הקריאה השגויה של אירופה את לוב מעמיקה את משבר האנרגיה

בעקבות ההודעה הסעודית כי אין ביכולתה עוד להמשיך במשלוחי הנפט לאירופה, פאניקה אחזה בבירות היבשת. עשרות שנים של השקעות אירופיות באנרגיות חלופיות העלו מחירים, אך לא סיפקו את צורכי האנרגיה המרכזיים של אירופה. במקביל, אפילו גרמניה מכירה כעת בכך שעסקאות נפרדות עם רוסיה לרכישת גז טבעי מסכנות את היבשת כולה. אירופה זקוקה לדלקים מאובנים; בלעדיהם יסבלו האירופים, ובסופו של דבר ייאלצו בירות היבשת לקצוב בנזין או אף לצמצם את התעשייה.

זה לא היה חייב להיראות כך. הבעיה אינה רק שדורות של מנהיגים אירופים כשלו בלקיחת האיום של הרפובליקה האסלאמית של איראן ושל שלוחיה ברצינות, או שכמו נשיא צרפת עמנואל מקרון פעלו באופן אקטיבי לשמר אותם. המרקנטיליזם של משרדי החוץ באירופה ועקיפת הסנקציות הזרימו כסף לקופות איראן ושלוחיה, והקריבו את בריאותה הפיננסית ארוכת הטווח של היבשת לטובת רווח קצר טווח של חברות ואזרחים. גם הגישה הסלחנית של אירופה כלפי סין התעלמה מן האפשרות שבייג'ינג תשחק קשוח מול ריאד כדי להבטיח שיורש העצר מוחמד בן סלמאן יציב את צורכי האנרגיה של סין לפני אלה של אירופה.

ואולם הבעיה בברלין, בריסל, לונדון, מדריד, פריז ורומא אינה רק ציניות מנהיגיהן, אלא גם נכונותם להעדיף אימוץ שרירותי של האו"ם לקיצוניות איסלאמיסטית על פני האינטרסים הלאומיים שלהם. זהו המרכיב שמנהיגי אירופה צריכים לשקול כעת, בכניסתם לחורף קר.

ובכל זאת יש להם מוצא: מזרח לוב והכוחות המזוינים הערביים הלוביים, השולטים ביותר מ־70 אחוזים מהמדינה הצפון־אפריקאית הזאת, לרבות שדות הנפט, הצינורות ומסופי הייצוא המרכזיים.

הבעיה התחילה לפני 15 שנה. לאחר קריסת משטרו של מנהיג לוב מועמר קדאפי, שקעה לוב לזמן קצר בתוהו ובוהו. בארצות הברית, הזיכרון של רצח שגריר ארה"ב כריס סטיבנס בבנגזי, בידי הארגון הקיצוני אנצאר א-שריעה, עדיין גדול מאוד. ואולם מה שקרה אחר כך הוא המכריע.

בבנגזי גייס הגנרל לשעבר מתקופת קדאפי, ח'ליפה חפתר, את האזרחים כדי להשיב לעצמם את המדינה. הם איבדו יותר מ־5,000 בני אדם, אך החזירו את הסדר על כנו בכל מזרח לוב, הרגו וכלאו אנשי מיליציות או אילצו אותם להימלט מאזור שליטתם. ללובים יש שכל ישר. הם יודעים שלמדינתם עושר טבעי רב, ואף שברמה האישית הם שמרנים מבחינה דתית וחברתית, הם מבינים גם שהקבוצות האיסלאמיסטיות מביאות עמן אומללות בלבד. בחברה דתית כמו זו של לוב, האיסלאמיסטים אינם מגינים על הדת אלא משתמשים באסלאם כדי להדוף כל שאלה על שחיתותם, על כשלי הניהול שלהם ולא אחת על נאמנויותיהם הזרות.

לא היה צריך להפתיע איש שהלאומנים הלובים ניצחו בבחירות שלאחר מכן. מזכירת המדינה הילרי קלינטון, עוזרה ג'ייק סאליבן, מזכ"ל האו"ם באן קי־מון ונציגו המיוחד ללוב איאן מרטין, וכן בכירים אירופים, חששו שהדחיקה האלקטורלית של האיסלאמיסטים לשוליים תוביל אותם לבחור במרד. התשובה שלהם הייתה פיוס: הם כפו על מנצחי הבחירות בלוב לקבל ראש ממשלה איסלאמיסטי בטריפולי, שהאו"ם הכיר בו כמנהיגה הלגיטימי של לוב.

