חשיבה מחדש על תהליך השלום בין אזרבייג'ן לארמניה

מאמרו של מייקל רובין מ־11 באוקטובר 2026, "האם השלום בין ארמניה לאזרבייג'ן יהיה הבא שיתפרק?", מציג את אזרבייג'ן כמכשול לשלום. ואולם ארמניה כבשה שטחים אזרבייג'ניים במשך כמעט שלושה עשורים, חרף ארבע החלטות של מועצת הביטחון של האו"ם שדרשו נסיגה. דחייתו את רצח העם בחוג'לי מתעלמת מזוועות שתועדו בידי ארגוני זכויות אדם בינלאומיים ומהכרה בו מצד גופים פרלמנטריים במדינות רבות ובארגונים בינלאומיים.

רובין מפרש את התייחסויותיו של הנשיא אילהאם אלייב ל"אזרבייג'ן המערבית" כראיה לכך שאינו מחויב באמת לשלום. אלא שהזכרת מקומות בארמניה של ימינו, שמהם גורשו אזרבייג'נים בכוח, אינה מהווה תביעה טריטוריאלית. בנאום משנת 1993 תיאר נשיאה לשעבר של ארמניה, לבון טר־פטרוסיאן, את סילוקם של האזרבייג'נים כפתרון לבעיה בת 600 שנה.

ב־2022 הציעה אזרבייג'ן חמישה עקרונות לנורמליזציה, ובהם הכרה בשלמות הטריטוריאלית והתנערות מתביעות טריטוריאליות. בפסגת וושינגטון ב־8 באוגוסט 2025 חתמו שתי המדינות בראשי תיבות על הסכם שלום. בהמשך הסירה אזרבייג'ן הגבלות על מעבר מטענים לארמניה, סייעה במשלוחי תבואה וביצוא נפט, ותמכה בחילופי משלחות של החברה האזרחית. מסלול טראמפ לשלום ולשגשוג בינלאומיים (TRIPP) מציע קישוריות אזורית נוספת.

הישגים מעשיים אלה וצעדי בניית האמון מעידים על מחויבותה של אזרבייג'ן לשלום בר־קיימא ולמעורבות בונה עם ארצות הברית.

סולטאן זאהידוב, יועץ בכיר, מרכז לניתוח יחסים בינלאומיים ורב־תרבותיות, באקו

אני מודה למר זאהידוב על תגובתו, אך הוא למעשה ממחזר נקודות דיבור ישנות של ממשלת אזרבייג'ן. הוא מתעלם מהצעדים החוקתיים של נגורנו־קרבאח לביסוס האוטונומיה שלה, ומהתמיכה של מועצת הביטחון של האו"ם בתהליך קבוצת מינסק ליישוב המחלוקות. כאשר התקרב הסכם בתיווך והמתווכים השלימו את פרטי הפרטים, פנה נשיא אזרבייג'ן אלייב באופן חד־צדדי לשימוש בכוח — ימים ספורים לאחר שהבטיח לדיפלומטים כי לא יעשה זאת — וביצע טיהור אתני בכל שטחה של נגורנו־קרבאח, בדומה למה שעשה בנחצ'יוואן. בשני האזורים הרחיקה אזרבייג'ן לכת והחריבה מורשת תרבותית בת מאות ואלפי שנים.

על רקע הטיהור האתני של יותר מ־100,000 נוצרים ילידים בנגורנו־קרבאח, תלונותיו של זאהידוב על אמירה שנשלפה באופן בררני מלפני יותר משלושה עשורים, בשיאה של מלחמה, תומכות באופן אירוני בהנחת היסוד של מאמרי — שאזרבייג'ן נראית בלתי מוכנה וחותרת תחת השלום.

לזאהידוב יש גם טעויות עובדתיות של ממש. נשיאה לשעבר של אזרבייג'ן הטיל ספק בנרטיב האזרבייג'ני בנוגע לחוג'לי, נרטיב שהלך והוקצן עם השנים.

בעוד מר זאהידוב מתאר "צעדי בניית אמון" כביכול, הוא מתעלם מבני הערובה שאזרבייג'ן ממשיכה להחזיק, מהמחדל בהעמדתם לדין של חיילים אזרבייג'נים שתועדו בווידאו עורפים את ראשיהם של שבויים ארמנים, ומהכיבוש הצבאי האזרבייג'ני של שטח ארמני מעבר לגבול המסומן — אשר, בצירוף המצור הרחב יותר והרטוריקה הרוויזיוניסטית על ארמניה כ"אזרבייג'ן המערבית", מלמד שאלייב אינו כן יותר היום משהיה כששבר את הפסקת האש, קרע לגזרים הסכמים קודמים ויזם את הטיהור האתני הגדול ביותר באזור הרחב מאז מלחמת בוסניה.

לפי פרידום האוס, אזרבייג'ן מנהלת את אחת ממדינות המשטרה האכזריות בעולם — גרועה יותר מסין, מאפגניסטן של הטליבאן, מקובה ומבלארוס. העולם למד לקח כאשר סדאם חוסיין פלש לכווית ב־1990: רטוריקה רוויזיוניסטית חשובה, בייחוד כשהידרדרות כלכלית מאלצת רודנים לחפש הסחת דעת. משום כך חייבת הקהילה הבינלאומית להתייחס ברצינות לאיומיו המתמשכים של אלייב.

מייקל רובין