מי שולט בצפון עיראק?

עיראק ניצבת בפני אתגר: לנהל את דרישות הביטחון של שתי שכנותיה, ובו בזמן לשמור בידיה את השליטה בהחלטות מדינה שמעצבות את שלמותה הטריטוריאלית ואת עצמאותה המדינית. דרישת טהראן לסלק את קבוצות האופוזיציה הכורדיות־איראניות והכרזת אנקרה על המשך הנוכחות הצבאית בצפון עיראק מעלות שאלה בסיסית: מי קובע את סדר הביטחון בצפון המדינה. בגדאד לכודה בין היעדים האלה, ומוגבלת לא רק בשל לחץ חיצוני אלא גם בשל יכולתה המצומצמת לכפות מדיניות ביטחון אחידה על עיראק הפדרלית ועל אזור כורדיסטן העיראקית.

השאלה כבר אינה אם בגדאד יכולה להגיע להסכמי ביטחון, אלא אם היא יכולה ליישם אותם תוך שמירה על השליטה בהחלטות הביטחון הלאומי.

בעקבות ישיבה של ועדת ביטחון משותפת עיראקית־איראנית, בראשות היועץ לביטחון לאומי של עיראק קאסם אל־עבודי ובהשתתפות נציגי הממשלה האזורית של כורדיסטן (KRG), הצהיר שגריר איראן בעיראק כי שתי המדינות הסכימו לסלק את קבוצות האופוזיציה הכורדיות־איראניות מאזור כורדיסטן העיראקית או להסגיר אותן לאיראן. ההודעה הרשמית של עיראק, לעומת זאת, תיארה דיונים על יישום הסכם הביטחון הדו־צדדי משנת 2023 ועל פתרון סוגיות פתוחות, בלי להזכיר גירוש או הסגרה.

הגרסאות הסותרות מעמידות בסכנה את אמינותה של בגדאד. סילוק או הסגרה של קבוצות אופוזיציה הם מימוש של ריבונות מדינתית, שמשפיע על מאזן הכוחות הפנימי בעיראק ועל יחסיה עם השטחים הכורדיים האוטונומיים. אם בגדאד הסכימה לצעדים כאלה, אין מדובר רק בתיאום עם טהראן בנוגע לאיום ביטחוני משותף; היא מוותרת על שיקול הדעת בשאלה כיצד עיראק עושה שימוש בשטחה ואילו קבוצות זוכות להגנה בתוך גבולותיה. הפער בין הצהרת השגריר האיראני לבין שתיקת המשתתפים העיראקים מחדד את האתגר המיידי: האם ממשלת עיראק יכולה לפרסם דיווח על מה שהסכימה לו, לקבוע את המעמד המשפטי של ההעברה המוצעת ולהוכיח שמדיניותה אינה רק תגובה ללחץ צבאי זר.

העובדה שהסדרים אלה חייבו את השתתפות הממשלה האזורית של כורדיסטן מלמדת שארביל הכירה במחיר הפוליטי של אי־היענות, אך היא גם חושפת את שבריריות היכולת המוסדית של בגדאד לאכוף הסכמים כאלה בכוחות עצמה. בחודשים הקרובים השאלה המרכזית תהיה אם בגדאד יכולה להמיר את התחייבויותיה הדיפלומטיות לשינויים בשטח בלי לעורר עימות עם הרשתות הפוליטיות והחמושות שעליהן נשענים הסדרי השלטון שלה. המגמות הנוכחיות מצביעות על יישום סלקטיבי, מיקוח מתמשך ולחץ ממוקד, ולא על פתרון כולל.

סוגיית האופוזיציה הכורדית־איראנית תוסיף להיות מוקד חיכוך מרכזי. טהראן הוכיחה נכונות להפעיל כוח נגד עמדות אופוזיציה בתוך עיראק, והותירה את בגדאד ואת ארביל מול דרישות מתנגשות של ביטחון גבולות, יציבות והגנות משפטיות לפליטים ולתושבים. אם הסדרי ההעברה ייגזרו במשא ומתן ללא ערבויות בנות אכיפה, קבוצות אלה עלולות לעמוד בפני המשך תקיפות איראניות גם לאחר שיקבלו על עצמן הגבלות על פעילותן. מנגד, אם ידחו את ההעברה וישמרו על עמדות חמושות סמוך לגבול, תישאר בידי איראן הצדקה להתערבות נוספת.

אזור כורדיסטן, ובייחוד ארביל, חשוף. הוא מקיים קשרים הדוקים עם וושינגטון ובה בעת מארח קבוצות אופוזיציה כורדיות שגם טהראן וגם אנקרה רואות בהן איום ביטחוני. החשיפה של כורדיסטן מוחרפת בשל הפיצול הפנימי. למרות האיחוד הקוסמטי שהוכרז לאחרונה בין הכוחות הכורדיים העיראקיים היריבים, המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן והאיחוד הפטריוטי של כורדיסטן עדיין מקיימים רשתות פוליטיות ומבני ביטחון נפרדים, דבר שמגביל את יכולתם של הכורדים לפעול כשחקן מאוחד. כך נותר האזור חצוי בשאלות שמחייבות עמדה משותפת. שחקנים חיצוניים מנצלים את הפילוגים הפוליטיים האלה כדי לטפח יחסים נפרדים עם ארביל ועם סולימאניה. לכן ארביל נאלצת לנהל משא ומתן מעמדת חולשה, בניסיון לאזן בין יחסיה עם בגדאד, הגנה על קבוצות האופוזיציה והימנעות מהפיכת שטחה לזירת קרב בין איראן ליריביה.

בסופו של דבר, המבחן האמיתי אינו אם עיראק יכולה לחתום על הסדרי ביטחון עם איראן או להשלים עם מבצעים צבאיים טורקיים, אלא אם היא יכולה לתרגם את ההתחייבויות הדיפלומטיות האלה למדיניות בת אכיפה באמצעות מוסדותיה שלה, ואם מוסדות אלה יכולים לתפקד ללא תלות בפיצול פוליטי ובכפייה חיצונית. לפי הראיות הקיימות, הם אינם מסוגלים לכך: היועץ לביטחון לאומי של עיראק עומד בראש הישיבות, אך איראן וטורקיה מעצבות את תוצאותיהן.

כל עוד לא תבנה בגדאד יכולת מדינתית אמיתית באזורי הספר שלה ולא תוכיח יכולת לבצע החלטות ביטחון בלי הכוונה חיצונית, היא תישאר חשופה לשאיפות האסטרטגיות של שכנותיה. זה מה שיקבע אם שיתוף הפעולה הביטחוני שלאחר הנסיגה וההשקעה האמריקאית יוכלו להחזיק מעמד — או שמא יריבות אזוריות יעצבו את הסביבה האסטרטגית שבה תלויים האינטרסים של ארה"ב. ההסכמים האחרונים של עיראק עם טהראן עשויים לספק באופן זמני את דרישות הביטחון האיראניות, אך הם אינם מחזקים את המדינה העיראקית — היסוד היחיד שעליו יכולה לעמוד ריבונות אמיתית.