נטיית מזרח לוב לטורקיה — שגיאה שהייתה נמנעת, והפסיביות האמריקאית גובה מחיר

ב־27 בנובמבר 2019 חתמו טורקיה וממשלת ההסכמה הלאומית שמושבה בטריפולי, שנבחרה בקפידה, על הסכם לתיחום גבולות ימיים בין טורקיה ללוב — שתי מדינות שבנקודת הקרבה המרבית ביניהן מפרידות 352 מייל. אלא שכדי לשרטט את הקו הזה צריך לפגוע במימיהן של רודוס וקרפאתוס ולבתר את קצהו המזרחי של כרתים. זה היה שקול להסכם גבול ימי היפותטי בין מצרים לאיטליה, החוצה את מימי לוב ומלטה.

ההסכם שיקף הן את האימפריאליזם החדש של טורקיה והן את היעדר הריבונות האמיתית של לוב. מבחינת נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן, ממשלתו של פאיז א־סראג' בטריפולי התקיימה רק כדי לתת חותמת גומי לניסיון ההשתלטות הטורקי על משאבים.

כששר החוץ שמושבו בטריפולי מוחמד טאהר סיאלה חתם על ההסכם, חלק ניכר מהעולם גינה אותו. הדבר שיקף את החובבנות של הממשלה שמושבה בטריפולי. התקדים שקבעה טורקיה במפה הים־תיכונית החדשה שלה היה הרסני למשפט הימי, לא פחות מתביעותיה של איראן על מצר הורמוז ומקו תשעת הקווים המקווקווים של סין.

הסמכות השלטונית בלוב התפצלה אחרי נפילתו של מנהיג לוב מועמר קדאפי ב־2011. הפילדמרשל לשעבר מתקופת קדאפי, ח'ליפה חפתר, ראש הכוחות המזוינים הערביים הלוביים, שלט במזרח לוב. אחרי שמיליציות איסלאמיסטיות — רבות מהן נתמכות בידי טורקיה, קטר ומדינות רדיקליות אחרות — רצחו את שגריר ארה"ב כריס סטיבנס, פתחו כוחותיו של חפתר במבצע "כבוד" ודחקו את המיליציות מבנגאזי. כיום שולטים הכוחות המזוינים הערביים הלוביים ב־80 אחוזים מהמדינה; הממשלה המוכרת בינלאומית בטריפולי, בראשות עבד אל־חמיד דבייבה שלא נבחר, שולטת ביתר שטחי המדינה שליטה רופפת ומספקת מחסה למיליציות שנותרו.

בתחילה דחה בית הנבחרים, הגוף המחוקק המפקח על האזורים שבשליטת הכוחות המזוינים הערביים הלוביים, את ההסכם בין לוב לטורקיה. זה השתנה ב־20 באוקטובר 2026, כאשר אחרי לובי טורקי מתמשך אישרר בית הנבחרים לפתע את ההסכם.

האשרור אינו הופך את ההסכם הימי לחוקי יותר, וסביר שזו טעות מצד הפילדמרשל ובנו סדאם: הממשלה שמושבה בבנגאזי הצליחה הרבה יותר מזו שבטריפולי בפיתוח, בכלכלה ובביטחון. הניגוד בין זלזולה של טריפולי במשפט הבינלאומי לבין אימוצו בידי בנגאזי היה נכס מרכזי לטיעונה. לאט־לאט הכירו בכך מדינות אירופה: איטליה ויוון פתחו שתיהן קונסוליות בבנגאזי, ומדינות נוספות היו הולכות בעקבותיהן אלמלא התערבותו של דבייבה. כעת, כשהאיחוד האירופי מתאחד בגינוי המהלך של בית הנבחרים, בנגאזי תוכל להחשיב את עצמה בת מזל אם משרדי החוץ באירופה לא יקראו לדיפלומטים שלהם לשוב הביתה. מצרים, שותפה מרכזית של ממשל חפתר, גינתה אף היא את המהלך.

