האיחוד הסומלי מת ב־1969, וושינגטון עדיין מחזיקה בו
לאורך מפרץ עדן, שבו מתקפות החות'ים מאיימות על הספנות, ארה"ב זקוקה לשותף אמין כמו סומלילנד.
לפנות בוקר, ב־21 באוקטובר 1969, השתלטו חיילים סומלים על תחנת הרדיו ועל משרדי הממשלה במוגדישו. גנרל־מייג'ור מוחמד סיאד בארה הדיח את ממשלתו הנבחרת של ראש הממשלה מוחמד חאג'י איברהים אגאל והכריז על מהפכה. מבחינת סומלילנד, זה היה קצה של עסקה חוקתית שמעולם לא יושמה לשביעות רצון.
.וושינגטון ידעה מה אירע. הארכיונים שלה מספרים סיפור חושפני יותר מן ההצהרות של היום על שלמותה הטריטוריאלית של סומליה.
שישה ימים לפני ההפיכה נרצח הנשיא עבדיראשיד עלי שרמרקה בלאס ענוד. אגאל, עצמו מן האדריכלים המרכזיים של האיחוד, נקלע למאבק על הירושה. ב־21 באוקטובר תדרך היועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר את הנשיא ריצ'רד ניקסון כי חיילים הדיחו את ממשלתו הנבחרת של אגאל. גורמים אמריקאיים חששו מקריסת ההתקרבות שיזם אגאל לאתיופיה ולקניה. הם לא טעו. שמונה שנים אחר כך פלש סיאד בארה לאתיופיה.
ב־28 באוקטובר המליץ רוג'ר מוריס, איש המועצה לביטחון לאומי, לחדש בשקט את היחסים השגרתיים עם החונטה. הגנרלים הבטיחו לכבד הסכמים בינלאומיים. מוריס חשש שמניעת הכרה בממשלה החדשה תדחוף אותה למדיניות לוחמנית יותר. המלצתו הייתה פרגמטית, ווושינגטון לא הייתה היחידה. אבל התזכיר מעלה שאלה שמקבלי החלטות אמריקאיים נמנעו ממנה מאז: מה עלה בגורלו של ההסכם הפוליטי שהביא את סומלילנד אל תוך הרפובליקה?
סומלילנד קיבלה עצמאות מבריטניה ב־26 ביוני 1960. ב־1 ביולי הצטרפה לשטח שהיה נתון למינהל איטלקי במסגרת הרפובליקה הסומלית. ההתלהבות מן האחדות הסומלית הייתה אמיתית. רבים פעלו למען אומה סומלית רחבה יותר, שתשתרע מעבר לגבולות שהנחילו בריטניה ואיטליה. המסמכים המשפטיים שכנעו פחות. שני בתי המחוקקים לא אשררו מסמך איחוד זהה. האספה הדרומית אישרה את גרסתה שלה רק עקרונית; חקיקה מאוחרת יותר ביקשה לתקן את אי־הסדרים. המשפטן הבריטי יוג'ין קוטראן (Eugene Cotran) הטיל ספק בתוקף המשפטי של מסמכי היסוד.
הייתה גם התנגדות עממית. רוב המצביעים בצפון שהשתתפו במשאל העם החוקתי ב־1961 דחו את החוקה המוצעת, אף שהיא התקבלה ברמה הארצית. התוצאה הזו לא פירקה כשלעצמה את הרפובליקה, אבל היא הראתה שלתנאים החוקתיים של האיחוד חסרה אותה הסכמה שתומכיו אהבו להניח.
מנהיגי סומלילנד פעלו בכל זאת בתוך הרפובליקה. אגאל התמנה לראש ממשלה ב־1967 וחתר ליחסים טובים יותר עם השכנות. הפרלמנט סיפק לו דרך לערער על המדיניות. בארה ביטל את האפשרות הזאת. הצבא השעה את החוקה, פיזר את בית המחוקקים ועצר את אגאל. ההשתתפות של הצפון הייתה תלויה כעת בשליט צבאי, ולא בהסדרים החוקתיים שבמסגרתם הצטרפה סומלילנד.
הפיכה אינה מחסלת אוטומטית את האישיות המשפטית הבינלאומית של מדינה. גם מסמך יסוד שנוי במחלוקת אינו מכריע את מעמדה הנוכחי של סומלילנד. ואולם התייחסות לאיחוד של 1960 כאל ביטוי שאין לערער עליו להסכמה קבועה מתעלמת ממה שעשה הצבא ב־1969.
