זהירות בהאשמת ארה"ב וישראל בהרג תלמידות איראניות

לפני כ־15 שנה השתתפתי בכמה משחקי מלחמה שעסקו באפשרות של תקיפה באיראן, לא שונה בהרבה ממה שמתרחש כעת. הייתי בצוות איראן. המטרה שלנו הייתה לסכל את התקיפה האמריקאית והישראלית בכל דרך אפשרית, במיוחד לנוכח היתרון הצבאי האיכותי הברור של המערב. פוצצנו מטען בבית ספר מקומי ואז הבאנו צוותי צילום איראניים לצפות בזוועה. אחר כך הפצנו הודעות לעיתונות ברחבי העולם שהכריזו על טבח אמריקאי בילדים איראנים, במטרה להלהיב את השמאל הפרוגרסיבי ולכרסם בתמיכה בכל מערכה נגד הרפובליקה האסלאמית בקרב דיפלומטים מהמרכז.

בין הכותרות היום מופיעים דיווחים על תקיפות מערביות מדויקות שחיסלו את שר ההגנה, את ראש משמרות המהפכה האסלאמית ואת כלתו של המנהיג העליון עלי חמינאי, בין בכירים אחרים. אבל הכותרת שרבים ממבקרי העוצמה האמריקאית נאחזו בה הייתה תקיפה אמריקאית נטענת על בית ספר יסודי לבנות במינאב.

אין ספק שייתכן שמטען סטה ממסלולו; בית הספר היסודי סמוך לבסיס של משמרות המהפכה האסלאמית. אבל אחרי עשורים של הונאה באמצעות "fauxtography" של חיזבאללה ותהלוכות "Pallywood", שבהן ילדים הרוגים של חמאס קמים ובורחים ברגע שצלמי הטלוויזיה המערביים או פעילי זכויות אדם תמימים ממשיכים הלאה, סוכנויות הידיעות צריכות לחשוב פעמיים לפני שהן מקבלות כפשוטה טענה שמקורה בסוכנות הידיעות של הרפובליקה האסלאמית ובתסנים (Tasnim), כלי תקשורת מהקו הנוקשה.

כפי שציין דודג' בילינגסלי (Dodge Billingsley) מ־Combat Camera, אחד המומחים הבולטים בעולם למלחמת צ'צ'ניה, בהרצאות בפני הצבא האמריקאי, כשהמורדים הצ'צ'נים תקפו מטרות רוסיות הם תמיד עשו זאת כשצלם נלווה אליהם. אם הצלם נפצע או נהרג, הם לא פעם ביטלו את המשימה, משום שהפצת התמונות של התקיפה הייתה לעיתים קרובות חשובה יותר מהמטרה עצמה.

תפקידו של עיתונאי אינו לדווח על שמועה אלא להגיע לאמת. הנטייה של עיתונאים לבלבל בין השניים או למהר לפרסם ידיעות לא מאומתות, כמו 500 ההרוגים לכאורה בבית החולים אל־אהלי אל־ערבי בעיר עזה, פוגעת בכבוד שהציבור רוחש לעיתונאים. כשעיתונאים או פרשנים מניחים לעצמם ביודעין לשמש כלים בידי תעמולה, הבעיה מחמירה. בפשטות: חייבים להיות סימני שאלה כבדים מעל כל סיפור איראני, אלא אם כן עיתונאים מערביים מוכנים לתת אמון שווה גם בסיפורים איראניים אחרים — על כך שהציונים תמרנו עננים איראניים כדי למנוע גשם, שהם יצרו מכשיר ידני לגילוי קורונה, ושישראל גייסה בכוח סנאים לרגל אחר אתרי הגרעין של איראן, מה שהוביל למעצרם של ארבעה עשר מכרסמים בעלי זנב שעיר.

אם פצצה אמריקאית או ישראלית אכן הרגה תלמידי בית ספר איראנים, זו טעות נוראה. אבל זו תהיה טעות, בניגוד לטבח המכוון של אולי 40,000 מפגינים איראנים בידי משמרות המהפכה האסלאמית ומיליציות הבסיג'. הם לא נפלו על כדורים וגרזנים, וגם חולצות החום של המשטר לא עברו אחר כך ממיטה למיטה בבתי החולים כדי להשלים את המלאכה בטעות. גם פגיעה במלון תיירים בדובאי לא הייתה מקרה של טיל שסטה ממסלולו.

עיתונאים עשויים לנסות לסובב טרגדיה, אבל עליהם להיזהר ולשמור על פרופורציות. האמת הפשוטה נותרת בעינה: האזור והעולם יהיו בטוחים הרבה יותר עם חיסולה של הרפובליקה האסלאמית של איראן.