ועדיין, וושינגטון והמערב צריכים לבחון את טעויותיהם שלהם. טורקיה הפעילה לובי בזמן שמדינות אחרות סירבו להידבר עם בנגאזי. בכל אמת מידה אובייקטיבית, הממשלה שמושבה בבנגאזי אמורה לשלוט בלוב. היא מילאה את ייעוד השלטון והובילה פיתוח אדיר, בעוד מעילות וקיפאון מאפיינים את טריפולי. דבייבה מארח מופתי ראשי שעמדותיו משקפות את אלה של אל־קאעידה ושל המדינה האסלאמית. חשוב מכך, בני חפתר הם לאומנים. הם אינם מקדמים בדלנות. החוקה המקורית של לוב הגדירה את טריפולי ובנגאזי כבירות משותפות, בשיטה דומה לזו של דרום אפריקה.

החיבוק הראשוני של טריפולי היה שרירותי. מזכירת המדינה הילרי קלינטון ועוזרה — יועץ הביטחון הלאומי לעתיד ג'ייק סאליבן — העניקו מעמד מועדף לאיסלאמיסטים בסדר החדש שאחרי קדאפי, גם לאחר שהלובים דחו אותם בבחירות. ההיגיון שלהם — וזה של האירופים והאו"ם — היה שדחיקת האיסלאמיסטים לשוליים תוביל לאלימות רבה יותר; הפיוס הפך למדיניות רשמית.

כיום דיפלומטים רבים שכחו את מקורותיה של המדיניות. מחלקת המדינה בפרט פועלת בעיניים עצומות, ואף מסרבת לאייש שגרירות של ממש בטריפולי; במקום זאת היא פועלת מתוניסיה השכנה. בבנגאזי נותרה מרירות, משום שמחלקת המדינה הסתלקה בעקבות המתקפה על הקונסוליה בלי לשלם למשפחה המקומית שהחכירה את הנכס את דמי השכירות שהצטברו, אף שלפיגוע הטרור לא היה כל קשר אליה.

בהתעלמותה מבנגאזי פתחו מחלקת המדינה ורבים באירופה את הדלת בפני טורקיה לנצל את ההזדמנות. טורקיה אולי שחקנית מזיקה, אך מנהיגה אינו פסיבי ואינו עצלן. לובי עיקש מכרסם בהתנגדות.

ארצות הברית ואירופה אולי מתרעמות על בני חפתר, אך המציאות היא שהם לא עשו דבר שרשויות טריפולי, שהאמריקנים והאירופים מחבקים, לא עשו. מחלקת המדינה ומשרדי החוץ באירופה צריכים להסביר מדוע הזניחו זמן כה רב את אותם כוחות שהתאימו זה מכבר את מדיניותם לפרשנויות ולאינטרסים האירופיים.

אף שמלחמות מחירים אינן נאות, יש מרחב תמרון. בהצבעת 20 באוקטובר הפך בית הנבחרים את דחייתו הקודמת. אם הוא יכול להפוך את עמדתו פעם אחת, הוא יכול לעשות זאת שוב. הקהילה הבינלאומית יכולה גם לנקוט עמדה שהחלטות בית הנבחרים, שכהונת חבריו פגה מזמן, הן חסרות משמעות. כדי להיות עקביות, אם כן, על מחלקת המדינה ומשרדי החוץ באירופה לחדול גם מהבדיה של משטר דבייבה.

במקום לנצל את החלטת בית הנבחרים כדי לבודד את המזרח, לטובת ממשלה שמצויה בכיסם של הטורקים עוד יותר, העמדה המשותפת של ארה"ב, אירופה והאו"ם צריכה להיות קביעת בחירות עכשיו וקשירת הסיוע ושיתוף הפעולה לכך שהמחוקק החדש ישקול מחדש את ההסכם הימי של טורקיה וידחה אותו.