברות, קרקעות, כלי רכב ומזומנים, לאמת בעלות, להקפיא נכסים שבמחלוקת ולהשתמש בבתי המשפט כדי לקבוע חילוט או השבה. ממשלות צריכות גם להצליב את מרשם המקרקעין עם רישומי העקורים ולהבחין בין נכסי טרור לרכוש אזרחי.
כשכוחות הלוחמה בטרור רואים בהבסת מנהיגי הטרור את יעדם הסופי, הם עלולים לחטוף תבוסה מלועו של הניצחון, בייחוד אם יותירו מאחור מבנה פיננסי ורכוש פוריים שעליהם יוכלו ארגוני הטרור לצמוח מחדש.