משפחת טאלבאני צריכה להתחיל לחשוב על גלות

בעוד חיילי ארה"ב מתכוננים לעזוב את עיראק וממשל טראמפ דוחף קדימה תוכניות לקטוע את הסבסוד ארוך השנים לכוחות הפשמרגה הכורדיים בעיראק, האם סטטוס קוו בן 35 שנה בכורדיסטן העיראקית עומד להסתיים?

אחרי ששר החוץ הנרי קיסינג'ר משך את השטיח מתחת למרד הכורדי ב־1975, החליט סגנו של מוללא מוסטפא ברזאני, ג'לאל טאלבאני, בגיבוי סורי, לפרוש מהמפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן ולהקים את האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן. זה לא היה הפילוג הראשון במפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן, אך הוא היה המשמעותי ביותר.

טענותיו של טאלבאני היו מוצדקות. מוללא מוסטפא ברזאני היה מנהיג שבטי, והוא הפך את המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן לתנועה שבטית. בנו של מוללא מוסטפא, מסעוד, נכנס לנעליו עם מות אביו ב־1979 ושימר את החזון השבטי. בני טאלבאני היו שונים, חלק בשל החזון וחלק משום שלג'לאל לא היה ייחוס שבטי דומה.

מוללא מחמוד טאלבאני החיה את הסופיות הקאדירית בראשית המאה ה־19, ויורשיו פעלו מתוך התקיה של בית טאלבאני בכירכוכ. אלא שג'לאל טאלבאני לא היה צאצא ישיר שלו; במקרה הטוב היה בן דוד רחוק. הסמכות הדתית עברה בשושלת של שיח' רזא טאלבאני, בעוד שתביעת הלגיטימיות של ג'לאל הייתה פוליטית יותר. ג'לאל ביקש במקום זאת לקדם חזון אידאולוגי יותר, מתקדם ומודרני לתנועה הכורדית.

האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן, למשל, הצטרף לארגון הבינלאום הסוציאליסטי. במשך עשורים לאחר הקמתו, נקודת המשיכה המרכזית של האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן הייתה שהוא נשען על חזון ולא על נפוטיזם. בתוך כורדיסטן העיראקית עצמה, ניסיון קצר לדו־קיום במסגרת תוכנית לחלוקת שלטון — שבה לכל בכיר ממפלגה אחת היה סגן מן המפלגה השנייה — קרס על רקע מחלוקות על הכנסות ממכס. יותר מ־5,000 לוחמי פשמרגה כורדים נהרגו במלחמת האזרחים של 1994–1997, והמפלגות הכורדיות כפו עקירה של עשרות אלפים נוספים, כשמחנה ברזאני מגרש את תומכי טאלבאני — ולהפך.

בעוד הכורדים מבדרים מבקרים במיתולוגיות על אומץ הלב והברק של הפשמרגה ועל מאבקם במשטרו של סדאם חוסיין, הלוחמים הכורדים הפכו למעט יותר ממיליציות פוליטיות, שונות ממיליציות החשד א־שעבי השיעיות בעיקר בעדה ובהנהגה. הכורדים כיום מכירים את הפשמרגה יותר כאנשי עסקים וכמי שנהנים מפרוטקציה מפלגתית מאשר כחלוץ של תנועה לאומית.

בעשורים האחרונים נשחקה טהרת החזון של טאלבאני. ככל שהפלישה האמריקאית לעיראק התקרבה, קידם טאלבאני את בניו — בתחילה בחשאי ואחר כך בגלוי יותר. הפנייה לנפוטיזם פילגה את מפלגתו של טאלבאני עצמו, כאשר סגנו לשעבר נושירוואן מוסטפא הקים את תנועת גוראן כפלג שנועד לשמר חלופה פוליטית אידאולוגית יותר, אף שגם הוא בגד בכך בסוף ימיו.

טאלבאני לקה בשבץ קשה בדצמבר 2012 ומת מעט פחות מחמש שנים לאחר מכן. בתקופת אי־הכשירות הזו תימרנה אשתו, הרו איברהים אחמד, את שני בניה לעמדות כוח הולכות ומתחזקות, בעוד בן דודם להור התקדם אף הוא במדרג. ב־2020 הנהיג האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן יושבות־ראש משותפת, עם להור ועם באפל, בנו הבכור של ג'לאל, שתפסו את ההגה. הבן השני, קובאד, פעל מאחורי הקלעים כסגנו מטעם האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן למסרור, בנו הבכור של מנהיג המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן מסעוד ברזאני.

בינואר 2022 הוביל באפל מה שהיה למעשה הפיכה פנימית, כפה את הדחתו של להור ונטל את הנהגת המפלגה, אף שקובאד שלט לצדו בדואומווירט בפועל. כשלהור סירב לרמזים לצאת לגלות, שלח באפל כוחות שהוכשרו בידי ארה"ב לעצור אותו, ובמהלך הדברים הרג באפל כמה משומרי ראשו ושרף את מתחמו.

במקביל התחוללו מעברי דורות ומאבקים פנימיים דומים גם בצד ברזאני, במיוחד ככל שמסעוד ברזאני נסוג משליטה יומיומית. תחילה התחרה בנו הבכור, מסרור, על הכוח מול בן דודו נצ'ירוואן. לאחרונה דחק מסרור הצידה את אחיו שלו כדי לפנות מקום לארין, בנו הבכור ונינו של מוללא מוסטפא.

