איסלאמיסטים מנצלים את השמאל הקיצוני במערב כדי לקדם קיצוניות

בזירות האקטיביזם של ימינו, תנועות איסלאמיסטיות וארגוני שמאל רדיקלי ופרוגרסיבי משלבים ידיים יותר ויותר. השותפות הזאת אינה מקרית ואינה נטולת נזק. באירופה, בצפון אמריקה ומעבר להן, איסלאמיסטים המבקשים לכפות את ההלכה האסלאמית מתיישרים עם מאבקי השמאל המערבי כדי להשיג לגיטימציה, במות תקשורתיות והשפעה.

היסטורית, קבוצות איסלאמיסטיות כמו האחים המוסלמים במצרים שיתפו פעולה עם לאומנים חילונים אנטי־קולוניאליים, רק כדי להשליך אותם מן הדרך ברגע שהשלטון היה בהישג יד ולהחליף את הפלורליזם בהגמוניה איסלאמיסטית. במערב של ימינו הם משחזרים את האסטרטגיה הזאת בכך שהם נטמעים בתנועות לצדק חברתי: שוויון גזעי, זכויות להט"ב, פמיניזם, תוך שימוש במסגרות מושגיות שמאליות כדי להסוות מטרות שמנוגדות להן מן היסוד.

הברית הזאת בין השמאל הקיצוני לאיסלאמיסטים אינה מושג תיאורטי; היא מתועדת ופעילה. אנליסטים כמו האנתרופולוג פיליפ קרל סלצמן (Philip Carl Salzman) מתארים את מה שמכונה "הקואליציה האדומה־ירוקה", איסלאמיסטים שחברו לפעילי שמאל רדיקלי, כדי להתנגד לציוויליזציה המערבית, לקפיטליזם, לדמוקרטיה הליברלית ולציונות, גם אם המטרות הסופיות שלהם שונות זו מזו באופן קיצוני. בשטח הדבר מתבטא בהפגנות ובתסיסה סביב עזה וישראל, כמו הגאות בהפגנות השמאל הרדיקלי באוסטרליה, שמשלבות "קבוצות איסלאמיסטיות וקבוצות 'פרוגרסיביות' ירוקות־מרקסיסטיות" עם רטוריקה אלימה או קיצונית.

בצרפת, מפלגת השמאל הרדיקלי של ז'אן־לוק מלנשון, "צרפת הבלתי כנועה" (La France Insoumise), אימצה עמדה פרו־פלסטינית מובהקת. בחירתה של הפעילה רימא חסן כמועמדת לפרלמנט האירופי ממחישה את האסטרטגיה הפוליטית של המפלגה לחזר אחרי ציבור הבוחרים הערבי־מוסלמי באמצעות שימוש במונחים כמו "רצח עם" ביחס למעשי ישראל, רטוריקה שהולכת ומנורמלת בחוגי "צרפת הבלתי כנועה".

בארצות הברית צברה מה שמכונה הברית האדומה־ירוקה נראות סביב הוועידה הלאומית של המפלגה הדמוקרטית ב־2024. הפגנות הקואליציה איחדו קבוצות המזוהות עם האיסלאמיזם (למשל American Muslims for Palestine) עם גורמי שמאל רדיקלי (למשל Students for Justice in Palestine ו־Democratic Socialists of America), שהתלכדו סביב תסיסה אנטי־ישראלית, אנטי־ציונית, ובמקרים מסוימים אנטישמית.

אף ששני המחנות נבדלים זה מזה בחזון הסופי, האיסלאמיסטים חותרים לשלטון דתי ואילו אנשי השמאל הרדיקלי לאוטופיזם חילוני, משותפת להם המטרה לפרק את המוסדות והערכים המערביים. הם בעלי ברית מטעמי נוחות מול יריב משותף: הציוויליזציה המערבית.

