הכורדים בסוריה חייבים להרחיב את המאבק מעבר לזכויות שפה

קאמישלי, סוריה – התנועה הפוליטית הכורדית בסוריה מתנקזת כיום לסוגיה מרכזית אחת: חינוך בשפה הכורדית. מפלגת האיחוד הדמוקרטי (PYD) ומפלגות כורדיות קטנות יותר, שהיו חלק מהמינהל השולט בצפון־מזרח סוריה, הפכו את ההכרה הרשמית בחינוך בשפה הכורדית ליעד הפוליטי המרכזי שלהן.

ה־PYD וקבוצות נוספות המזוהות עם הכוחות הדמוקרטיים הסוריים (SDF), שכבר אינם קיימים, תמכו במחאות סטודנטים ונתנו גב ליוזמות שונות שנועדו ללחוץ על הרשויות הזמניות בסוריה להכיר בכורדית כשפת הוראה בכל רמות החינוך.

ההתמקדות האינטנסיבית בסוגיה אחת בולטת במיוחד. עד לא מכבר שלטו הקבוצות הכורדיות הללו בכמעט שליש משטחה של סוריה, לפני שדמשק השתלטה על רוב האזורים שהיו בידי הכוחות הדמוקרטיים הסוריים וכפתה הסכם על המנהיגים הכורדים. ההסכם שלל מן הכוחות הכורדיים כמעט את כל האוטונומיה שלהם, ובסופו של דבר הוביל לפירוק הכוחות הדמוקרטיים הסוריים ושל המוסדות האזרחיים שניהלו את צפון־מזרח סוריה במשך למעלה מעשור.

בשיא כוחם קידמו השחקנים הפוליטיים הכורדים בסוריה את רעיון הביזור כפתרון אפשרי לכשלי הממשל המתמשכים במדינה. באותן שנים נדחקו זכויות השפה לשוליים, שכן הכורדית כבר הוכרה בידי המינהל האוטונומי של צפון ומזרח סוריה, בהנהגה כורדית, כשפה רשמית לצד הערבית והסורית. הכורדית הייתה שפת ההוראה העיקרית בכל מערכת החינוך. לראשונה הקימו הכורדים מוסדות המוקדשים לשפתם, ופרסמו ושידרו בכורדית בחופשיות.

לכנות את המעבר מדרישות לביזור ולפדרליזם לקריאות לחינוך בשפה הכורדית "הורדה בדרגה" פוליטית יהיה מיעוט שבמיעוט. עם זאת, העובדה שדור שלם של כורדים גדל וקיבל את חינוכו בעיקר בכורדית עשויה להסביר מדוע החינוך בשפה הכורדית הפך בשלב הזה של מאבקם על הכרה ליעד פוליטי מרכזי עבור המפלגות הכורדיות.

מבחינה היסטורית, ובעיקר תחת השלטון הבעת'יסטי, נשללה מן הכורדים הזכות ללמוד וללמד את שפתם. לכן זכויות השפה היו רכיב מרכזי בפעילות הפוליטית בתוך התנועה הכורדית. הסכסוך הסורי שינה את המציאות הזאת ואפשר לכורדים, לראשונה בתולדות המדינה, למשול באזוריהם דה־פקטו. זו המציאות, חרף התמורות שהתחוללו בסוריה מאז נפילת משטר אסד, שצריכה לעצב את האופן שבו הכורדים יחתרו לזכויותיהם התרבותיות והפוליטיות.

הקבוצות הכורדיות בסוריה צריכות לחדש ולחזק את דרישותיהן לביזור, שיספק מסגרת להבטחת זכויות השפה. סדר יום פוליטי רחב כזה יחזק את תביעתן להכרה תרבותית ופוליטית, במקום לצמצם את דרישותיהן לסוגיה אחת.

מאז ההסכם מינואר 2026 בין הכוחות הדמוקרטיים הסוריים לדמשק, ובמיוחד לאחר פירוקם של הכוחות הדמוקרטיים הסוריים באוגוסט 2026, נעלמה למעשה האופוזיציה הפוליטית המאורגנת באזור הכורדי – אזור ששימש היסטורית מוקד להתנגדות למשטרים שהתחלפו בדמשק.

נראה שמפלגות וקבוצות כורדיות מכל הקשת הפוליטית אינן חשות עוד צורך להתנגד למשטר הסורי החדש, במיוחד משום שדמשק התירה מרחב מוגבל לביטוי הזהות הכורדית במרחב הציבורי. אלא שייתכן שזו בדיוק מטרתה של דמשק: להרגיע את הכורדים באמצעות ויתורים סמליים ומוגבלים, כדי למנוע את צמיחתה של תנועת אופוזיציה כורדית שעשויה לעורר השראה בקרב קהילות מיעוט אחרות, ובייחוד העלווים והדרוזים, שראו לעיתים בכורדים מנהיגים פוטנציאליים של שינוי דמוקרטי בסוריה.

בקרב האליטה הפוליטית הכורדית רווחת התפיסה שהיא יכולה לשמש שותפה בבניית המדינה הסורית החדשה, ושהתנגדות גלויה לשלטונו של הנשיא הזמני אחמד א-שרע עלולה לסכל מאמצים להבטיח זכויות כורדיות. ואולם זו קריאה שגויה של המציאות הפוליטית. א-שרע אינו נראה כמי שרואה בכורדים, או בשחקנים פוליטיים אחרים, שותפים אמיתיים בניהול סוריה. ההסכם שלו עם המנהיגים הכורדים הונע במידה רבה מלחץ בינלאומי. דווקא משום כך חייבות הקבוצות הכורדיות להמשיך ללחוץ על דמשק, במיוחד לנוכח העובדה שמעצמות עולמיות מרכזיות קראו לממשלה הסורית שלא לדחוק לשוליים את הקבוצות הכורדיות בעקבות אירועי האלימות של ינואר 2026.

הכורדים בסוריה איבדו את כוחם הצבאי ואת סמכותם האוטונומית דה־פקטו, אך נותרו בידיהם יכולת הפעולה העצמאית והיכולת הארגונית שמעמידות אותם בעמדה ייחודית להמשיך ולהיות קול לשינוי דמוקרטי בסוריה. אף שסיכוייו של מעבר דמוקרטי בנסיבות הנוכחיות קלושים, התנועה הכורדית תיטיב לעשות אם תהמר על עתיד דמוקרטי רחב יותר לסוריה, במקום להסתפק בוויתורים מוגבלים מצד דמשק.