בני ברזאני, בעיקר מטעמים גאוגרפיים, היו אמידים יותר. המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן שולטת לכל אורך גבול כורדיסטן העיראקית עם טורקיה, וכן במעברי גבול מרכזיים לאיראן ולסוריה. בני טאלבאני שולטים רק באזור שסביב הגבול האיראני. בנוסף, בני ברזאני הצליחו לנקז יותר כסף בזכות שליטתם במשרדי הממשלה. שתי המפלגות הכורדיות מתלוננות על קצב העברות הכספים מבגדאד ועל היקפן, אך יותר כסף עבר דרך המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן.

הקשרים ההדוקים יותר של המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן עם טורקיה מעניקים למשפחת ברזאני תמיכה דיפלומטית רחבה יותר מזו של בני טאלבאני. יכולתם של בני טאלבאני להבריח נפט מאיראן אולי מרפדת את חשבונות הבנק שלהם, אך אינה מקנה להם שום יתרון דיפלומטי במערב.

כוחות הפשמרגה של שתי המפלגות הפריזו בתיאור הסיוע שהעניקו לארצות הברית, במיוחד בעקבות עליית דאעש. פחדנותם של חלק מלוחמי הפשמרגה של ברזאני איפשרה לדאעש לכבוש קהילות יזידיות שלמות. הפנטגון מיהר לשגר אספקה לארביל, אך מסעוד אחסן את רובה במחסנים במקום להשתמש בה בחזית. בסופו של דבר החשד א־שעבי הוא שהטה את הכף במאבק נגד דאעש, כשהפשמרגה בעיקר מחזיקים קו הגנה. אף שדאעש הוא זיכרון דועך עבור כורדים רבים, היתרון הצבאי האיכותי והכמותי של ברזאני נותר בעינו.

נסיגת הכוחות האמריקאיים וסיום הסבסוד האמריקאי למשכורות הפשמרגה יציתו תגובת שרשרת שעלולה להוביל לקריסת האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן. בהיעדר משכורות, מפלגות אינן יכולות לחלק חסות, ונוצרת דינמיקה של הידלדלות משאבים וכוח צבאי. גם האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן וגם המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן ייפגעו, אך קופת האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן תתרוקן ראשונה. גם אם בני ברזאני ייקלעו למיתון, בעלי בריתם הטורקים יספקו להם ככל הנראה חבל הצלה, בדיוק כפי שהם עושים לנשיא חסן שיח' מחמוד בסומליה. בני טאלבאני אינם יכולים לסמוך על תמיכה איראנית דומה משתי סיבות: ראשית, האיראנים עצמם פושטי רגל; שנית, את המשאבים המעטים שביכולתם להפנות, יעדיפו קרוב לוודאי להציע לחשד א־שעבי.

בני טאלבאני עשויים לתלות תקוות בבגדאד — ואכן, הם תמיד ידעו לשחק את המשחק הפוליטי העיראקי טוב יותר — אך גם זה עשוי שלא להספיק, במיוחד אם מסעוד, מסרור וארין ברזאני יזהו הזדמנות למכת מחץ.

הטרגי הוא שבני טאלבאני לא יוכלו להישען על תמיכה עממית. אחרי שקובאד העדיף ביקור בקאן על פני ועידה חשובה בוושינגטון באביב האחרון, ועם דור צעיר שמאבד סבלנות לנוכח התעלולים והשחיתות של הדואומווירט, רבים בבסיס הבית שלהם בסולימאניה ישמחו לראות את האחים טאלבאני קמלים. הם אהבו את ג'לאל, אך הנאמנות לא חצתה דורות.

כמו במקרה של להור, כשיגיע הקץ לשלטון, הוא עשוי להיות מהיר ואלים. באפל וקובאד שולטים פחות ופחות בלוח הזמנים הזה; מי ששולטים בו הם מסעוד ומסרור ברזאני ונשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן.

מה עשוי לבוא אחר כך? גם באפל וגם קובאד יוצאים לחופשות. בסבירות גבוהה, הם עשויים לצאת — ופשוט לא להיות מסוגלים לחזור. טורקיה חסמה בעבר את המרחב האווירי של סולימאניה, וגם בגדאד וארביל עשויות לנהוג כך. אף שטהרן תמכה באופן מסורתי בבני טאלבאני כחיץ, להנהגה האיראנית קשרים איתנים עם נצ'ירוואן ברזאני וקשרים לבביים יותר ויותר גם עם מסרור, בשל אינטרסים מסחריים משותפים. אשתו של קובאד אמריקאית ולשניים יש נכס בפרברי וושינגטון; גם קובאד וגם באפל עשויים באותה מידה למצוא את עצמם בלונדון.

ובינתיים, מה שיבוא על סולימאניה יהיה חשוב לא פחות. מנוע האכזבה הזו מן האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן, ואחר כך מתנועת גוראן, נעוץ בתרבותה של סולימאניה. ארביל שמרנית מאוד; סולימאניה מתקדמת וסובלנית הרבה יותר. האירוניה של כורדיסטן תמיד הייתה שבעוד בני ברזאני דיברו על הפיכת האזור שלהם ל"דובאי חדשה", תפיסת העולם הדובאית באה הרבה יותר טבעי לסולימאניה.

אם בני טאלבאני ילכו, הכורדים צריכים לקוות שמסרור וארין יכירו בכך שאי אפשר לכפות על סולימאניה, בכוח הנשק, להפוך ל"ארביל חדשה". עליהם להכיר ביוצא הדופן הסולימאני, לטפח אותו ואף להגן עליו, כדי שלא יזרעו דור חדש של סכסוך בסולימאניה — דור שעלול להתפוצץ בחזרה גם לארביל. סולימאניה זקוקה ליד קלה ולפוליטיקאים שיאפשרו לתושביה לממש את הפוטנציאל שלהם במקום לחנוק אותם.