מלחמת איראן היא גם מלחמה על ההיסטוריה

ב־29 באוקטובר 539 לפנה"ס נכנס כורש הגדול לבבל בניצחון. התאריך, שנרשם בכרוניקה הבבלית, זכה לחיים חדשים בעידן המודרני: איראנים אחדים מציינים אותו כיום כורש, וחוגגים שליט שנזכר בזכות שהתיר לעמים שגלה, ובהם היהודים, לשוב לביתם. השנה חל יום השנה על רקע העימות בין איראן, ישראל וארה"ב. לציון אין מעמד רשמי, אך הפופולריות שלו משקפת חרדות איראניות עכשוויות. בתפיסת העולם הפרסית העתיקה, כיבוש אימפריאלי וסובלנות פרגמטית התקיימו זה לצד זה בלי קושי.

באחרונה באתונה גייס מזכיר המדינה מרקו רוביו את יוון העתיקה כמקור התרבות המערבית, והזכיר את ביזת האקרופוליס בידי הפרסים ב־480 לפנה"ס. הרטוריקה שלו הציבה את העימות הנוכחי עם טהראן בתוך נרטיב תרבותי. בכירים איראנים ומתנגדיהם שואבים מן המאגר ההיסטורי שלהם. כדי לתמוך בנרטיבים שלהם, הצדדים הלוחמים חוזרים ומעלים שישה פרקים: מלחמות יוון־פרס; כורש ושיבת ציון; אסתר ופורים; פרידון נגד זהאכ; שבייתו של הקיסר ולריאנוס בידי שאפור הראשון; וקרב כרבלא, שאליו שב ושב המנהיג העליון המנוח של איראן, עלי חמינאי.

אלה אינן היסטוריות שוות ערך: אחדות מהן אירועים מתועדים, אחרות מיתוסים קדושים או לאומיים. אך כולן עשויות להפוך סכסוך גיאופוליטי לדרמה של זהות נצחית.

הפרדיגמה של סמואל הנטינגטון מ־1993 הפכה את התרבות לקטגוריה מארגנת בולטת ביחסים הבינלאומיים. אלא ש"תרבות" היא הבניה מודרנית, לא תיאור עצמי מן העת העתיקה. כורש לא ראה את עצמו כאפוטרופוס של "תרבות פרסית" תחומה, ואלכסנדר לא צעד מזרחה כשגריר "המערב". ניגודים כאלה היו זרים להם.

מלחמות יוון־פרס מספקות תבנית פגומה למאבק תרבותי נצחי. היו אלה סכסוכים בין מדינות וקואליציות מסוימות, ואחריהם באו מאות שנים של חילופי דברים והשפעות. כניסתו של כורש לבבל נחגגת במסורת המקראית ומתועדת בגליל כורש, על שהתיר את שיבת הגולים. מנגד, מגילת אסתר מתארת תככי חצר: מזימתו של המן נגד היהודים, שסוכלה בידי אסתר ומרדכי ונחגגת בפורים. אף אחד משני הסיפורים אינו מתיר פסיקות מוסריות גורפות על איראנים או יהודים בני זמננו.

זהירות דומה נדרשת ביחס למיתוס ולשלהי העת העתיקה. ב"שאהנאמה" של פירדוסי מודח העריץ זהאכ בידי פרידון – סיפור שמתנגדי הרפובליקה האסלאמית מגייסים כיום כאלגוריה לשחרור. גם ניצחונו של שאפור הראשון על ולריאנוס ב־260 לספירה, שהונצח בנקש־א־רוסתם, אינו צריך להצטמצם לאיבה פרסית־רומית בלתי משתנה. התבליטים של שאפור חגגו עליונות אימפריאלית, ובה בעת חשפו אימפריות יריבות שמתבוננות זו בזו ושואלות זו מזו. כרבלא נותרה מרכזית בזיכרון הדתי השיעי ובפרדיגמת ההתנגדות של חמינאי. ואולם ההדהוד המוסרי שלה אינו הופך כל מדיניות ממשלתית להמשך דרכו של האימאם חוסיין.

היסטוריה מאירת עיניים יותר מתחילה מעבר לקריקטורות. אלכסנדר נשא את רוקסנה, בתו של אציל בקטרי, וכך קשר אליטות כבושות לאימפריה שלו, ואילו מאהבו בגואס, אציל פרסי יפה תואר, גילם את שילוב החצר. הממלכה היוונית־בקטרית נוסדה מאוחר יותר בבלח' שבצפון אפגניסטן של ימינו, כשדיודוטוס פרש מן הממלכה הסלאוקית סביב 250 לפנה"ס. שליטיה ונתיניה חיו בעולם שעוצב במידה שווה בידי מסורות הלניות ואיראניות – סדר היברידי שנולד מכיבוש והתקיים באמצעות הסתגלות. אלכסנדר אימץ טקסי חצר אח'מניים ועודד נישואי תערובת בין קציניו לאצולה המקומית. יורשיו שלטו באמצעות משא ומתן מתמיד.

הסינתזה הבין־תרבותית הזאת נמשכה. פקידים פרסים הניחו את היסודות המוסדיים של הח'ליפות העבאסית. מאוחר יותר פטרונו שושלות פרסיות־טורקיות על ספרות ואדריכלות ממרכז אסיה ועד הודו. אבן סינא שילב פילוסופיה יוונית עם תיאולוגיה אסלאמית, וגתה מצא בחאפז עמית ספרותי וחיבר את "הדיוואן המערבי־מזרחי". ההשפעה נעה בחופשיות מעבר לגבולות שמלכים שרטטו.

ההיסטוריה אינה מציעה נרטיב קל של הרמוניה בין תרבויות, אלא שיעור תובעני במורכבות ובמדינאות שמעבר לניגודים נוקשים. מנהיגים שמגייסים את העבר חייבים להתמודד עם מלוא מהלכו, ולא לבחור ממנו קטעים נוחים בלבד.

החובה הזאת מוטלת במלוא כובדה על טהראן. ממשלה שהפכה את האפליה המגדרית למוסד, רדפה קהילות מיעוט, התיישרה עם הטליבאן, הזניחה את המורשת הקדם־אסלאמית והגדירה את האידיאולוגיה שלה סביב מהפכה אנטי־מערבית, אינה יכולה לטעון באמינות שהיא אפוטרופסית התרבות הפרסית. ואם חמלה כלפי פליטים והגנה על זכויות נשים נחגגות כעמודי תווך של התרבות המערבית, הרי שגישת ממשל טראמפ לפליטים, הסכם השלום ההרסני שלו עם הטליבאן והמשך מימון משטר הטליבאן מעמידים באותה מידה בספק את אמינותו להחזיק בתרבות המערבית ולייצגה.

עבור המעמד הפוליטי בישראל, שרדיפה ועקירה מתמשכות היו חלק בלתי נפרד מן הטרגדיה הלאומית שלו, היחס לאוכלוסייה האזרחית בעזה בעייתי מבחינה מוסרית.

השאלה המכרעת ביום כורש אינה איזה שחקן פוליטי מחזיק בעת העתיקה. השאלה היא אם "מדינות תרבות" שמכריזות על עצמן ככאלה ימצאו את הביטחון לקיים את מה שהן מטיפות לו כאתוס המייסד של תרבותן.