הפיכה שקטה באיראן?

ה"בית" של המנהיג העליון עלי חמינאי — לשכתו והמעגל הפנימי שלו — תפקד כממשלה מקבילה, אם לא כמרכז הכוח האמיתי באיראן. הוא פעל במשמעת יוצאת דופן ובאבטחה קפדנית, כדי להגן על סודותיו הרגישים ביותר. כמה מבכירי המערכת לשעבר אמרו כי ה"בית" היה הישות היעילה והממושמעת ביותר בתוך המשטר.

מבחוץ נראתה איראן כשיטה תיאוקרטית הנשלטת בידי סמכות דתית, ומנוהלת בידי הממסד השיעי מאז 1979. אלא שלאחר מותו של חמינאי ב־28 בפברואר 2026 ייתכן שהתחולל שינוי עמוק: העברת מרכז הכובד מן הממסד הדתי אל הצבא.

אייתוללה רוחאללה ח'ומייני הקים את הרפובליקה האסלאמית כשיטה שבה הסמכות העליונה נתונה בידי המנהיג העליון, הפוסק האסלאמי שאין עליו עוררין ושבידיו המילה האחרונה בכל עניין. הממסד הדתי באיראן יישם את רצונותיו, ואנשי הדת שמינה פיקחו על כל ארגון וכל גוף. כדי לבצר את התיאוקרטיה הוא ייסד את משמרות המהפכה האסלאמית, פחות לשם הגנה על הגבולות ויותר כדי להגן על המהפכה האסלאמית ועל שלטון אנשי הדת.

עלי חמינאי שמר על האיזון הזה כשנכנס לתפקיד ב־1989. אף שמשמרות המהפכה האסלאמית צברו השפעה, עושר וטווח פעולה משמעותיים, איראן — לרבות כוחותיה הצבאיים — נותרה בשליטת חמינאי ואנשי הדת הכפופים לו, שצייתו לו.

חמינאי היה זהיר ודרוך, ולא איפשר למשמרות המהפכה האסלאמית להאפיל על ההנהגה הדתית. לדברי כיאנוש רזאקי (Kianoosh Razaghi), בוגר אוניברסיטת אימאם סאדק — מוסד מרכזי להכשרת בכירים ברפובליקה האסלאמית שהוקם אחרי מהפכת 1979 — חמינאי היה מודע היטב לסיכון שבהתרחבות כוחם של משמרות המהפכה.

חששותיו של חמינאי לא הסתכמו באיזון בין מוסדות, אלא נגעו גם למשפחתו. מבין ארבעת בניו — מוסטפא, מוג'תבא, מסעוד ומייסם — מוג'תבא נחשב השאפתן ביותר, ובעל קשרים הדוקים עם מנגנוני הביטחון והצבא. רזאקי טוען כי חמינאי ראה בירושת מוג'תבא סיכון — פוליטי ואישי כאחד — מחשש שנקודות תורפה, כגון ההומוסקסואליות המיוחסת למוג'תבא, יכפישו את השיטה ויערערו אותה.

חמינאי הטיל על מסעוד להוביל גוף שניתן לתארו כארגון מחקר בתוך ה"בית" שלו, האחראי לעיצוב ולביצוע פרויקטים פוליטיים מרכזיים, ובהם תכנון הירושה. לפי תפיסה זו, עלייתו של מסעוד פזשכיאן לנשיאות לאחר מותו של אברהים ראיסי בהתרסקות מסוק מסתורית היא דוגמה נוספת לתוצאות שתוכננו ותומרנו בידי המעגל הפנימי הזה, בהובלת מסעוד.

הטענה המרכזית של רזאקי בולטת: לאחר מותו של חמינאי תפסו משמרות המהפכה האסלאמית — ובייחוד סיעות המזוהות עם דמויות כמו מוחמד באקר זולקדר ואחמד וחידי — את השליטה בפועל, תוך דחיקת אנשי הדת הצדה.

