ציר גרעיני ישראלי־טייוואני: ההיגיון האסטרטגי

ארנסט דוד ברגמן, מייסד הוועדה הישראלית לאנרגיה אטומית, הגיע לטייוואן ב־1965 למשימה בת שבעה ימים. פגישותיו עם הנשיא לשעבר צ'יאנג קאי־שק ועם שר ההגנה דאז צ'יאנג צ'ינג־קוו במלון לאלו שעל אגם השמש והירח הניבו את תוכנית הסין צ'ו. היוזמה כללה שרטוט גרעיני מפורט של מתחם הכור בדימונה המיוחס לישראל: כור מים כבדים, מתקן ייצור ומתקן להפרדת פלוטוניום. ככל שהעמיקה הבידוד הבינלאומי בשנות ה־70, הפך השרטוט הדו־צדדי הזה לציר גרעיני חשאי תלת־צדדי, שכלל גם את דרום אפריקה של האפרטהייד. בהסתמך על הרשתות החשאיות הללו, הגנרל האו פיי־צון אף הורה לצבא ב־1985 להיערך ליכולת פריצה גרעינית מהירה — תבנית היסטורית להישרדות שעל טאיפיי וירושלים להחיות היום.

ואולם לחץ דיפלומטי אמריקאי כבד שם קץ למאמצים הללו. לאחר שה־CIA חילץ בינואר 1988 את המדען הבכיר צ'אנג סיאן־יי, מסרה טייוואן את המים הכבדים שברשותה, כיבתה את פעילות העיבוד־מחדש וסגרה מתקנים רגישים בהתאם לדרישות ממשל רייגן. לאחר שתועדה היקף של כ־850 מיליון דולר בהעברות נשק ישירות לטייוואן בין 1980 ל־1992, הפסיקה ישראל את שיתוף הפעולה עם טאיפיי ופנתה לבייג'ינג בחיפוש אחר חוזים משתלמים. למרבה הצער, הצעדים הללו לא הצליחו לחולל זהירות גיאופוליטית סינית או לשים קץ לשותפות בין בייג'ינג לטהראן; בייג'ינג פשוט הרחיבה את תשתיות הדו־שימוש שלה, וטהראן פיתחה את תוכניות הטילים והכטב"מים שלה.

כיום התמיכה הסינית באיראן הופכת את החשבון האסטרטגי. מסמכי המכס האיראניים מתעדים כ־1,300 משלוחי אוויר של רכיבי כטב"מים וטילים דו־שימושיים — יחידות GPS, מנועים חשמליים, חלקי מנועי מטוסים — מגופים סיניים אל משרד ההגנה האיראני במחצית הראשונה של 2026. משלוחים הגיעו ב־17 ביוני 2026, תחת מזכר הפסקת אש זמני, והמשיכו להגיע בימים שלאחר מכן, עם יותר מתריסר מטענים נוספים בשווי של יותר מ־6 מיליון דולר. במקביל, סין קולטת את עיקר הנפט האיראני הנתון לסנקציות באמצעות צי הצללים שלה. נתוני Kpler עדכניים מ־2025 מראים כי כ־1.7 מיליון חביות ביום של נפט גולמי איראני מגיעות לקונים סיניים, כאשר חברות הקשורות להונג קונג ולסין היבשתית מחזיקות בבעלות על עשרות מהכלים הללו או מאיישות אותם. הזרימות הכלכליות הללו מייצרות מיליארדי דולרים במטבע קשה, שמקיימים את הייצור הצבאי האיראני המכוון נגד ישראל ושותפותיה באזור.

יכולת גרעינית טייוואנית רדומה תעלה את העלויות הצפויות של כל מבצע נחיתה אמפיבי של צבא השחרור העממי במצר טייוואן. עלות הגנתית גבוהה יותר תסיט משאבים פיסקליים ופוליטיים מאתגרי הביטחון המתמשכים האחרים של בייג'ינג ותצמצם את יכולתה של סין לקיים העברות דו־שימוש לטהראן. ההחלטה הגרעינית של ישראל לאחר 1956, אחרי שבעלות בריתה נטשו אותה בסואץ, היא בחירה אסטרטגית מקבילה. מדינות קטנות הניצבות מול איומים קיומיים על ביטחונן אינן יכולות להרשות לעצמן להפקיד את ההרתעה שלהן בידי אחרים. טאיפיי ניצבת בפני סיכון דומה אם וושינגטון תעדיף יציבות קצרת טווח על פני מאזן הכוחות הרחב.

כדי להתמודד עם האיומים ההולכים ומתרחבים הללו, על ירושלים וטאיפיי לבצע לאלתר שלושה צעדים אסטרטגיים קונקרטיים. ראשית, על המדינה היהודית וטייוואן ליישם את "פרוטוקול הרדימות האטומה". במסגרת המתווה הזה, ישראל תמכור מכלולי מחזור־דלק מודולריים, אטומים מבית החרושת, להצבה תת־קרקעית מאובטחת במתקני המחקר של טייוואן. ישראל גם תספק תוכנת אבחון־מרחוק מוצפנת — שיכולה לשמר לוח זמנים מאומת לפריצה של פחות מ־120 יום בלי אגירה ממשית של נשק — בתמורה לאחזקה מלאה בחברות ישראליות בתחום החומרים המתקדמים ולשדרוג סדר היום האסטרטגי־דיפלומטי של ירושלים בבירות התומכות בטאיפיי.

שנית, על ישראל וטייוואן להקים את "חילופי הפורנזיקה הדו־שימושית". מהנדסים טייוואנים יתאמנו במעבדות אזרחיות ישראליות לפורנזיקה גרעינית ולאפיון חומרים, ואילו ירושלים תקבל הזנות נתונים בזמן אמת מן הניטור שמבצעת טאיפיי אחר משלוחי הדו־שימוש של בייג'ינג דרך נמלים אסייתיים. השתיים ייצרו מעגל מודיעין סגור למעקב אחר אותן שרשראות אספקה המוזרמות כיום לאיראן.

שלישית, על ירושלים וטאיפיי ליצור את "ברית הפריפריה", שבמסגרתה תממן טייוואן קונסורציום בהובלה ישראלית לייצור חבילות סימולציה ותכנון של נשק גרעיני המואצות בבינה מלאכותית, לצד טכנולוגיות עדשות חומר נפץ חדשניות לייצור טייוואני מקומי; ובמקביל תסיט את תעשיות המוליכים למחצה ובניית הספינות שלה לעבר מערכות משותפות נגד כלי שיט ונגד מטוסים, המסוגלות להתמודד הן עם יכולת הנחיתה האמפיבית של סין והן עם לוחמת הכטב"מים האיראנית.

בסופו של דבר, הצעדים האסטרטגיים הללו ישיבו את המאזן שהותווה לראשונה בביקורו של ברגמן ב־1965 — חזון שעשורים של הימנעות בירוקרטית מסיכון ומדיניות מוטעית זנחו. ירושלים וטאיפיי אינן יכולות עוד להרשות לעצמן שרפיסות דיפלומטית תכתיב את הישרדותן.