פתרון שתי המדינות בתימן: מוצא מעשי, לא אידאולוגי

העצרת הכללית ה־81 של האו"ם מתכנסת תחת הכותרת "שיקום האמון, ניהול השינוי: או"ם שמספק את הסחורה למען כולם". תימן מעמידה את הסיסמה הזאת במבחן. בשבוע החולף בניו יורק המחישו שלוש תמונות את המשבר: אחת בפנים, אחת בחוץ ואחת על המסך.

בתוך האולם עמד בראש המשלחת התימנית עבדאללה אל־עלימי בוואזיר, חבר מועצת המנהיגות הנשיאותית ומנהיג במפלגת אל־אסלאח המזוהה עם האחים המוסלמים. הוא קרא לתמיכה במאבק בטרור ובהברחות ולסיוע בייבוש הרשתות שמממנות ומחמשות את החות'ים. מעטים יחלקו על כך.

הפרדוקס נעוץ בזהות הדובר. אל־עלימי בוואזיר מייצג את אל־אסלאח במועצת המנהיגות הנשיאותית, שהוכרזה בריאד באפריל 2022 ועוצבה מחדש בידי סעודיה בינואר 2026, כשריאד פעלה להדיר את המועצה המעברית הדרומית. העובדה שמנהיג של מפלגה המזוהה עם האחים המוסלמים, שוושינגטון הגדירה כמה מסניפיהם כארגוני טרור, נואם בפני העולם על לוחמה בטרור, בעוד כוחות דרומיים שנלחמו באל־קאעדה ובחות'ים מתקשים להשמיע את קולם, ממחישה עד כמה המשוואה הרווחת שבורה.

כמה מטרים משם קיימו תימנים דרומיים בארצות הברית משמרת מחאה נגד החסות הסעודית על דרום תימן, והצהירו על זכותה להגדרה עצמית ולמדינה. בפנים חזר אל־עלימי בוואזיר והצהיר על מחויבותו לאחדות התימנית — אותה אחדות שבשמה נטלה מפלגתו חלק, חמושה בפסקי הלכה, בהרג דרומיים במהלך פלישת צפון תימן לדרום תימן ב־1994. משמרת המחאה נערכה תשעה חודשים אחרי שמטוסים סעודיים תקפו כוחות דרומיים בעת שרדפו אחר רשתות הברחה של טרור, ולאחר מכן, ב־9 בינואר 2026, הודיעה ריאד על פירוק המועצה המעברית הדרומית. ההודעה לא סגרה את השאלה; היא העבירה אותה מן המוסדות אל הרחוב, כפי שמעידים ההמונים בעדן, במוכלא, וכעת גם מחוץ לבניין האו"ם.

ביום משמרת המחאה אמר טים לנדרקינג (Tim Lenderking), השליח האמריקאי לשעבר לתימן, כי פיצול תימן לשתי מדינות הוא "אפשרי", וציין את התקדים. עתידה, אמר, נתון להכרעת התימנים סביב שולחן המשא ומתן, ולא לכפייה מבחוץ. לדבריו, המשא ומתן נראה כרגע קשה: האקלים ממוליטר, והחות'ים בונים את יכולותיהם ומנצלים את הפילוגים בקרב יריביהם.

השיח הרשמי מתייחס לאחדות כאל מצבה הטבעי של תימן. ההיסטוריה אומרת אחרת. לאורך המאה העשרים נשלטו הצפון והדרום בנפרד, ובין 1967 ל־1990 היו שתי מדינות ריבוניות, לכל אחת מושב משלה באו"ם. האיחוד מ־22 במאי 1990 היה הסכם בין שתי מדינות; מלחמת 1994 הפכה את השותפות לסיפוח בכוח.

אין בכל זה כדי להכחיש את משקלה של סעודיה או את האינטרס שלה בביטחון הגבול. אבל עשור של ניהול סעודי כבר סיפק את פסק דינו. בצפון צמחו החות'ים ממרד מקומי לכוח אזורי המאיים על הים האדום ועל באב אל־מנדב. בדרום, הדרתם של כוחות המועצה המעברית הדרומית שנלחמו בחות'ים ובאל־קאעדה פתחה למעשה את השטח בפני אל־אסלאח. ההימור של ריאד מסכן את ביטחון סעודיה ואת הספנות הבינלאומית כאחד.

אם העתיד הוא הכרעה תימנית, כדברי לנדרקינג, היא חייבת להתקבל בידי התימנים עצמם, ולא להיכפות בידי הרשויות הסעודיות בריאד. כדי להשיג זאת, על וושינגטון להוביל תחילה את התהליך המדיני באמצעות הרביעייה הבינלאומית, כשריאד ואבו דאבי משמשות ערבות ושותפות. ארצות הברית אינה יכולה להעביר בקבלנות משנה את האינטרס שלה בבאב אל־מנדב, ויש לה מעמד ייחודי לכנס ולערוב — ולא לכתוב את עתידה של תימן. היעדרות אמריקאית היא ריק שהחות'ים ואיראן ממלאים.

שנית, הדיאלוג צריך לצאת מתחת לפיקוח הסעודי, לא מתוך עוינות לריאד, אלא משום שצד המעורב צבאית אינו יכול לשמש גם שופט. המשא ומתן עשוי אף לכלול את החות'ים — לא כדי להעניק להם לגיטימציה, אלא כדי לכבול אותם להסדרי גבול וביטחון תחת פיקוח בינלאומי.

שלישית, יש לגשת לפתרון שתי המדינות כאל מוצא מעשי, לא אידאולוגי: גבולות 1990 כבסיס למשא ומתן, הסדרים לחלוקת משאבים, ערבויות לחופש השיט ויחסי שכנות בין שתי מדינות ריבוניות המבטיחות את גבולות סעודיה באמנה, לא בחסות.

העצרת הכללית של האו"ם מבקשת לשקם את האמון. בתימן, אמון לא ייבנה בנאום למען מועצה שנולדה בריאד ועוצבה מחדש לפי רצון נותנת החסות שלה, ולא בדחיית הדרישות הדרומיות בשם אחדות ריקה מתוכן. עד שההכרעה תוחזר לבעליה, ועד שוושינגטון תיטול את האחריות שהאינטרסים שלה עצמה מכתיבים, יישארו החות'ים הצד היחיד שמצליח, משום שיש להם מטרות ברורות ומדיניות מוסכמת — ולא משנה עד כמה היא שגויה ומערערת יציבות.