הוא מצביע על שורה של חריגות כדי לתמוך בטיעון. ראשית, החוקה האיראנית מתווה את תהליך בחירתו של מנהיג עליון, אך נראה שהנהלים הללו לא בוצעו. אי־יישום סעיפי החוקה עצמה הוא ביטוי להפיכה, לפי רזאקי. שנית, הדיווח על פגיעה בכושרו של מוג'תבא חמינאי לתפקד בעקבות התקיפה האווירית שהרגה את אביו, אמור היה בדרך כלל להפעיל מנגנוני חירום מוגדרים היטב — וגם הם לא הופעלו. שלישית, צוואתו של חמינאי לא פורסמה ברבים, ככל הנראה כדי להימנע מחשיפת רצונותיו בעניין הירושה. שתיקתם של בניו האחרים של חמינאי, ובייחוד מסעוד, מעוררת שאלות נוספות. גם במקרים שבהם מצופה לפרסם הצהרות, כמו לאחר מותם של כמאל ח'רזי ורעייתו, שמסעוד קשור אליהם בקשרי נישואין, לא נמסרה כל תגובה.

בהצטברותן, החריגות הללו מרמזות שמשמרות המהפכה עקפו את המבנים הפורמליים של הרפובליקה האסלאמית והשתמשו בשמו של מוג'תבא חמינאי כדי להעניק לגיטימציה למעבר הכוח, אף שעדיין אין אישור לכך שהוא בחיים.

אם הדבר נכון, זו לא תהיה התפתחות חסרת תקדים בהיסטוריה האיראנית. נאדר שאה, שליט איראן במאה ה־18 שכונה לא אחת "נפוליאון של פרס", בא מרקע צנוע. כדי להעניק לגיטימציה לשלטונו הוא כינה את עצמו בתחילה "משרתו של תהמאספ", המלך הצפווי האחרון, שבאותה נקודה כבר לא היה הרבה יותר מדמות ייצוגית, לפני שחיסל אותו ואת יורשו, שם קץ ליותר ממאתיים שנות שלטון צפווי וייסד שושלת משלו.

באופן דומה, רזא שאה, מייסד שושלת פהלווי ב־1925, שמודרניזציה את איראן, התקדם בסולם הדרגות הצבאי מרקע צנוע, תחת המלך האחרון של שושלת קג'אר, אחמד שאה, שלא היה מוכשר ולא חפץ בכך, ושימש אצלו כמפקד הצבא וכראש ממשלה. בשני המקרים דחק הכוח הצבאי בהדרגה את הסמכות הממוסדת, תוך שמירה זמנית על חזות של נאמנות לראש הסדר הישן הגווע.

לעת עתה טענותיו של רזאקי נותרות בגדר השערה. המערכת הפוליטית האטומה של איראן מקשה להגיע למסקנות חד־משמעיות. ובכל זאת, גם אם מתייחסים אליהן כהשערה בלבד, הן מהדהדות משום שהן מציעות הסבר לרשימת השאלות ההולכת ומתארכת שנותרה ללא מענה על ההתפתחויות האחרונות בתוך איראן — שאלות שהנרטיבים הרשמיים לא התמודדו איתן. גם קביעתו של הנשיא דונלד טראמפ שהתרחש באיראן "שינוי משטר" — אף שהיא רטורית — מקבלת ממד אחר בפרשנות הזו: לא התקוממות עממית, אלא שינוי פנימי במאזן הכוחות.

בין אם התרחשה "הפיכה שקטה" ובין אם לאו, דבר אחד ברור: הדינמיקה הפנימית של איראן משתנה בדרכים הנסתרות מן העין הציבורית. מאזן הכוחות בין הסמכות הדתית לכוח הצבאי — מאפיין מכונן של הרפובליקה האסלאמית — עשוי שלא להיות עוד מה שהיה.

"יש ארבע קליקות כוח בתוך משמרות המהפכה האסלאמית שנותרו שלמות עד כה. ישראל מעצבת מחדש את הזירה הפוליטית של איראן בתקיפות הממוקדות שלה", הסביר רזאקי. עם זאת, לא ברור איזו קליקה תהיה המנצחת הסופית.