פקיסטן בוחרת בפחדנות ומפקירה את הסכם ההגנה עם סעודיה

ב-9 בספטמבר 2025 ניסה צה"ל להתנקש בבכירי חמאס בדוחא שבקטאר. הוא החטיא. לא רק ממשלת קטאר הגיבה בזעם, אלא גם מדינות ערביות ואיסלאמיסטיות רבות אחרות.

ראש ממשלת פקיסטן שהבאז שריף טס לדוחא כדי להביע הזדהות. פקיסטן דרשה כינוס חירום של מועצת הביטחון של האו"ם לגינוי ישראל, ואיסלאמאבאד השתתפה בפסגה ערבית-איסלאמית שהתכנסה לאחר מכן בדוחא. בשולי הפסגה הניחו שריף ומפקד צבא פקיסטן עאסם מוניר — בעל הכוח האמיתי בפקיסטן — את היסודות להסכם הגנה הדדית אסטרטגי בין פקיסטן לסעודיה.

ב-17 בספטמבר 2025 חתמו יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן ושריף על ההסכם, שלפי ההודעה הפקיסטנית הרשמית קובע כי "כל תוקפנות נגד אחת המדינות תיחשב תוקפנות נגד שתיהן".

ההסכם לא רק גרר מתקפה מצד פרשני מדיניות נגד ישראל ונגד חומרת הטעות שיוחסה לה בקטאר, אלא גם הצית דיבורים על הקמתו הבלתי נמנעת של "נאט"ו איסלאמי". טורקיה, למשל, רמזה שהיא עשויה להצטרף לברית. בן סלמאן אישר שיחות על הסכמי הגנה עם מצרים ועם סומליה. חואן קול, פרופסור באוניברסיטת מישיגן ובלוגר פורה, טען שפקיסטן היא נכס אסטרטגי עדיף לסעודיה, לעומת עסקה עם ישראל.

"פקיסטן, מדינה מוסלמית של כ-250 מיליון, עם צבא המדורג במקום ה-12 בעולם ועם מאגר של נשק גרעיני. למעשה, פקיסטן מדורגת מעל ישראל, שנמצאת במקום ה-15 במדד העוצמה הצבאית העולמי. החולשה היחידה של פקיסטן בהשוואה לישראל היא מצבה הפיננסי", כתב קול.

אלא שכאשר ניתכו טילים על ריאד, פקיסטן לא נראתה בשום מקום. עם גבול משותף של 565 מייל עם איראן, פקיסטן יכלה להגיב מיד על "תוקפנות נגד שתיהן" מצד איראן. לכל הפחות, פריסה פקיסטנית לעבר הגבול הייתה מאלצת את הרפובליקה האיסלאמית לנקוט עמדה הגנתית יותר. פקיסטן גם לא גינתה את איראן כשזו תקפה תשתיות אנרגיה בקטאר — מתקנים שלארצות הברית לא הייתה בהם נוכחות או עניין. במקום זאת, בעוד כטב"מים ורקטות ניתכים על בנות בריתה לכאורה, איסלאמאבאד שתקה.

בעוד המלחמה משתוללת במפרץ הפרסי, פקיסטן הגבירה את מתקפותיה על אפגניסטן. תקיפה אווירית פקיסטנית ב-16 במרץ 2026 על בית חולים ליד קאבול הרגה, על פי הדיווחים, יותר מ-400 אזרחים; בניגוד לעזה, בית החולים שלהם לא שימש במקביל מוצב פיקוד צבאי. פקיסטן הכריזה על "מלחמה פתוחה" באפגניסטן.

להכרזת מלחמה כזאת יש מעט מאוד הצדקה. פקיסטן היא שיצרה במידה רבה את הטליבאן, והארגון נותר שלוחה שלה לאורך כל תקופת הנוכחות האמריקאית. איסלאמאבאד אמנם מוטרדת מכך שהטליבאן נוקט יותר ויותר קו עצמאי כדי להגן על תפיסתו את האינטרסים הלאומיים של אפגניסטן, אך זה בקושי עילה למלחמה. למעשה, הולך ומתברר שהתוקפנות הפקיסטנית כלפי אפגניסטן משרתת מטרה אחת בלבד: לספק לרשויות בפקיסטן תירוץ שלא לכבד ולקיים את הסכם ההגנה ההדדית האסטרטגי עם סעודיה.

במילים אחרות, עאסם מוניר הוא פחדן. הוא ייתן חסות לטרור נגד הינדים לא חמושים באתרי נופש כמו פהלגאם, אבל הוא צורח ומשחק את הקורבן כשהודו משיבה מלחמה, מנטרלת כמה מחנות אימונים לטרור ושדות תעופה בפקיסטן. כך גם: הוא יחתום על הסכמים, יתנפח מחשיבות כשהוא מקבל תארים חדשים, אבל ברגע שמגיע הזמן לקיים את התחייבויותיו, הוא מוצא תירוצים.

בן סלמאן אינו חף מאחריות. הוא היה נחוש כל כך לקדם את "ציר האח'ואן" שלו, עד שהאמין להתפארויות ולניפוח העצמי של מוניר. כשהלך לעסקה עם פקיסטן, הוא סבר שיוכל לקחת את סעודיה לכיוון חדש — כזה שפחות תלוי בשותפות ההגנה עם ארצות הברית, שנמשכת כבר עשרות שנים.

איחוד האמירויות סגרה מוסדות איראניים, ובקרוב עשויה לשלוח איראנים הביתה. גם קטאר, על פי הדיווחים, מגרשת דיפלומטים איראנים. ייתכן שסעודיה מעולם לא פתחה את שעריה למספר גדול כל כך של גולים איראנים, אבל ריאד צריכה להביע את מורת רוחה משקריהם של שריף ומוניר באמצעות שליחה הביתה של כל התושבים והעובדים הפקיסטנים. הרי אם פקיסטן מתמודדת עם איום כזה מצד אפגניסטן, עד שאינה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה, ודאי שהיא זקוקה לכך שפקיסטנים ישובו כדי לסייע למולדתם.

עובדים הודים יכולים למלא את החלל בקלות. כעת ובעתיד, הם מייצגים כוח עבודה בטוח ויציב הרבה יותר. ואם ממשלת פקיסטן חוששת שהיא עלולה לאבד יותר מ-3 מיליארד דולר בחודש בהעברות כספים מאזרחיה העובדים בסעודיה, אולי שריף ומוניר פשוט צריכים להחזיר חלק מהכסף שהם ופוליטיקאים בכירים וקצינים בכירים אחרים גנבו לאורך השנים. צריך לקרוא לכל ברית הגנה עם פקיסטן בשמה: ציר הפחדנות.