האסטרטגיה החסרה של וושינגטון בקרן אפריקה מתחילה באתיופיה

מדיניות החוץ של ארצות הברית מציגה זה שנים אי־סימטריה אסטרטגית: בעוד וושינגטון מכירה במרכזיות הגאופוליטית של המזרח התיכון, גישתה לקרן אפריקה נותרת תגובתית, ומוכתבת בידי ניהול משברים נקודתי, צורכי לוחמה בטרור והדחיפות המיידית של ביטחון ימי.

לפיצול האסטרטגי הזה יש מחיר. קרן אפריקה איננה שלוחה שולית של המזרח התיכון, וגם לא רק מסדרון ימי שדרכו חולף הסחר העולמי. זו זירה גאופוליטית, שבה ביטחון עורקי השיט מצטלב עם פוליטיקת כוח יבשתית, דילמות ביטחון אזוריות ושאיפות אסטרטגיות של שחקנים חיצוניים מתחרים. וושינגטון תצא נשכרת מאסטרטגיה לקרן אפריקה, שתהיה חסינה לתהפוכות הפוליטיקה המפלגתית ותעוגן באתיופיה, המדינה הצירית של האזור.

קשה להתעלם מן ההיגיון האסטרטגי. באב אל־מנדב מחבר את ים סוף למפרץ עדן ולאוקיינוס ההודי הרחב יותר, ובכך הופך את האזור שסביבו למשמעותי עבור הסחר הבינלאומי ועבור האינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית ושל שותפותיה באירופה ובמזרח התיכון. ואולם מדיניות המתמקדת בביטחון ימי בלבד תבלבל בין הביטוי הגאוגרפי של חוסר היציבות לבין הגורמים הפוליטיים העמוקים שבבסיסו.

המלחמה הממושכת בסודאן, חוסר הביטחון המתמשך בסומליה, המתיחות בין אתיופיה לאריתריאה, חוסר היציבות בדרום סודאן, המחלוקת הבלתי פתורה בין סומליה לסומלילנד, איום החות'ים בתימן, הרשתות חוצות־הגבולות המתרחבות של א־שבאב, המיליטריזציה הגוברת של האזור והתחרות המתחדדת על השפעה לאורך ים סוף — כל אלה הם ממדים שלובים של סדר גאופוליטי שהולך ומסתבך. את השפעתם המצטברת אי אפשר לנהל באמצעות דיפלומטיה מידורית או התערבויות שמוכתבות בידי משברים.

את וושינגטון תשרת טוב יותר מסגרת אזורית שתתייחס לדינמיקות הללו כאל רכיבים של מערכת אסטרטגית אחת, מקושרת, ולא כאל אתגרי ביטחון נפרדים. וכל אסטרטגיה אמריקאית קוהרנטית לקרן אפריקה תצטרך להציב את אתיופיה במרכזה הגאופוליטי.

עם אוכלוסייה של יותר מ־130 מיליון בני אדם, הון דיפלומטי ניכר ומעמד צירי בארכיטקטורה הפוליטית, הכלכלית והביטחונית של האזור, אתיופיה אינה עוד בעלת עניין אחת מני רבות; היא גורם מכריע במאזן הכוחות האזורי. המסלול הפנימי שלה, יחסיה עם מדינות שכנות וההתמצאות האסטרטגית המתפתחת שלה מהדהדים ברחבי קרן אפריקה כולה ומעצבים את הגבולות שבתוכם אפשר לחתור ליציבות אזורית. לפיכך, כל אסטרטגיה אזורית שאינה מביאה בחשבון את מרכזיות אתיופיה עלולה להיות לקויה.

יותר מ־120 שנות יחסים דו־צדדיים בין אתיופיה לארצות הברית, לצד שותפות ביטחונית ארוכת שנים, במיוחד בתחום הלוחמה בטרור, מספקות בסיס מהותי נוסף לברית אסטרטגית איתנה. וושינגטון תצא נשכרת אם תעבור ממעורבות עסקתית למסגרת בת־קיימא של שיתוף פעולה עם אדיס אבבה, המושתתת על יציבות אזורית, ביטחון ימי וניהול בדרכי שלום של תחרות בין מדינות.

עיגון המדיניות האמריקאית באתיופיה אינו מחייב להעניק לאדיס אבבה זכות וטו אזורית או להכפיף את ריבונותן של מדינות שכנות להעדפות אתיופיות. הוא מחייב, תחת זאת, הכרה באי־הסימטריה של ההשפעה האזורית וכיול הדיפלומטיה האמריקאית למציאות הגאופוליטית של קרן אפריקה.

הממד המוסדי אינו פחות מכריע. המדיניות האמריקאית כלפי קרן אפריקה עדיין חשופה לשינויים בסדרי העדיפויות של הנשיא, לחילופי בכירים ולהכפפה חוזרת ונשנית של שיקולים אסטרטגיים ארוכי טווח למשברים מיידיים.

בינתיים, סין, רוסיה, מדינות המפרץ הערביות, טורקיה ושחקנים חיצוניים נוספים ממשיכים להעמיק את מעורבותם האזורית, והיא נשענת יותר ויותר על אסטרטגיה ארוכת טווח שנועדה לעצב את המסלול הגאופוליטי של קרן אפריקה ולמקם אותם בעמדת יתרון בסדר האזורי המתהווה. אף שהאינטרסים שלהם אינם אחידים ואינם תמיד בהכרח בלתי מתיישבים עם אלה של ארצות הברית, מעורבותם מדגישה מציאות אחת: השפעה גאופוליטית אינה תלויה רק בניסוח אינטרסים אסטרטגיים, אלא ביכולת המוסדית לחתור אליהם בעקביות.