לנפץ את תקוות הפלסטינים להביס את ישראל

מבוא מנהלים

מאז 2017 טוען פורום המזרח התיכון טענה פשוטה: הסכסוך הישראלי־פלסטיני יסתיים כאשר הפלסטינים יגיעו למסקנה שהפסידו, ולא קודם לכן. דניאל פייפס פרש את הטיעון במסגרת פרויקט הניצחון הישראלי ובספרו מ־2024 Israel Victory. התגובה הרווחת הייתה שאף ממשלה ישראלית לא תאמץ מדיניות כזאת. המאמר שלהלן הוא המענה לאותה תגובה. מחברו עמד בראש המועצה לביטחון לאומי של ישראל ארבע שנים ושירת שלושה עשורים בשב"כ, בין היתר כראש מחוז הדרום, האמון על עזה. הוא סייע בקידום הסכמי אברהם וניהל את הדיאלוג האסטרטגי של ישראל עם ארצות הברית. כשמאיר בן־שבת כותב שמטרות המלחמה של ישראל הכרחיות אך אינן מספיקות, ושהחוליה החסרה היא תבוסה תודעתית של התנועה הלאומית הפלסטינית, הוא מתאר את מה שלמדה מערכת הביטחון הישראלית מאז 7 באוקטובר 2023, ולא מציע תיאוריה.

שלושה דברים הופכים את המאמר הזה לכדאי לקורא האמריקאי.

ראשית, הוא מגדיר את המטרה. "תבוסה תודעתית" אינה סיסמה כאן. בן־שבת בונה אותה מהגדרת צה"ל עצמו להכרעה צבאית, מתורת המערכה על התודעה ומההגדרה הקלאסית של הרתעה אסטרטגית, ומתעקש שהיא אינה יכולה לבוא במקום ניצחון צבאי. זה מה שניצחון צבאי חייב להניב כדי להצדיק את מחירו. לאחר מכן הוא מראה היכן השיגה ישראל זאת בעבר: ב־1967, ב־1973 ובהסכמי אברהם; מדוע קשה יותר להביס כך ארגוני טרור מאשר מדינות; ומה אומרות הראיות מעזה, מלבנון ומסוריה מאז 2023 על השאלה אם הדבר מתרחש כעת.

שנית, הוא מניח את המספרים על השולחן. כמחצית מהפלסטינים אמרו לסוקר הפלסטיני המוביל שהם תומכים במתקפת 7 באוקטובר. שבעים ושניים אחוזים אומרים שחמאס צריך להמשיך להחזיק בנשקו עד לנסיגת ישראל. ב־32 שנים לא העמידה הרשות הפלסטינית לדין אף פלסטיני אחד על טרור נגד ישראל, ובמקביל שילמה למחבלים ולמשפחותיהם 1.47 מיליארד שקל בשנה והרחיבה כוח משטרה של 30,000 איש ל־70,000 לוחמים חמושים. ב־16 בספטמבר 2026 קבעה מחלקת המדינה האמריקאית, שנה שנייה ברציפות, שאש"ף והרשות הפלסטינית לא עמדו בהתחייבויות שנטלו על עצמם מכוח החוק האמריקאי. כל מי שמציע למסור את עזה לרשות פלסטינית "מתוקנת" חייב להשיב על הרקורד הזה. המאמר מקפיד לוודא שלא יוכלו להתחמק ממנו.

שלישית, הוא אומר לקובעי המדיניות מה לעשות, ובאיזה סדר. עזה תחילה: לפרק את חמאס מנשקו, לפרז את הרצועה, להותיר את הביטחון בידיים ישראליות ולאפשר לתושבי עזה שמעוניינים בכך לעזוב. בלי בחירות פלסטיניות בנובמבר 2026: הבחירות של 2006, שנערכו בלחץ אמריקאי, מסרו את עזה לחמאס, ובחירות נוספות יספקו לקהילה הבינלאומית אמתלה לדרוש את המפתחות. שלטון עצמי מוניציפלי לפלסטינים, ביטחון בידי ישראל בלבד. די להנחות על הפרות הרשות הפלסטינית. להוציא את טורקיה ואת קטאר מעתידה של עזה. להוציא את אונר"א מהזירה הפלסטינית. התיישבות שתהפוך את המציאות החדשה ביהודה ושומרון לקבועה. הפרדה חדה בין הרשות הפלסטינית לאזרחי ישראל הערבים. הקוראים לא יסכימו עם כל שורה, אך לא ימצאו כאן שורה מעורפלת.

האינטרס האמריקאי ישיר. ארצות הברית ניסחה את החלטה 2803 של מועצת הביטחון של האו"ם, עומדת בראש מועצת השלום, תעצב את הכוח ואת הוועדה שינהלו את עזה, ותכריע אם ללחוץ על הרשות הפלסטינית לקיים בחירות ב־28 בנובמבר. כל אחת מן ההכרעות הללו מזינה את התקווה הפלסטינית לשרוד מעבר לישראל, או קוטעת אותה. החלטה 2803 מבטיחה "נתיב אמין להגדרה עצמית פלסטינית ולמדינה" לאחר שהרשות הפלסטינית תעבור רפורמה. בן־שבת מסביר מדוע ההבטחה הזאת, שניתנה לרשות שמעולם לא עמדה במבחן שהוצב לה, היא הדרך הבטוחה ביותר להנציח את הסכסוך. מדיניות אמריקאית שתתנה את שיקום עזה בפירוק חמאס מנשקו, תרחיק את אנקרה ואת דוחה מן ההסדרים, תסיים את רישום תושבי הרשות הפלסטינית כפליטים ותעכב את הקמת המדינה עד שתירכש בזכות, משרתת את האינטרסים האמריקאיים. זו גם המדיניות היחידה שמציעה לישראלים ולפלסטינים סוף לסכסוך, ולא סבב נוסף שלו.

