האם מדינות המפרץ מפזרות הימורים בין הודו לפקיסטן?
מדינות המפרץ הערביות מחפשות יותר ויותר קשרים המבוססים על יכולות ספציפיות, ולא על הזדהות בלעדית עם צד אחד
Radhika Lakshminarayanan היא חוקרת והיסטוריונית שעבדה ביותר משלושה עשורים עם מוסדות מובילים בכווית ובהודו. היא מחברת הספר Small States Security Dilemma—Kuwait after 1991 ("דילמת הביטחון של מדינות קטנות—כווית לאחר 1991").
מאז העצמאות והחלוקה בין הודו לפקיסטן ב־1947 נלחמו שתי המדינות בכמה מלחמות, והן מוסיפות להתקוטט סביב התביעות לקשמיר, מחלוקות גבול והטרור. בעשור האחרון עברה הודו מהגישה החילונית שאפיינה אותה היסטורית לסדר יום פוליטי מוצהר יותר ברוח ההינדוטווה, ולצדו גוברת הדאגה מפני אפליה נטענת של מיעוטים דתיים. מדינות המפרץ הערביות הן מדינות בעלות רוב מוסלמי, בדומה לפקיסטן, ברמות שונות של שמרנות דתית; ובכל זאת הן מתנהלות מול שתי היריבות תוך הפרדה בין סחר כלכלי, אינטרסים ביטחוניים וזיקות דתיות, ובמקביל נותנות עדיפות למציאות הגאו־אסטרטגית שלהן.
הודו ופקיסטן מביאות לשולחן הצעות שונות. הודו מציעה נפח כלכלי, טכנולוגיה, השקעות, קישוריות ושוק צרכני עצום. פקיסטן מציעה מומחיות צבאית, כפי שהתחזקה בהסכם ההגנה ההדדית האסטרטגי עם ערב הסעודית מ־2025 ובחתימה האחרונה על הסכם מכה המשותף עם ערב הסעודית וטורקיה, שתואר בחלק מכלי התקשורת, אולי בטרם עת, כ"נאט"ו האסלאמי". במשך עשורים אימנו אנשי צבא פקיסטנים את הכוחות המזוינים של מדינות המפרץ הערביות ושירתו לצדם, במיוחד בערב הסעודית ובאיחוד האמירויות. פקיסטן, שסובלת במידה רבה מלחצים תקציביים, נהנתה מסיוע פיננסי, מאספקת אנרגיה ומהזדמנויות תעסוקה למיליוני פקיסטנים מצד מדינות המפרץ הערביות. קשרים הדוקים יותר עם מדינות המפרץ הערביות עשויים לספק לפקיסטן השקעות ומרחב דיפלומטי, ובה בעת לחזק את מעמדה כשחקן ביטחוני רלוונטי מעבר לדרום אסיה.
התפקיד הביטחוני המתהווה של פקיסטן באזור אינו יכול לשמש תחליף לערבויות הביטחון האמריקאיות, אך היכולות הצבאיות שלה, מעמדה כמעצמה גרעינית והיכולת להציב אנשי ביטחון מאומנים עשויים לספק הרתעה למדינות המפרץ הערביות. עם זאת, פקיסטן מתמודדת עם אילוצים כלכליים ופוליטיים ניכרים, וארגוני טרור פועלים בתוך גבולותיה. הערך האמיתי של ההצעה הביטחונית הפקיסטנית תלוי בשאלה אם אפשר להמיר יכולת צבאית לפעולה אמינה ובזמן. מתקפות החות'ים על ערב הסעודית והידרדרות המצב הביטחוני ברחבי ים סוף כבר בוחנות אם מחויבויות ההגנה הקולקטיבית יכולות להתגלם בהרתעה מבצעית.