הגרוע מכל הגיע אחר כך. ב־1988 הפגיזו כוחות הממשלה את הרגיסה ואת בוראו במהלך המלחמה נגד המורדים בצפון. אזרחים נהרגו ושכונות שלמות נהרסו; מאות אלפים נמלטו. ארגון Human Rights Watch סיכם עדויות של עדי ראייה. המדינה שתבעה נאמנות מן הצפון יצאה למלחמה בקהילות בצפון. כל מה שנותר מהבטחת השותפות המקורית נקבר כעת תחת בתים הרוסים, עקירה המונית וזיכרונות שאף ממשלה במוגדישו לא יכולה פשוט למחוק בחקיקה.
כשנפל סיאד בארה, נציגים שהתכנסו בבוראו הכריזו ב־18 במאי 1991 על חידוש עצמאותה של סומלילנד. הם נשענו על הריבונות שהופעלה לזמן קצר ביוני 1960. ההישג שבא אחר כך היה דרמטי פחות אך משמעותי יותר: פיוס בבוראמה, חוקה שאושרה ב־2001, ובחירות שאפשרו למכהנים להפסיד. ב־2024 הודה הנשיא מוסא ביהי עבדי בתבוסתו ועזב את תפקידו, חילופי שלטון שתועדו בידי משקיפים בינלאומיים.
סומלילנד לא פתרה כל בעיה. העימות על לאס ענוד חשף טרוניות בסול, ומעצר עיתונאים מדי פעם מערער את הטענות הדמוקרטיות. הכשלים האלה חשובים משום שהרגיסה מבקשת שישפטו אותה לפי המוסדות שבנתה. הכרה לעולם אינה אמורה להיות פטור מביקורת. המבחן הוא אם מוסדות פוליטיים מסוגלים להכיל מחלוקת בלי להידרדר לשיטות שהפכו את האיחוד המקורי לבלתי נסבל בעבור צפוניים כה רבים.
מוגדישו, בינתיים, נותרת חצויה בשאלת הסמכות החוקתית. תיקונים שהתקבלו לאחרונה, והאריכו את כהונות הנשיא והפרלמנט, חידדו את המחלוקות עם דמויות באופוזיציה ועם מדינות החברות בפדרציה. האיחוד האפריקאי ממשיך להגן על שלמותה הטריטוריאלית של סומליה, אף שמשלחת בדיקת העובדות שלו מ־2005 הכירה בתוצאות ההרסניות של בידודה הדיפלומטי של סומלילנד.
גם המציאות האסטרטגית השתנתה. ברברה שוכנת על מפרץ עדן, סמוך לנתיבי ספנות המאוימים בידי מתקפות החות'ים. ישראל הכירה בסומלילנד בדצמבר 2025. אף אחת מן ההתפתחויות אינה מכריעה את השאלה המשפטית, אך שתיהן מקשות להגן על ההרגל של וושינגטון לדחות הכול ולהתיישר לפי מוגדישו.
הקונגרס צריך להציג למחלקת המדינה שאלה שהארכיונים שלה עצמה הופכים לבלתי נמנעת: איזה בסיס משפטי ופוליטי מקיים כיום איחוד שעל מסמכי היסוד שלו חלקו הצדדים, שחוקתו נסחפה בידי חיילים, ושהשותפה הצפונית שלו מנהלת את עצמה בנפרד מאז 1991? מסמכי המחלקה מאשרים שסומלילנד הייתה עצמאית ביוני 1960 וקיבלה ברכות אמריקאיות, אף שוושינגטון לא העניקה הכרה רשמית.
לשאלה הזו יש כיום השלכות מעבר לסומליה. ארצות הברית זקוקה לשותפים אמינים לאורך מפרץ עדן, שם מתקפות החות'ים מאיימות על הספנות ומעצמות יריבות מבקשות השפעה. הקונגרס צריך ללחוץ על הממשל לבחון את תביעתה של סומלילנד לגופה המשפטי וההיסטורי, לבדוק שיתוף פעולה ביטחוני ישיר עם הרגיסה, ולשקול מחדש את זכות הווטו האפקטיבית של מוגדישו על שניהם. וושינגטון הבינה בתוך ימים מה הרס סיאד בארה. החלטה מימי המלחמה הקרה אינה צריכה להכתיב את בחירותיה של אמריקה בים האדום 57 שנה אחר כך.