מילה על המהדורה הזאת. המקור העברי הושלם ב־23 בספטמבר 2026 עבור פורום המזרח התיכון ישראל. המהדורה האנגלית היא תרגום מלא, עם הערות השוליים של המחבר, וציטוטים ממקורות באנגלית מובאים במקורם. אלה הן דעותיו של המחבר. תפקידו של הפורום הוא להביא אותן בפני האנשים בוושינגטון שיכריעו בחודשים הקרובים אם לקחי אוסלו נלמדו. משום כך המאמר מתפרסם עכשיו, לפני בחירות נובמבר ולפני שהמסגרת של מועצת השלום תתקבע ותהפוך למדיניות, ולא לאחר מכן.

Gregg Roman

מנהל בפועל, פורום המזרח התיכון

פילדלפיה, ספטמבר 2026

תקציר מנהלים

מאז 7 באוקטובר 2023 הכתה ישראל באויביה בשבע זירות והשיבה לעצמה את מעמדה כמעצמה אזורית. היא עדיין לא ניצחה בתודעת אויביה. המאמר הזה טוען כי יישוב בר־קיימא של הסכסוך הישראלי־פלסטיני יגיע רק כאשר הפלסטינים יאבדו את התקווה להכניע את ישראל ולכפות עליה את רצונם בכוח. כל עוד התקווה הזאת לא תתנפץ, כל תהליך מדיני יחזיר את ישראל ל"אוסלו 2".

הבעיה

הסכמי אוסלו נועדו לשים קץ לטרור הפלסטיני ולהעמיד את הסכסוך על מסלול של יישוב. הם עשו את ההפך. הם לימדו את הציבור הפלסטיני ואת מנהיגיו שלחץ מוציא מישראל ויתורים, והם פירשו את נכונותה של ישראל להתפשר כחולשה. ההתנתקות מעזה ב־2005 העמיקה את הלקח הזה. שלושים ושלוש שנים אחר כך הפרה הרשות הפלסטינית (PA) כמעט כל התחייבות שנטלה על עצמה באוסלו: היא מעולם לא העמידה לדין אפילו פלסטיני אחד על טרור נגד ישראל; היא משלמת למחבלים ולמשפחותיהם כ־1.47 מיליארד שקל בשנה, כ־7.6 אחוזים מתקציבה; בתי הספר שלה מלמדים את טבח 7 באוקטובר כמודל לחיקוי; כוחות הביטחון שלה גדלו מכוח משטרה של 30,000 איש לכדי כ־70,000 לוחמים חמושים; והיא בינאמה את הסכסוך באמצעות בית הדין הפלילי הבינלאומי, בית הדין הבינלאומי לצדק ומסע להכרה חד־צדדית. ב־16 בספטמבר 2026 קבעה מחלקת המדינה האמריקאית שאש"ף והרשות הפלסטינית "שוב" לא עמדו בהתחייבויותיהם, והאריכה את סנקציות הוויזה נגד פקידיהם.

דעת הקהל הפלסטינית משקפת את ההנהגה. סקר של המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות וסקרים (PCPSR) ממאי 2025 מצא שכמחצית מהפלסטינים תמכו בהחלטת חמאס לתקוף ב־7 באוקטובר, כשהתמיכה ביהודה ושומרון גבוהה מזו שבעזה. באוגוסט 2026 אמרו 72 אחוזים מהנשאלים ל־PCPSR שחמאס אינו צריך להתפרק מנשקו לפני נסיגה ישראלית מלאה. התמיכה בחמאס ירדה ו־79 אחוזים רוצים שמחמוד עבאס יתפטר, אך האמונה שאפשר להביס את ישראל לא נחלשה.

בינתיים, 160 מתוך 193 המדינות החברות באו"ם מכירות כיום במדינה פלסטינית. חמאס מכנה את ההכרה הזאת "אחד מפירות מתקפת 7 באוקטובר". לא הייאוש אלא התקווה היא שמזינה את הטרור ואת האלימות.

מהי "תבוסה תודעתית"

המאמר מגדיר תבוסה תודעתית באמצעות שילוב שלושה מושגים מהאסטרטגיה הצבאית: הכרעה (שבירת יכולתו של האויב לפעול נגדנו ביעילות), המערכה על התודעה (שינוי תפיסת המציאות של קהל היעד) והרתעה אסטרטגית. תבוסה תודעתית היא שינוי עמוק ומתמשך בתפיסת האויב, שמוביל אותו להבין שאינו יכול להשיג את מטרותיו בכוח, ושניסיון כזה יעלה לו יותר משהוא שווה. היא אינה מחליפה הכרעה צבאית. היא מחייבת הכרעה צבאית חד־משמעית עד כדי שינוי דעתו של האויב.

ישראל השיגה תבוסה תודעתית בעבר. מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים והסכמי אברהם שינו, כל אחת בדרכה, את הערכת העולם הערבי בשאלה אם אפשר להשמיד את ישראל או לבודד אותה. ארגוני טרור הם מטרות קשות יותר: הם רגישים פחות לנזק, רואים בהישרדות ניצחון ומחזיקים באידיאולוגיה שמתייחסת לכל כישלון כאל זמני. ובכל זאת, מלחמת חרבות ברזל מציגה את הסימנים הראשונים לתבוסה תודעתית גם בקרב אויבים אלה. איש דת בכיר בעזה, סלמאן א־דעיה, פסק שחמאס הפר את ההלכה האסלאמית ב־7 באוקטובר. חסן נסראללה הודה במכה "חסרת תקדים" לפני שישראל חיסלה אותו ופירקה את התשתית האסטרטגית של חיזבאללה. פרשנים מצרים, לבנונים ופלסטינים, מעבד אל־מונעם סעיד ועד מאג'ד קיאלי, כותבים כיום ש"אחדות הזירות" הייתה אשליה ושהאופציה הצבאית נגד ישראל קרסה. החברה הישראלית עצמה הוכיחה שאינה "קורי העכביש" שנסראללה תיאר.