מדינות המפרץ הערביות ביססו את יחסיהן עם הודו שלאחר החלוקה על אנרגיה, סחר ועבודתם של מיליוני עובדים הודים. מבחינת הודו, עובדי האורח ההודים הללו היו מקור מרכזי למטבע חוץ באמצעות העברות כספים, שחיזקו את מאזן התשלומים שלה. הודו של היום מציגה צמיחה כלכלית, והיא מקור לטכנולוגיה, שירותים, תרופות, מומחיות הנדסית והשקעות. בפברואר 2026 החלו הודו ומועצת שיתוף הפעולה של המפרץ לנהל משא ומתן על הסכם סחר חופשי, במטרה להרחיב את הסחר בסחורות ובשירותים, את ההשקעות ואת שיתוף הפעולה הכלכלי. היחסים ביניהן כבר חורגים ממודל הנפט־תמורת־עבודה המסורתי. עבור ממשלות המפרץ הערביות, החותרות לחזונות לאומיים גרנדיוזיים של גיוון כלכלי, הודו יכולה לתרום למגזרים אסטרטגיים קריטיים. יחסיה של הודו נשענים גם על שאיפותיה הרחבות יותר באוקיינוס ההודי ובמסדרון הכלכלי הודו־המזרח התיכון־אירופה.
מדינות המפרץ הערביות אינן יכולות לבחור בין העוצמה הכלכלית של הודו לבין המומחיות הצבאית של פקיסטן. צורכיהן השתנו באופן משמעותי מאז העימות בין ארה"ב לאיראן, והשיבושים הנוכחיים במצר הורמוז חשפו שאפילו שותפויות ביטחוניות נרחבות עם ארה"ב אינן מסוגלות להגן על הפגיעוּת של מדינות המפרץ הערביות. הן זקוקות להשקעות ולהרתעה, לטכנולוגיה וליכולת צבאית, לשווקים ולביטחון ימי, לשותפויות אנרגיה ולביטחון תזונתי. העימות מלמד ששום שותף חיצוני יחיד אינו יכול לספק ולהבטיח את כל צורכיהן.
לפיכך הן חותרות להתיישרות מרובת כיוונים עם סין, הודו, פקיסטן, טורקיה, אירופה ומעצמות נוספות. זו אינה בהכרח אסטרטגיה אנטי־אמריקאית, אלא תגובה לאי־הוודאות הנתפסת ולפגיעוּת שלהן עצמן במערכת היחסים עם ארה"ב. מדינות המפרץ הערביות מחפשות יותר ויותר קשרים המבוססים על יכולות ספציפיות, ולא על הזדהות בלעדית עם צד אחד. הן אינן בהכרח מאזנות מול ארצות הברית אלא מפזרות הימורים בין ההגנה האווירית והטילית האמריקאית, הטכנולוגיה ההודית, המומחיות הצבאית הפקיסטנית, הסחר והתשתיות הסיניים והתמיכה הביטחונית הטורקית, ובמקביל מנסות לשמר ערוצים דיפלומטיים משלהן מול איראן.
הבנת הדבר מרכזית לאינטרסים האסטרטגיים של ארה"ב. תפקידה הגובר של הודו באזור מצטלב עם האסטרטגיה ההודו־פסיפית של אמריקה ואף משלים אותה. פקיסטן מחייבת חישוב שונה, משום שהיא מאזנת בין מחויבויותיה לערב הסעודית ולטורקיה לבין סדרי העדיפויות הביטחוניים שלה מול הודו, איראן ואפגניסטן. טורקיה מוסיפה לקשר הזה ממד תעשייתי־ביטחוני וטכנולוגי משמעותי. ההתיישרות מרובת הכיוונים עלולה גם להוליד מחויבויות ביטחוניות חופפות, תקנים טכנולוגיים סותרים, בעיות יכולת פעולה משותפת והתחייבויות חיצוניות מתחרות, ולהפוך פעולה קולקטיבית לבלתי אפשרית. היריבות ההיסטורית בין הודו לפקיסטן עשויה להתפשט לאזור וליצור שכבת פיצול נוספת בתוך מדינות המפרץ הערביות, במיוחד לנוכח הפזורה ההודית והפקיסטנית העצומה החיה בתוכן.
הדילמה האסטרטגית של מדינות המפרץ הערביות אינה עוד השאלה איזו מעצמה חיצונית יכולה להבטיח את ביטחון האזור, אלא כיצד הן יכולות לפזר הימורים בין שותפויות מרובות בלי להיעשות תלויות באף אחת מהן. לכן ערביי המפרץ אינם רק מגוונים את ספקיהם, אלא מגוונים את יחסיהם האסטרטגיים כדי לשרוד בסביבה גאוגרפית תנודתית. מדינות המפרץ הערביות עשויות לפזר הימורים בין פקיסטן להודו, סוגיה אחר סוגיה, אך אינן מוכנות להתחייב באופן מלא ובאופן בלעדי לזו או לזו.