לחימה מרוסנת מסכלת את הניצחון במלחמה באיראן

המלחמה נגד המשטר האיראני נעצרת שוב ושוב בעיצומו של הקרב. מנהיגים ודיפלומטים משהים אותה פעם אחר פעם ומסיטים אותה אל תחליפים למלחמה. במקום להילחם כדי להביא להחלפת משטר, המאמץ הדיפלומטי מוסט ליעדים אחרים.

לכן המלחמה נמשכת.

הנוירולוג האוסטרי המנוח זיגמונד פרויד הסביר שחסם מפני עשיית הדבר הנכון מוביל לעשיית דברים אחרים, שאינם משיגים את המטרה אך עדיין נחווים כפעולה. ככל שאדם ממשיך לנסות את התחליפים האלה, העלויות של היעדים שלא הושגו מצטברות.

מלחמה אמיתית מפעילה, כשצריך, את כל הזרועות הצבאיות; היא אינה מסתפקת בחיל האוויר. מלחמה מודחקת פשוט ממשיכה להפציץ ומקווה שכולם יוכו בתדהמה וייכנעו.

החלפת משטר מתרחשת על הקרקע. היא דורשת משחק קרקעי: נעליים על הקרקע — קרוב לוודאי כמה אמריקאים כגרעין מארגן, בעלי ברית, ואופוזיציה איראנית חמושה שתבצע את מרבית העבודה השחורה. היא מפעילה כוחות אוויר וים כדי לתגבר את המשחק הקרקעי; היא אינה נשענת עליהם כתחליף לו.

מהי "מלחמה מוסטת"? מבצע צבאי שהוסט מן השיטות האופטימליות לשיטות נחותות — לחימה בכל האמצעים, למעט אלה שיובילו להצלחה. מדוע זה קורה? מאותה סיבה שפרויד ייחס לכל ההסטות הפסיכולוגיות: חסם נפשי מפני התמודדות עם הדבר האמיתי. אחרי 1945 הציבו מערביים רבים חסם בפני עשיית הנדרש כדי לנצח במלחמות. הם עשו זאת מתוך פחד ממלחמה גרעינית, ומתוך סלידה בלתי מוצדקת מהכרעה ברורה של אויבים. החסם הנפשי התפשט בקרב מעמדות התקשורת, האקדמיה ובעלי המקצועות החופשיים, ויצר טאבו אפילו על עצם הדיבור על ניצחון במלחמות. כיום יש העדפה שלא לנצח בחלק נרחב מן הקשת הפוליטית.

בהרצאה באוניברסיטת וירג'יניה זיהה לואיס פויר (Lewis Feuer), תלמידו של פרויד, את המגמה הזאת כ"מלחמה מודחקת". אדם מבין את ההכרח להילחם, אך מדחיק מחשבות על נקיטת הצעדים הדרושים לניצחון. לכן הוא מנתב את הצורך לכיוון עקיף, נלחם בדרכים שאינן מיועדות לנצח — וממשיך להיכשל.

הפילוסוף האמריקאי ג'יימס ברנהאם (James Burnham) ניתח זאת כתוצר של אשמה ליברלית על עוצמתו של המערב. פויר הוסיף וראה בכך תוצר של התשוקה בתנועות רדיקליות, במיוחד תנועות נוער, לתוקפנות נגד המערב. התוקפנות השמאלית מתחברת לאשמה הליברלית: ההתקפות הרטוריות של השמאל על המערב מחוללות אשמה ליברלית; האשמה הליברלית מעניקה לשמאל כוח להחליש את המערב הלכה למעשה.

לטאבו על ניצחון באמצעות מלחמה יש סיסמה: "No boots on the ground." היא שימשה כבר במלחמת קוסובו, שהמערב כמעט הפסיד בה בגלל היצמדותו לאוויר. מאז היא חזרה שוב ושוב, חתרה תחת מלחמות והולידה תבוסות חדשות. התבוסה אינה נענית בזניחת הטאבו ההרסני, אלא בצירוף טאבו נוסף אליו, כמו " no forever wars ", וכך נגררות עוד תבוסות. פרשנים ואנליסטים מדביקים את התווית "forever war" למלחמות קצרות יותר ויותר; עד כדי כך שכיום משמעותה "אין מלחמות שנמשכות יותר מכמה שבועות". מן השיח נעלמת האירוניה שלפיה הפסקות אש תכופות מייצרות מלחמות שעלולות להימשך לנצח.

פסאודו־מלחמה מייקרת את הכול ומשליכה ציוד לפח. זו הסיבה שהפנטגון סובל ממחסור בתחמושת, וזו גם הסיבה שעימות ממושך של הפעלה והפסקה לסירוגין מסכן בעלי ברית בכל מקום — באוקראינה ובפולין, בטייוואן ובקוריאה, ואפילו במזרח התיכון עצמו.

אילו הנשיא דונלד טראמפ היה גובר על האגף הבדלני שלו ומנהל מלחמה אמיתית, היא הייתה מסתיימת מזמן, בעלות נמוכה יותר, בניצחון ברור — החלפת משטר מן היסוד. הכלכלה העולמית הייתה במצב טוב יותר. במקום זאת הוא היסס, ונכנע לסגן הנשיא JD Vance בכל פעם שנראה היה שהוא מתקרב לניצחון. התוצאה: ברוב הזמן הוא מפסיד.

טראמפ עדיין יכול להחליט לנצח במלחמה, אף שמשמעות הדבר התייצבות מול ברית של מתנגדים משני קצות הקשת הפוליטית. הם הציבו את טראמפ בפני בחירה של הפסד בכל מקרה: להילחם לנצח מן האוויר בלבד ולהפסיד בכל זאת, או להכריז על שלום ולחזור הביתה מובס. כשהוא משחק לפי הכללים שלהם, טראמפ מפסיד כבר שנה: הוא עוצר שוב ושוב את המומנטום האמריקאי לעבר ניצחון בשם עשיית עסקאות, ובו בזמן חוטף תבוסה מלועו של הניצחון, כשהוא נותן למשטר האיראני זמן להתארגן מחדש ולהתחמש מחדש.

הניצחון יעלה היום יותר משהיה עולה קודם לכן, אך הוא יהיה זול בהרבה מכל תוצאה שנופלת מניצחון.