פרדיגמת שתי המדינות איבדה את הרלוונטיות שלה

התמיכה בשתי מדינות נמצאת בשפל חסר תקדים בשני הצדדים. הציבור הישראלי והנהגתו הפנימו את הלקח של ישות עוינת רוויית נשק לצד יישובים ישראליים. ההתיישבות ביהודה ושומרון יצרה רצף טריטוריאלי ישראלי שחלוקה אינה יכולה לבטל. המערכת הפוליטית הפלסטינית מפולגת בין רמאללה לעזה ואינה יכולה לחתום על הסכם או לאכוף אותו. המאמר סוקר ארבע חלופות (מדינה דו־לאומית אחת, מדינה יהודית אחת עם שלטון עצמי מוניציפלי ערבי, קונפדרציה וניהול המצב הקיים) ומדרג שתיים מהן בראש: מסגרת אזורית רב־צדדית שתניב מבנה פדרטיבי רופף ולא־רציף שיוכל להתפתח לכדי קונפדרציה ירדנית־פלסטינית, ומערכת של שלטונות מקומיים על בסיס גאוגרפי וחמולתי. כל חלופה מתחילה באותה נקודה: חיסול חמאס כישות שלטונית וצבאית בעזה ופירוז הרצועה.

שמונה קווי מדיניות

1. עזה תחילה. לפרק את חמאס מנשקו, לפרז את הרצועה לחלוטין, להשאיר את השליטה הביטחונית בידיים ישראליות, להוציא את חמאס אל מחוץ לחוק גם ברשות הפלסטינית, ולאפשר הגירה לתושבי עזה המעוניינים לעזוב. ישראל חייבת לנצל את מרחב התמרון הרחב שהותירה החלטה 2803 של מועצת הביטחון של האו"ם, כדי שמסגרת מועצת השלום לא תהפוך ל"אוסלו 2.0". עזה שלאחר המלחמה צריכה לעמוד כעדות מתמשכת למחיר של תקיפת ישראל. כל תוכנית מקיפה עם לוחות זמנים מחייבים לעזה היא מס שפתיים כל עוד חמאס קיים.
2. אין בחירות ברשות הפלסטינית עכשיו. ההצבעה למועצה המחוקקת, שנקבעה ל־28 בנובמבר 2026, וההצבעה לנשיאות בתחילת 2027, מוקדמות מדי ומסוכנות מדי. תהיינה התוצאות אשר תהיינה, בחירות יעניקו כשרות בינלאומית לישות שלא השתנתה וייצרו דרישה אחת מירושלים: למסור את המפתחות לעזה. חמאס מתכוון להתמודד בתוך "קואליציה לאומית רחבה". התקדים של 2006 הוא האזהרה. ישראל צריכה להתנגד לבחירות בגלוי ולא להמתין שעבאס ידחה אותן.
3. לחלק מחדש את סמכויות השליטה. מינהל מוניציפלי לפלסטינים, במודל מחוזי עם סמכויות אזרחיות מלאות; מינהל ביטחוני בידי ישראל בלבד, בלי מיקור חוץ לכוחות הרשות הפלסטינית. הדבר מחייב שלוש הכרעות ישראליות פנימיות: להפסיק להעמיק את מחויבותה של ישראל למסגרת אוסלו, לרבות "מסגרת 15 הסעיפים" של מועצת השלום; לנצל הזדמנויות ליציאה הדרגתית, כגון יוזמת השייח'ים בחברון, סיום היתרי התחמושת לכוחות הרשות הפלסטינית וסיום הערבויות הישראליות לבנקים המסלקים את כספי הרשות; ולהעדיף פעולה ביטחונית ישראלית על פני הישענות על המנגנונים הפלסטיניים.
4. להפסיק להחליק את הפרות הרשות הפלסטינית. ישראל חייבת לתעד כל הפרה ולדרוש את תיקונה, הן כדי לבסס לגיטימציה לצעדיה שלה והן כמרכיב מרכזי במאבקה המשפטי והציבורי נגד קמפיין הלוחמה המשפטית של הרשות.
5. לצמצם את המעורבות הטורקית והקטארית. טורקיה מעניקה מחסה להנהגת חמאס ול"מטה הגדה המערבית" שלו, מממנת דריסת רגל בירושלים באמצעות TİKA ומבקשת תפקיד ב"יום שאחרי". קטאר מתווכת כדי להשאיר את חמאס בחיים, מגבירה את הנרטיב הפלסטיני דרך אל־ג'זירה ומממנת רשתות של האחים המוסלמים. ישראל צריכה להשאיר את שתיהן מחוץ לכל צוות משימה, כוח ייצוב או מנגנון פיקוח לעזה, להעדיף את איחוד האמירויות הערביות כמתווך היכן שנדרש מתווך, ולנהל מערכה שיטתית ודיסקרטית נגד נוכחותן המוסדית בירושלים.
6. להוציא את אונר"א מהזירה הפלסטינית. אונר"א הוא המנגנון המשמר את "זכות השיבה", ולכן המנגנון המשמר את התקווה הפלסטינית. ישראל צריכה להתעקש על מחיקת כל תושב של הרשות הפלסטינית מרשימות אונר"א, ולדרוש מהרשות להכיר בכך שלאיש אין זכות שיבה לישראל.
7. תנופת התיישבות ביהודה ושומרון. עובדות בשטח משנות תודעה. מאז סוף 2022 אושרו יותר מ־100 יישובים ומאחזים, E-1 משווק, וכ־130 חוות מחזיקות יותר ממיליון דונם. התיישבות יהודית שהופכת מציאות חדשה לבלתי הפיכה היא המרכיב המרכזי בתבוסה התודעתית של הפלסטינים. הסיכונים ממשיים ומחייבים היערכות, לא נסיגה.
8. להפריד את הרשות הפלסטינית מאזרחי ישראל הערבים. לאכוף את התכלית המקורית של חוק האזרחות והכניסה לישראל ולעצור מתן תושבות במסגרת איחוד משפחות; לבלום שהייה פלסטינית בלתי חוקית בישראל; ולטפל בזרם הסטודנטים הערבים־ישראלים לאוניברסיטאות הרשות הפלסטינית ובזרם המורים שהוכשרו ברשות אל בתי הספר הערביים בישראל, שם היוו כ־15.5 אחוזים מהמורים הערבים החדשים ב־2023. הנזק מהתהליכים האלה איטי ומצטבר, כמו מחלה כרונית, והוא אינו גזירת גורל.

