שמאלנים מציתים את הכאוס בצרפת בסיוע מוסלמים צעירים

הכאוס שולט בצרפת: המוני צעירים, רבים מהם מקרב אוכלוסיית המהגרים ההולכת וגדלה במדינה, חסמו רחובות ואנדרטאות, תקפו שוב ושוב את המשטרה, בזזו חנויות והציתו מבנים היסטוריים, במרד שנמשך שבועות ומזכיר את קומונת פריז של 1871, אז השתלטו המורדים על הבירה, הקימו בריקדות ברחבי העיר, העלו באש אתרי מורשת והטילו אימה על אזרחים אחרים.

כדי להשיב מידי הקומונרים את השליטה בעיר, הרגו כוחות הממשלה אלפים בקרבות רחוב ובהוצאות להורג ללא משפט. יש לקוות שצעדים דרסטיים כאלה לא יידרשו כדי לכונן מחדש את מונופול הכוח של הממשלה, שהנשיא עמנואל מקרון, כמו מנהיגים מערביים אחרים, כשל בשימורו. אך גם אם וכאשר ישוב המונופול הזה על כנו, המדינה עדיין תיאלץ להתמודד עם איום ארוך טווח על יציבותה: מרד מתמשך נגד המדינה הצרפתית, המורכב מסטודנטים שמאלנים ומוסלמים צעירים מהפרברים.

הפרשן האמריקאי איסמעיל רויר (Ismail Royer), שרואיין בידי פוקוס על האיסלאמיזם המערבי (FWI) בתחילת 2023, טען שוב ושוב ברשת X כי המהומות אינן קשורות לאסלאם או לאיסלאמיזם. אי־השקט החל ב־1 באוקטובר 2026, כמחאות על תקצוב חסר של בתי ספר. ב־6 באוקטובר כתב רויר: "כל מי שטוען שלמהומות האלה יש קשר כלשהו לאסלאם הוא מרומה או מנסה לרמות". באותו יום עצמו שיתף מחדש הודעה שביקרה את תגובת הממשלה לצעירים, והוסיף בסרקזם: "רגע אחד[,] חשבתי שהמהומות נועדו לכונן דיקטטורה איסלאמיסטית".

פרשנית פוקס ניוז אסרא נומאני (Asra Nomani), מתנגדת נחרצת של האיסלאמיזם, מאשרת כי אף שארגון סטודנטים מוסלמי אחד, Étudiants Musulmans de France (EMF), קידם את המחאות, המרד מוסת ברובו בידי "קבוצות קומוניסטיות בהנהגת מבוגרים, איגודי עובדים, מפלגות פוליטיות, ארגוני שמאל מהפכני, ארגוני סנגור וכלי תעמולה בינלאומיים".

הראיות סותרות את הטענה שלמרד אין דבר וחצי דבר עם האסלאם או עם האיסלאמיזם. רבים מן המורדים והבוזזים מבצעים את מעשיהם הפורעים תחת דגלים פלסטיניים, מרוקאיים ואלג'יראיים — סימן לכך שלזהות אסלאמית יש תפקיד בנכונותם של מהגרים מוסלמים להשתתף במה שנראה יותר ויותר כמו "אינתיפאדה" נגד המדינה הצרפתית. יש ראיות מסוימות לכך שהמתפרעים מכוונים נגד עסקים יהודיים ושהונחו שלא לפגוע במוסלמים. לכל הפחות, תמונות של גברים כהי עור, ככל הנראה ממוצא צפון־אפריקאי, בוזזים חנויות ועסקים מקומיים בפריז, מעידות שצעירים מוסלמים הם תומכים מרצון במה שמקרון מכנה ניסיון "לפגוע ברפובליקה".

יתר על כן, פעילים המזוהים עם האיסלאמיזם ניצלו את אי־השקט כדי לקדם את המערכה ארוכת השנים שלהם נגד הכללים החילוניים המסדירים את בתי הספר הציבוריים בצרפת, ובראשם חוק 2004 האוסר על סמלים דתיים בולטים — ובכללם כיסוי הראש — והאיסור על העבאיה מ־2023. לפני השביתות של 1 באוקטובר 2026, תלמידים ב־Lycée Jacques-Brel בלה קורנב חסמו את בית ספרם ב־23 בספטמבר עם שלטים שעליהם נכתב "occupez-vous du viol, pas du voile" ("תטפלו באונס, לא ברעלה"). איגודי המורים בבית הספר תמכו במחאה כעמידה נגד "איסלאמופוביה". תמיכת EMF במחאות היא עילה נוספת לדאגה. לפי Reuters, דוח של משרד הפנים תיאר את EMF ב־2025 כשלוחה של האחים המוסלמים. הארגון מכחיש את הטענה.

ג'ולס גומס (Jules Gomes) מ־FWI דיווח כי תלמידים שפרצו לתיכון בבוז'נסי שרו שיר ראפ המפאר את מוחמד מרה, שרצח רב ושלושה ילדים יהודים בטולוז ב־2012, ואת סלאח עבדסלאם, הניצול היחיד מחוליית דאעש שעמדה מאחורי פיגועי פריז ב־2015. הסרטון הביא את התביעה באורלאן לפתוח בחקירה בחשד ל"הצדקת טרור". גומס דיווח גם כי מתפרעים שרו את אותו שיר בעת שהשחיתו כנסייה קתולית בסולאן.

ייתכן שהמתפרעים אינם נלחמים למען "דיקטטורה איסלאמיסטית", כפי שניסח זאת רויר בסרקזם. אך תנועה שפעיליה דורשים מהרפובליקה לפרק את הלאיסיטה כדי לשים קץ ל"איסלאמופוביה" בבתי ספריה, ושחייליה הפשוטים מריעים לשבחם של רוצחים ג'יהאדיסטים, בוודאי אינה מנותקת מן האיסלאמיזם.

הסוציולוג מאוניברסיטת רייס קרייג קונסידיין (Craig Considine), עמית כתיבה בפורום המזרח התיכון, דוחה אף הוא את הנרטיב של "זה לא האסלאם".

בדבריו בפודקאסט של MEF ב־19 באוקטובר 2026 אמר כי המהומות "ממוסגרות בידי חלק גדול מהתקשורת פשוט כסטודנטים צעירים ומתוסכלים שמוטרדים מכך שאין להם די מורים למתמטיקה. זה בוודאי הרבה יותר מזה".

קונסידיין, שספרו החדש "When Marx Meets Islam" מתאר "ברית אדומה־ירוקה" של שמאלנים ואיסלאמיסטים המנהלים "מלחמה רכה" נגד המערב, טוען כי האסטרטגיה של הקואליציה "היא חוצת־גבולות" ו"ניתן לשחזר אותה בכל מדינה מערבית אחרת".

התמונות מצרפת, הודה, מביאות אותו להטיל ספק בטרמינולוגיה שלו עצמו: "האם 'מלחמה רכה' היא מילה רכה מדי כדי להסביר באמת את מה שקורה?" עבור יהודי בצרפת, או שמרן "שאוהב את ארצו, שאינו איסלאמופוב, אך גם אינו מקבל בברכה קבוצות איסלאמיסטיות", הוא שאל, "מה אתה עושה?" ואז, כמי ש"היה באבו דאבי פעמים רבות" ומברך על הפנייה של איחוד האמירויות הערביות משם הקיצוניות, הציג קונסידיין את השאלה שצריכה להטריד כל מנהיג אירופי: "האם אבו דאבי בטוחה יותר ליהודים, לשמרנים, מפריז או מלונדון?"