האם השלום בין ארמניה לאזרבייג'ן יתפורר גם הוא?

הנשיא דונלד טראמפ סבור שמגיע לו פרס נובל לשלום. הוא היה מעורב בעזה ובאיראן, וטען כי סיים "סכסוך בן אלף שנים" בין הודו לפקיסטן — אף שחלוקת הודו התרחשה לפני פחות מ־80 שנה. הוא גם טען שהשכין שלום בין רואנדה לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. ואולם בעזה חמאס ממשיך לסרב להתפרק מנשקו. כך גם חיזבאללה בלבנון. מזכר ההבנות עם איראן לא החזיק מעמד עשרה ימים, ונשיא קונגו פליקס טשיסקדי נראה מעוניין יותר למכור את ריבונותו לסין בתמורה לכהונה שלישית בלתי חוקתית, מאשר לעמוד בהתחייבויותיו לטראמפ ולרסן את ארגוני הטרור שהפילו את היציבות באזור לנפילה חופשית.

כעת נראה כי גולת הכותרת של עשיית השלום של טראמפ — ההסכם בין אזרבייג'ן לארמניה — עומדת על סף קריסה. ב־8 באוגוסט 2025 אירח טראמפ בבית הלבן את מנהיג אזרבייג'ן אילהאם אלייב ואת ראש ממשלת ארמניה ניקול פשיניאן. השניים חתמו על הצהרה משותפת שנועדה לכאורה לשים קץ לעשורים של לחימה. "סוף סוף הצלחנו לעשות שלום", אמר טראמפ. "ארמניה ואזרבייג'ן מתחייבות להפסיק כל לחימה לנצח, לפתוח קשרי מסחר, נסיעות ויחסים דיפלומטיים, ולכבד זו את ריבונותה ושלמותה הטריטוריאלית של זו".

לאחר הפסקת האש אימץ טראמפ את הצעת ה"מסדרון" של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, והציג אותה מחדש כנתיב טראמפ לשלום ולשגשוג בינלאומיים (TRIPP) — מסדרון תחבורה בניהול אמריקאי שנועד לחבר את טורקיה ואת המובלעת האזרית נחצ'יוואן לאזרבייג'ן גופא, דרך ארמניה.

תפיסת המסדרון של ממשל טראמפ הייתה מלכתחילה פגומה משתי סיבות. ראשית, אילו טורקיה ואזרבייג'ן היו מסירות את המצור שהטילו על ארמניה, לא היה צורך במסדרון כלל. שנית, אזרבייג'ן משתפת פעולה עם איראן מבחירה ולא מכורח; ב־2022 היא פתחה מסדרון החוצה את שטח איראן.

בעוד פשיניאן מתבצר בהסכם השלום עם אזרבייג'ן וטוען שלארמניה אין ברירה אחרת לנוכח ניצחון אזרבייג'ן במלחמת נגורנו־קרבאח, מבקריו תמיד העלו ספקות בנוגע לכנותו של אלייב. הדרישות האזריות גדלות ביחס ישר לוויתורים הארמניים. יותר ויותר הן גולשות למחוזות מגוחכים. הר אררט הוא סמלה של ארמניה עוד מלפני רצח העם הארמני, וביום בהיר הוא ניצב כרקע לירוואן. ואף על פי כן אלייב ונשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן דורשים, ופשיניאן מסכים, למחוק את אררט מן הסמליות הארמנית משום שכיום הוא נמצא בטורקיה.

אלייב מאותת כי חרף פשרותיו של פשיניאן, פיוס אינו על סדר יומה של אזרבייג'ן. בנאומו ב־2 באוקטובר 2026 בוועידת מפלגתו הצהיר אלייב: "נכון שמנהיגיה לשעבר של ארמניה הם פושעי מלחמה ועליהם לשאת בעונשם, אך דווקא השלטונות הארמניים הנוכחיים הם שהציגו כלפינו דרישות טריטוריאליות ופגעו בכבודו של העם האזרי באמירות לא הולמות ולא תרבותיות. בקיצור, אסור לנו לעולם לשכוח זאת".

המכשול הגדול ביותר להשכנת שלום מוצלחת לאורך ממשלים הוא כישלונם של הבית הלבן ומחלקת המדינה להבין את חשיבותה של האידאולוגיה. דיפלומטים מוצאים נחמה ברעיון שבשורש כל סכסוך עומדות טרוניות רגילות. השכנת שלום בנסיבות כאלה מחייבת למצוא את הנוסחה הקסומה הנכונה של ויתורים ופשרות. אולם כשאידאולוגיה היא שמכתיבה את ההחלטות, שיפור כלכלי חדל לשמש מניע להסכמה. וכאשר האידאולוגיה כרוכה בדת, עיוורונה של מחלקת המדינה גדול במיוחד. מכיוון שארה"ב מפרידה בין דת למדינה, יותר מדי דיפלומטים מתייחסים לדת כאל נושא שאין לגעת בו. אחרים מכירים בחשיבות האמונה, אך מפנימים הבנה מעודנת ומסוננת בשל לימודים באוניברסיטאות כמו ג'ורג'טאון, שמאפשרות לתרומות קטאריות לעצב את תוכנית הלימודים.

גם בורות היסטורית משחקת תפקיד. כשדיפלומטים מתחלפים בתיקים כל שנתיים־שלוש, הם מאבדים בסופו של דבר את הקשר למקורות הסכסוכים או להבטחות העבר. תשעה שגרירים אמריקאים שונים כיהנו בבאקו מאז עלייתו של אלייב לשלטון, מבלי להביא בחשבון את ממלאי המקום הזמניים — שחלקם כיהנו תקופות ארוכות לא פחות משגרירים מן המניין.

התוצאה היא שמנהלי תיק הקווקז הדרומי, הן בממשל ביידן והן בממשל טראמפ, אינם מבינים את שורשי הסכסוך ואף אינם מבחינים בין זוועות אמיתיות — הפוגרום בבאקו, למשל — ובין זוועות מפוברקות ברובן, כמו מה שמכונה רצח העם בחוג'אלי. הם גם אינם מבינים נכונה את הסוגיות החוקתיות העומדות בלב הסכסוך על נגורנו־קרבאח.

ואולם הצהרותיו של אלייב ממחישות שהשלום אינו מטרתו. כמו יושב ראש אש"ף המנוח יאסר ערפאת, אלייב ישתמש במשא ומתן כדי לסחוט ויתורים, ואז פשוט יקום וילך מן השולחן כדי לשוב אל מטרתו — מחיקת ישות שאת קיומה לא יוכל לעולם לקבל. ואכן, בעוד טראמפ מצביע על השלום בין אזרבייג'ן לארמניה כדוגמה לאמנות העסקה, התבצרותו של אלייב ברטוריקה המציגה את ארמניה כ"אזרבייג'ן המערבית" מלמדת שאלייב רואה בטראמפ לא בן ברית אלא טיפש שאפשר לרמוס אותו.

אם טראמפ יסרב להכיר בכך שהשלום שלו נתון בסכנה, ואם פשיניאן ימשיך לנהל את המדינה כמהמר המאמין שהימור אחד נוסף יכפר על רצף ההפסדים הדיפלומטיים שלו, אזי מורשתם האמיתית של שני המנהיגים תהיה שהם יישבו בכיסא הנהגתה של ארמניה בשעה שהנצרות בה באה אל קצה.