שורה תחתונה

השגה מלאה של מטרות המלחמה של ישראל הכרחית אך אינה מספיקה. בלי הכרה פלסטינית בכך שאי אפשר להביס את ישראל, ובלי קבלה פלסטינית עמוקה של זכותה של ישראל למדינת לאום יהודית, שום הסדר לא יחזיק מעמד. המערכה הבינלאומית למען מדינה פלסטינית והיוזמות לעזה שמכניסות את הרשות הפלסטינית מהדלת האחורית מחזקות את התקווה הפלסטינית, ולא מחלישות אותה. הלחצים על ישראל יגיעו בקרוב מוושינגטון, מריאד, מאנקרה, מדוחה ומקהיר כאחת. אין קיצור דרך לשינוי עמוק, וטוב תעשה ישראל אם תהיה ערוכה לכך.

מבוא: כל עוד הפלסטינים מקווים להכניע את ישראל, לא יהיה קץ לסכסוך

ב־7 באוקטובר 2023 רעדה האדמה.

חמאס, ארגון הטרור האסלאמיסטי, פתח במתקפת פתע מרצועת עזה על יישובי דרום ישראל ועל בסיסי צה"ל. אלפי מחבלים, מצוידים בכמויות עצומות של נשק ותחמושת, חצו לישראל במשאיות ועל אופנועים וביצעו זוועות שאין להן תיאור. הם רצחו באכזריות 1,200 בני אדם, אנסו והטילו מום בנשים, וערפו ראשים של גברים. הם שרפו תינוקות חיים ומחקו משפחות שלמות: ילדים, הורים, סבים וסבתות. הם חטפו 251 בני אדם, ובהם קשישים, נשים וילדים קטנים, יהודים ולא־יהודים, ישראלים ואזרחים זרים, וגררו אותם למנהרות ולמחבואים בעזה.

האירועים האלה הציתו מלחמה קשה ורב־זירתית שטרם הסתיימה בעת כתיבת השורות האלה. האסון, היגון, החרדה, ההשפלה והתמונות המחרידות נצרבו בנפשו של כל אדם בישראל. האומץ, הגבורה, האחדות והנכונות להקרבה עצמית שנחשפו במהלך המלחמה מילאו כל לב.

החברה הישראלית עברה היישר מן התופת ביישובי הדרום אל שדות הקרב בעזה ובצפון, ובהמשך אל זירות הרחק מעבר לשטחים הגובלים בישראל. מתוך הזוועה, ובעודה מתנודדת תחת עוצמת האבל, קם עם ישראל כלביא להילחם על חייו והיכה באויביו בשבע זירות: איראן, עיראק, סוריה, לבנון, תימן, עזה ויהודה ושומרון. זרועות התמנון האיראני הוכו, וחלקן נשברו. חיזבאללה היה לקנה רצוץ עבור משטר הרשע הסורי, שקרס והוחלף; גם בלבנון שינתה הממשלה החדשה את יחסה לארגון. המיליציות השיעיות בעיראק חדלו לתקוף את ישראל. אימפריית הרשע האיראנית ספגה מכה קשה, איבדה את מנהיגה העליון ואת צמרתה, ונסוגה משמעותית ביכולותיה הגרעיניות והבליסטיות. ישראל שבה למעמדה כמעצמה אזורית. העובדה שהמסע החל מנקודת השפל של 7 באוקטובר הגדילה את ההישג.

המלחמה טלטלה, בבת אחת, שורה של הנחות יסוד ופרדיגמות היסטוריות: לא רק את הנחותיהם של אויבי ישראל בדבר חוסנה ויכולתה לעמוד במלחמה ממושכת או רב־זירתית, אלא גם הנחות שהיו מקובלות בקרב אזרחים והממסד בישראל. היא הניעה רבים לחשוב לעומק על קיומנו ועל מהות המדינה, וחידשה את ההבנה שגם בעשור השמיני לעצמאותה ישראל עדיין נאלצת להילחם על קיומה.