מנהיגים איסלאמיסטים הודו באסטרטגיה הזאת. אף שהוא כלוא, המטיף האיסלאמיסטי הבריטי אנג'ם צ'ודארי, שעמד בראש ארגון אל־מוהאג'רון האסור, הטיף לעימות ודחק בצעירים מוסלמים לצאת למלחמה אידיאולוגית. ב־2024 נגזר עליו מאסר עולם בגין עמידה בראש ארגון טרור ועידוד אלימות באמצעות הרצאות מקוונות ל־Islamic Thinkers Society בצפון אמריקה. גם כשצ'ודארי מאחורי סורג ובריח, קבוצות הקשורות לאיסלאמיזם ממשיכות באותה אסטרטגיה באמצעות אימוץ אג'נדות שמאליות. ארגונים כמו המועצה ליחסים אמריקניים־אסלאמיים (CAIR) פנו לפרוגרסיביות ואימצו מטרות כמו Black Lives Matter ורפורמה בבתי הכלא, כדי לחזק את מעמדם בתוך קואליציות ליברליות ובמקביל לטשטש את שורשיהם הקיצוניים.

באירופה, המודיעין הצרפתי הגדיר לאחרונה את פורום ארגוני הנוער והסטודנטים המוסלמים באירופה (FEMYSO), הקשור לאחים המוסלמים, כחממה להכשרת מנהיגים איסלאמיסטים המתחזים לפעילות מיינסטרים בנושאי איסלאמופוביה וחופש דת. הם פועלים לצמצום ביטוי לגיטימי באמצעות חוקי הסתה גורפים ומגמתיים, ובה בעת מתנגדים ל"ערכים אירופיים" ולפיקוח על ההגירה.

הזירה הפוליטית המתהווה מציגה סימני אזהרה. מהלכים בקונגרס האמריקני לחקיקת חוק הגדרת האחים המוסלמים כארגון טרור משנת 2025 מצביעים על דאגה דו־מפלגתית מכך שהאחים המוסלמים מייצגים איום אידיאולוגי קוהרנטי, שנטוע בעוינות למערב ומוליד ארגונים קיצוניים כמו חמאס.

פעילי שמאל — אקדמאים, אנשי איגודים מקצועיים או לוחמי צדק מוסרי — הופכים לא אחת לשותפים שלא מדעת, נשאבים פנימה בשל מטרות משותפות וזמניות אך אינם רואים את המשחק הארוך. מה שפעילות פמיניסטיות, פעילי להט"ב או ארגונים נגד גזענות עשויים שלא להבין הוא שבני בריתם האיסלאמיסטים מתנגדים לאורח החיים ולחירויות שעליהם הם נאבקים. קולות מוסלמיים רפורמיים, כמו מאג'יד נוואז מקרן קווילייאם, מזהירים כי "איסלאמיסטים אינם מעוניינים בפלורליזם. הם מעוניינים בכוח". חגיגת הקורבנוּת המשותפת או הרטוריקה האנטי־קולוניאלית מצד השמאל מעניקה לאיסלאמיסטים כיסוי, שאותו ישילו ברגע שישיגו די השפעה.

בסופו של דבר, הברית הזאת אינה ברת־קיימא. ההיסטוריה, ממהפכת 1979 באיראן, שבה טיהרו הכוחות האיסלאמיסטיים את אנשי השמאל שהיו בני בריתם, ועד האחים המוסלמים במצרים שהפנו עורף למהפכנים החילונים, מוכיחה שברגע שהאיסלאמיסטים חשים בניצחון, הם משליכים את שותפיהם. מי שתופסים כיום את האגף השמאלי ומאפשרים לנרטיבים איסלאמיסטיים להתפשט עלולים למצוא את עצמם חשופים או מדוכאים בתורם.

המשימה אינה רק למתוח ביקורת על קיצוניות איסלאמיסטית, אלא לבנות מודעות אידיאולוגית בחוגי השמאל. פעילים חייבים לשאול אם הסולידריות עם קבוצות המזוהות עם האיסלאמיזם מסייעת למטרות שהם מתיימרים לקדם או פוגעת בהן בסופו של דבר. חברות ליברליות המחויבות לדמוקרטיה, לזכויות אדם ולחופש הביטוי אינן צריכות להשלים עם בריתות המכרסמות באותם יסודות עצמם.