כיום האיש הזה הוא עבד אל-חמיד דביבה, איש החזית של משפחת עסקים ממסראתה, שרוב הלובים רואים בו טיפש מגושם. דביבה מתקשה לחבר שני משפטים, והרקורד שלו מלמד שהוא מעוניין הרבה יותר בקידום האיסלאמיזם ובהעשרת עצמו מאשר בשיקום לוב. דוגמה מובהקת היא נמל התעופה של טריפולי: הוא נהרס במלחמת האזרחים ונותר בלתי שמיש, והטיסות הבינלאומיות מוסטות לבסיס צבאי לשעבר רעוע. בנגזי, לעומת זאת, שיפצה את נמל התעופה הבינלאומי הוותיק שלה, בנינה, ומשלימה בצדה האחר של העיר נמל תעופה חדש ומתקדם, שנועד להתחרות בדובאי ובקטאר.

גם בתחום הביטחון ההבדל הוא כמו בין יום ללילה. בנגזי, סירת, דרנה וטוברוק, ואפילו ערי הדרום כמו סבחה, קטרון וטראע'ן, בדרך כלל בטוחות: אני עצמי, למשל, הולך ונוסע לא אחת בבנגזי ובסירת בלי אבטחה. טריפולי ומסראתה, ששתיהן עדיין בשליטת דביבה, נותרו מקלט למיליציות, ובהן אנצאר א-שריעה, ודומות יותר למוגדישו מאשר למילאנו. דביבה מטפח תמיכה טורקית וקטארית — ומבקש את כספן — הן כדי להישאר בשלטון הן כדי לציית לתכתיבים שלהן, ובכלל זה קידום האיסלאמיזם, הענקת חוזים לוביים לגורמים טורקיים וקטאריים ותמיכה בתביעות הימיות הרחבות של טורקיה במזרח הים התיכון. בקצרה, דביבה הוא בובה על חוט וסוס טרויאני, נטול תמיכה עממית ממשית בתוך לוב, שהמנדט התיאורטי שלו פג לפני שנים.

השאלה שמנהיגי אירופה, בפרט, חייבים לשאול כעת היא זו: אם קיימות בלוב שתי תביעות מתחרות לשלטון, שאחת מהן מפגינה יכולת ברורה, שולטת הן בשטח הן בתשתיות הנפט ומספקת ביטחון, ואילו האחרת מאפשרת למיליציות לפעול ומפגינה יכולת מועטה לייצב את המדינה, קל וחומר לפתח אותה, מדוע שאירופה תכיר דווקא בשנייה?

ח'ליפה חפתר ובנו סדאם אינם בדלנים; להפך, הם מגינים על הריבונות הלובית יותר מאלה שמוכנים למכור אותה לאנקרה או לדוחא, או מאלה שמאמצים אידיאולוגיות המתעלמות מגבולות לאומיים. הם ממקמים את ממשלתם בבנגזי לא משום שהם מבקשים לפרק את לוב למרכיביה מלפני המאה ה־20, אלא משום שטורקיה סיפקה כטב"מים כדי להגן על נכסיה בממשלת טריפולי. מכל מקום, החוקה הלובית המקורית קובעת שתי בירות שוות מעמד.

כשמשבר אנרגיה הולך ומתקרב, במקום להעמיק בטעויות של קלינטון ובאן קי־מון, כפי שדסק לוב במחלקת המדינה עדיין נוטה לעשות, אירופה צריכה להכיר במציאות. במקרה הזה, לא מדובר באינטרס צר אלא בסימביוזה. הלובים, ובכללם תושבי טריפולי, רוצים שהניסוי הבינלאומי של פיוס איסלאמיסטים יסתיים. הם עשויים להתנות הכרה במשפחת חפתר כסמכות הביניים בלוב בהתחייבות לקיים בחירות בתוך שנה ובהקמת בירה מאוחדת בעיר סירת, בעלת המשמעות הסמלית, שבאמצע הדרך בין בנגזי לטריפולי.

אחר כך יוכלו להתנהל ישירות סביב הנפט הלובי. זה ודאי אינו רעיון חדש, וגם לא קשה ליישום. נכון ל־2024, האירופים כבר רכשו יותר מ־21 מיליארד דולר של נפט לובי, אף שדביבה קשה להתנהלות והוא הסיט את מרבית התמורה. בעבודה מול חפתר יוכלו האירופים להגדיל את התפוקה ולפצות על המחסור הסעודי. חפתר ישיר; הוא נמצא בעמדה הנכונה, והוא יכול לסגור את העסקה שדביבה אינו יכול לסגור.

בהסטת ביטחון האנרגיה האירופי ללוב, אירופה יכולה להבטיח לעצמה זרימת נפט שאינה צריכה לעבור במצרי הורמוז, בבאב אל-מנדב או בתעלת סואץ. הנפט הסעודי יכול להפוך בעיקר לבעיה של סין, בעוד אירופה מאבטחת לעצמה נפט לובי וגז ממזרח הים התיכון.

ואולם אם דיפלומטים רכרוכיים בבירות אירופה יכפילו את ההימור על דביבה, והממשלות שהם מייצגים לא יעשו דבר, מגיע להם התוהו ובוהו שעלול לפקוד בקרוב את היבשת.