ישראל לא תהיה עוד לעולם מה שהיתה לפני המלחמה. היא תהיה פצועה, כואבת ומצולקת, אך מחוברת יותר לערכי היסוד שלה, מודעת לשבריריות קיומה, מפוכחת יותר וזהירה יותר באשר לסיכונים שהיא יכולה ליטול במדיניות הביטחון שלה וביחסה לסכנות הנשקפות לה ממדינות ומגורמים אחרים, באזור ומחוצה לו.

בעוד גופם של ישראלים מדמם וליבם נקרע למראה תמונות החטופים הרעבים שהחזיק חמאס במנהרותיו בעזה, דיווחו כלי התקשורת על דבריו של ראש ממשלת הרשות הפלסטינית, מוחמד שתייה, על טבח 7 באוקטובר:

שתייה, מתברר, לא ביטא רק את דעתו הפרטית. סקר שערך במאי 2025 המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות וסקרים (PCPSR), בראשות ח'ליל שקאקי, מצא שכמחצית מן הציבור הפלסטיני תמכה בהחלטת חמאס לצאת למתקפה על ישראל. התמיכה בקרב פלסטינים החיים ביהודה ושומרון היתה גבוהה מזו שנמדדה בעזה. אותו סקר מצא שכ־48 אחוזים מן הפלסטינים ביהודה ושומרון ראו בעימות מזוין עם ישראל את האמצעי היעיל ביותר "לסיים את הכיבוש ולהקים מדינה פלסטינית". 2

אירועי 7 באוקטובר והמגמות בציבור הפלסטיני לא מנעו ממנהיגים במערב לשיר את לחניהם הישנים כאילו לא אירע דבר. נשיא צרפת עמנואל מקרון, יחד עם מנהיגים אחרים, יצא למערכה דיפלומטית לקידום הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית. בעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר 2025 הצטרפו אליו מדינות נוספות, ובהן בריטניה, קנדה ואוסטרליה. בכך עלה מספר המדינות המכירות במדינה פלסטינית ל־157 מתוך 193 המדינות החברות באו"ם.

באורח לא מפתיע, חמאס נטל לעצמו את הקרדיט על ההישג הזה.

ע'אזי חמאד, אחד ממנהיגי התנועה היושבים בקטר, הגדיר את המהלך כ"אחד מפירות מתקפת 7 באוקטובר", והבהיר כי "נשק ההתנגדות הוא מהות העניין הפלסטיני. אנחנו [בחמאס] מחויבים לו ולא נמסור אפילו תרמיל ריק אחד". 3

זה אותו חמאד, שכמה ימים אחרי טבח שמיני עצרת הסביר לתקשורת שישראל היא "מדינה שאנחנו רוצים להפיל", והבטיח: "מבול אל־אקצא הוא רק הפעם הראשונה. תהיה פעם שנייה, שלישית ורביעית. יש לנו את הנחישות ואת היכולת להילחם ולשלם את המחיר". 4

בעוד הדרג המדיני הבכיר של הרשות הפלסטינית ניסה לאורך זמן להציג עמדה דיפלומטית מאוזנת בנוגע לטבח, או אף לגנות אותו, ולו למראית עין, בכירים רבים בתוך הרשות ובתנועת פת"ח לא היססו להביע תמיכה בו, להצדיקו או לשבחו. 5

וזה לא הכול. תחקיר של מכון המחקר Palestinian Media Watch (PMW), שפורסם באוגוסט 2026 ב"וושינגטון פרי ביקון", מצא שבתי ספר שמפעילה הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון הפכו את זוועות 7 באוקטובר לחלק מתוכנית הלימודים הסדירה. 6 בין השאר דווח כי לפחות 11 בתי ספר קיימו אסיפות שבהן דקלמו תלמידים שירים המפארים את הטבח. בבית ספר יסודי בטולכרם צולמה ילדה מדקלמת: "באנו אליכם בהמוננו, פתחו את הדלת, אנחנו המוות ... נקרר את האש שבליבנו באיברי גופות ובצרחות החיילים". בעיירה חארס ליד חברון תיאר תלמיד את בוקר 7 באוקטובר כ"חלום יפה שלא רצינו להתעורר ממנו".

המסר שהועבר לציבור הפלסטיני ולמנהיגיו לא עודד את דרך הפיוס, אלא להפך: אפשר לכפות על ישראל ויתורים באמצעות לחץ. נכונותה של ישראל להתפשר למען שלום אמת נקראה כסימן לחולשה. "ההתנתקות" של ישראל מרצועת עזה ב־2005, שבמסגרתה גורשו תושביו היהודים של האזור מבתיהם, העצימה את המסר הזה.

בשנים האחרונות, ועל אחת כמה וכמה אחרי 7 באוקטובר 2023, רוב הישראלים התפכחו מן העיוורון שאחז בהם באשר למחירי "תהליך אוסלו". הם הכירו בכך שהרשות הפלסטינית אינה שותפה לשלום שיוכל להבטיח את ביטחונה של ישראל. אמונתם שמחוות כלכליות ומדיניות, לצד העלמת עין מהפרות פלסטיניות, יביאו לשינוי חיובי בתחומים החשובים לישראל נכזבה.

סקרים רבים של גופי מחקר שונים מציגים תמונה חדה וחד־משמעית: הרוב המכריע של הציבור הישראלי מתנגד לקיומה של מדינה פלסטינית. 8 סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מספטמבר 2025 מצא ש־72 אחוזים מן הציבור היהודי בישראל אף סבורים שלעם הפלסטיני אין זכות למדינה משלו. 9

קשה להשתחרר מן התחושה שבמחנה הפלסטיני טרם הבשילה העת לשלום. עדיין שוררת שם ההנחה שאפשר להביס את ישראל ולכפות עליה את רצון הפלסטינים, באמצעות מאבק מזוין, לחץ מדיני או שילוב של השניים. ההנחה הזאת לא נחלשה עם השנים. ייתכן שאף התחזקה.

הפקת הלקחים מ־33 שנות אוסלו מחייבת בחינה מחדש מן היסוד לא רק של "פרדיגמת שתי המדינות", אלא גם של רעיון "הרשות הפלסטינית" בכללותו.

קולות הקוראים לכך נשמעים לא רק בימין המפה הפוליטית בישראל, אלא אפילו בקרב פלסטינים. לא מכבר פנו שייח'ים בכירים וראשי חמולות מאזור חברון לשר הכלכלה ניר ברקת וביקשו, בשם רבים מתושבי האזור, להתנתק מהרשות הפלסטינית ולהצטרף ל"הסכמי אברהם" עם ישראל כמסגרת מינהלית עצמאית בשם "אמירות חברון". 10 קשה להעריך מה יעלה בגורלה של יוזמה זו, אך היא משקפת קולות אותנטיים שנמאס להם מהרשות הפלסטינית ומהסכמי אוסלו, ושחיפשו, ועודם מחפשים, מודלים אחרים לחיים זה לצד זה.

מסמך זה נשען על ההנחה שיישוב בר־קיימא של הסכסוך הישראלי־פלסטיני יושג רק כאשר הפלסטינים יאבדו את התקווה להכניע את ישראל ולכפות עליה את רצונם בכוח ובאלימות.

המסמך מציע כיוונים שיכולים לסייע בהשגת המטרה הזאת ולהוביל לתבוסה תודעתית: שינוי מכריע באופן שבו הפלסטינים מבינים את סיכוייהם. יעד זה אינו קל להשגה. יש שיאמרו שקל יותר להגיע להסכם מדיני מאשר להגיע ליעד הזה. ככל הנראה זה נכון, אלא שהסכם מדיני שאינו נשען על תשתית הכוללת שינוי בתודעה יוביל את ישראל ל"אוסלו 2". הכרה פלסטינית בכך שניצחון על ישראל, או כפיית רצון עליה, הם חסרי סיכוי היא תנאי הכרחי לכל הסדר מוסכם.

זהו אתגר מורכב, יעד שקשה להשיגו וקשה למדוד אותו, בנושא שבימים אלה רחוק ממוקד הפעולה ותשומת הלב של הדרג המדיני ושל הציבור. אין בכך סיבה לאבד תקווה. הוכחנו שאנחנו יכולים להשיג גם את מה שנחשב בלתי מושג, במיוחד כשהעניין נוגע לקיומנו.

יחסי ישראל־פלסטינים: מאפייני התמונה הנוכחית

נכון לאוגוסט 2026, היחסים בין ישראל לפלסטינים מתאפיינים בקרע עמוק, בקיפאון מדיני ובעימות מתמשך, שהחריף אחרי מתקפת 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל. התמונה משקפת נתק מבני, פילוג מדיני חריף בין יהודה ושומרון לעזה, ומשבר אמון חסר תקדים המלווה במתח ביטחוני גבוה ובמחלוקות עמוקות בסוגיות הליבה.

מאפיינים מרכזיים של התמונה הנוכחית

א. פילוג גיאוגרפי ופוליטי פנים־פלסטיני: הקרע בין תנועת פת"ח (השולטת ברשות הפלסטינית ביהודה ושומרון) לבין חמאס (השולט עדיין בפועל באוכלוסיית רצועת עזה ובכ־40 אחוזים משטחה) ממשיך להותיר את ההנהגה הפלסטינית מרוסקת וללא כתובת אחת.

ב. קיפאון מדיני: ממשלת ישראל הנוכחית הבהירה שמדינה פלסטינית לא תקום, 11 אך היא לא נטשה את מחויבותה להסכמי אוסלו וממשיכה לשמר את הרשות הפלסטינית ואת מנגנוניה, וכן את מסגרת היחסים הביטחוניים והאזרחיים־כלכליים עימה במסגרת הסכמי אוסלו. גישה זו נובעת ככל הנראה מחשש מפני ההשלכות שעלולות להיות לנטישת מסלול אוסלו ומהמחירים המדיניים, המשפטיים, הביטחוניים והכלכליים שעלולים להתלוות לצעד כזה. התוצאה בפועל היא מציאות של "לא לבלוע ולא להקיא". הסכמי אוסלו ממשיכים להכתיב את היחסים הפורמליים, את חלוקת השטח ואת חלוקת הסמכויות, אך תוך שחיקה זוחלת במחויבות להם והפרות על בסיס יומיומי, בצד הפלסטיני ובצד הישראלי כאחד.

ג. עימות מדיני ו"לוחמה משפטית" (lawfare): הרשות הפלסטינית משקיעה מאמץ רב בבינאום הסכסוך, מפעילה לחץ כבד ונותנת רוח גבית להליכים משפטיים נגד מדיניותה של ישראל ומנהיגיה בשני המוסדות המרכזיים בהאג:

בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ): שיא הדברים הגיע ביולי 2024 עם פרסום חוות הדעת המייעצת, שקבעה שנוכחותה של ישראל ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים אינה חוקית וקראה לנסיגה מהירה. הרשות הפלסטינית משתמשת בפסיקה זו כמנוף דיפלומטי לעידוד מדינות להטיל סנקציות על מפעל ההתיישבות.

בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC): הרשות הפלסטינית, שהצטרפה לבית הדין כמדינה חברה, מקדמת ומספקת חומרים לחקירות התובעת, מה שהוביל לבקשות ולצווים נגד בכירים ישראלים. ישראל דוחה לחלוטין את סמכות השיפוט של המוסד ומאשימה אותו בפוליטיזציה מוחלטת.

מערכת "הלגיטימציה": הפלסטינים מנהלים מערכה עיקשת בעצרת הכללית של האו"ם ובמוסדות בינלאומיים (כגון אינטרפול וארגונים מקצועיים) כדי להשיג מעמד של מדינה חברה מלאה.

מדינת ישראל אינה נותרת אדישה, והיא מפעילה סנקציות חריפות בתגובה למהלכים הבינלאומיים של הרשות הפלסטינית:

• חנק פיננסי וקיזוז כספי המכס: ישראל מעכבת ומקזזת מאות מיליוני שקלים מהכנסות המס שהיא גובה עבור הרשות (כספי המכס), המהווים כ־65 אחוזים מהכנסותיה. הניכויים נעשים על חשבון התשלומים לאסירים ולמשפחות מחבלים ("משכורות המחבלים"), לצד יוזמת חקיקה לקיזוז כספים שהרשות מעבירה לרצועת עזה.
• שלילת חסינות משפטית בישראל: בתי המשפט בישראל קבעו בשורת החלטות שלרשות הפלסטינית אין חסינות ריבונית, דבר המאפשר הגשת תביעות נזיקין אזרחיות נגדה בגין מעורבות בטרור, ועיקול נכסיה.
• ביטול אישורים והגבלות תנועה: הגבלות תנועה (ביטול כרטיסי VIP) על בכירים פלסטינים המובילים את המערכה המשפטית נגד ישראל בחו"ל.

ד. החרפת החיכוך הביטחוני ביהודה ושומרון: שחיקה מתמשכת במדדי הביטחון והיציבות ביהודה ושומרון, לצד עלייה באירועים אלימים, פעילות צבאית אינטנסיבית של צה"ל וחיכוך סביב סוגיות אזרחיות.

ה. מחלוקות נצח בסוגיות הליבה: הקיטוב סביב מעמד ירושלים והמקומות הקדושים, הגבולות הקבועים, סוגיית הפליטים והשליטה במשאבים ממשיך לשקף את חוסר היכולת לגשר על הפערים.

ו. מעורבות אזורית ובינלאומית: מנגנוני סיוע הומניטרי, לצד לחץ דיפלומטי בלתי פוסק מצד גורמים כמו ירדן והקהילה הבינלאומית בנוגע לשמירת הסטטוס קוו במקומות הקדושים.

המציאות ברצועת עזה

רצועת עזה נמצאת בשלב מעבר קריטי: היא אינה עוד במלחמה טוטאלית, אך גם אינה נתונה עדיין במסגרת יציבה. את המצב מאפיין מרוץ מתמיד בין ניסיונות בינלאומיים לבנות ממשל חלופי מתפקד לבין הדינמיקה הביטחונית של חיכוך צבאי ישיר עם חמאס, שעדיין נותר הכוח המרכזי בשטח. מאפייניה העיקריים:

א. מציאות שברירית אחרי לחימה בעצימות גבוהה: שליטה צבאית ישראלית נרחבת, משבר הומניטרי עמוק ומאמצים בינלאומיים מורכבים לעצב את היום שאחרי. המצב בשטח משקף את תוצאות מלחמת חרבות ברזל ואת היישום החלקי של הסכם הפסקת האש המבוסס על מסגרות בינלאומיות.

ב. חלוקת שטח ושליטה ישראלית: כוחות צה"ל נסוגו לעמדות קבועות וממשיכים לאכוף את "הקו הצהוב", קו ביטחוני המותיר בידי ישראל שליטה ישירה בלמעלה מ־60 אחוזים משטח הרצועה. השטח שבשליטה ישראלית כולל מסדרונות אסטרטגיים ממזרח למערב ואזורי חיץ, והוא מונע מהפלסטינים גישה לרוב הקרקעות החקלאיות.

ג. הפסקת אש שברירית: למרות הפסקת אש רשמית (שהחלה בסוף 2025 במסגרת בינלאומית), הלחימה לא פסקה לחלוטין. חמאס וארגונים נוספים מבצעים הפרות סדירות, בעוד מערכת הביטחון ממשיכה לבצע סיכולים ממוקדים בקרב פעיליהם, מגיבה בתקיפות ממוקדות ושומרת על חופש פעולה מבצעי לסיכול איומים מתהווים.

ד. שאלת הפירוז: חמאס אומנם ספג מכה קשה ואיבד יכולות צבאיות רבות, אך הארגון רחוק מפירוק נשק מלא. הוא מנצל את הפסקת האש ואת הסיוע ההומניטרי לשיקום יכולות, לרבות הברחות וייצור עצמי של אמצעי לחימה. מאמציו להתבסס מחדש, מתחת לפני השטח, מציבים אתגר ביטחוני מתמשך לישראל.

ה. מצוקה הומניטרית ואזרחית: תשתיות החשמל, המים, הביוב והתחבורה ספגו נזק משתק, ושיקומן תלוי בהתקדמות במסגרת המדינית־ביטחונית. לכך מצטרפת צפיפות קיצונית: בשל מגבלות הגישה באזורים שבשליטה ישראלית, רוב אוכלוסיית עזה נדחקת לרצועת שטח צרה המהווה פחות ממחצית משטחה הכולל של הרצועה, והדבר מטיל עומס אדיר על התשתיות הזמניות. מעבר רפיח נפתח מחדש לתנועת אנשים מוגבלת ומפוקחת, אך מעברי הסחורות המרכזיים בצפון הרצועה ובמרכזה נותרו סגורים או פועלים תחת מגבלות ביטחוניות מחמירות.

ו. משבר שלטוני ומדיני: במסגרת הסכמות בינלאומיות (בגיבוי אמריקני ובהחלטות מועצת הביטחון) הוקמה ועדה טכנוקרטית פלסטינית שאמורה לנהל את ענייני הרצועה האזרחיים ולתאם את מאמצי השיקום. הגוף המפקח על הוועדה ועל המסגרת המדינית הוא "מועצת השלום" הבינלאומית, עדות לבינאום ניהול הסכסוך: ההחלטות על עתיד הרצועה אינן מתקבלות עוד באופן בלעדי בידי ישראל או חמאס. בפועל, ממשל חלופי טרם השתרש, וחמאס ממשיך לנהל גם את המרחב האזרחי.

בראיון שהעניק ראש הממשלה בנימין נתניהו לעיתונאי קלמן ליבסקינד לקראת חג הסוכות, שפורסם בעיתון מקור ראשון ב־25 בספטמבר 2026, הוא נשאל אם לישראל יש אינטרס בהמשך קיומה של הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. תשובתו הייתה: "לא. בסופו של דבר מדובר בגורם עוין שמטרתו להפיל אותנו. ההבדלים בין ה'רשות' לחמאס אינם על המטרה אלא על הטקטיקה. חמאס מאמין בפיגוע, בתקיפה צבאית ישירה, ואילו הרשות מקדמת את החנק המדיני שלנו ופועלת לדחוק אותנו באמצעים דיפלומטיים. הרשות הזאת לא תשרוד, מסיבות שונות". 12

את האדישות שבה התקבלו הדברים בקהילה הבינלאומית אפשר לייחס כנראה רק לעובדה שנבלעו ברעש המלחמה במזרח התיכון ובמערכת הבחירות בישראל. אף על פי כן, יש להבין את אמירת נתניהו גם בהקשר של השינוי העמוק שחל בתפיסתו, כפי שחל אצל רוב אזרחי ישראל, בעקבות ה־7 באוקטובר.

קיימת הסכמה רחבה יחסית גם בקרב מנהיגי האופוזיציה כי המסגרת הפלסטינית הנוכחית אינה יכולה להמשיך להתקיים ללא שינוי, אף שקיימת מחלוקת משמעותית באשר לחלופה. אביגדור ליברמן קורא לפירוק הרשות הפלסטינית 13 , נפתלי בנט מתנגד למדינה פלסטינית ולהעברת עזה לרשות הפלסטינית במתכונתה הנוכחית 14 , גדי איזנקוט מתנגד למדינה פלסטינית בעת הזאת אך מתנגד גם לפירוק הרשות 15 , ואילו יאיר לפיד ויאיר גולן רואים תפקיד עתידי אפשרי לרשות מתוקנת או לגוף שלטוני פלסטיני מתוקן אחר 1617 . כך, הביקורת על המסגרת הנוכחית חורגת הרבה מעבר לנתניהו ולקואליציה השלטת, גם אם החלופות המוצעות שונות זו מזו באופן מהותי.

הציבור הישראלי אינו מוכן עוד לקבל הסדרים שמותירים את האויב על רגליו

הלחץ הציבורי הגובר בישראל סביב מדיניות הביטחון בעזה הוא ביטוי אחד לשינוי העמוק בדעת הקהל הישראלית. מאז אירועי ה־7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל נמצאים הדרג המדיני והדרג הצבאי תחת זכוכית מגדלת ציבורית מחמירה. כל הסדר או מהלך שאינם מבטיחים שינוי מהותי במציאות נתפסים כאיום על הישגי המלחמה. בחלקים נרחבים של הציבור רווחת התחושה שהסדרים זמניים אינם אלא חבל הצלה המאפשר לאויב לשרוד ולבנות מחדש את כוחותיו לקראת העימות הבא, שבלתי נמנע.

סקר שנערך בסוף אוגוסט 2026 בידי המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) מצא שרק 3 אחוזים מהישראלים מאמינים כי "מסגרת 15 הסעיפים" המבוססת על תוכנית טראמפ לעזה תביא לפירוק חמאס מכל נשקו ולנסיגת צה"ל מעזה, שתיים ממטרותיה המוצהרות של התוכנית. 18

סקר מאוחר יותר, ב־20 באוגוסט 2026, לאחר ששליחיו של הנשיא טראמפ דנו עם ראש הממשלה נתניהו בהתנגדותו לתוכנית, הצביע על אותה מגמה. כ־74 אחוזים מהציבור היהודי בישראל ספקנים באשר לסיכוי ש"תוכנית טראמפ" תביא להסרת כל הנשק מרצועת עזה ולפירוקו המוחלט של חמאס. 19

באותו סקר, שנערך עבור מכון משגב לביטחון לאומי ואסטרטגיה ציונית, הוצגו לנשאלים חלופות שונות לפתרון "בעיית עזה". 30 אחוזים העדיפו את החלופה שלפיה ישראל תגביר את הלחימה עד להשגת היעדים הצבאיים; 24 אחוזים תמכו בחלופה שלפיה על ישראל להקים ממשל צבאי ישראלי ברצועה. רק 10 אחוזים תמכו בהעברת השלטון ברצועה לידי הרשות הפלסטינית.

הספקנות באשר לסיכוי ש"תוכנית 15 הסעיפים" תביא להסרת כל הנשק מעזה ולפירוקו המוחלט של חמאס היא בגדר קונצנזוס. רוב מוחלט של הציבור הישראלי, שמאל וימין כאחד, מחזיק בעמדה כמעט זהה בנושא זה.

לעומת זאת, הסקר מצא שהציבור היהודי בישראל חלוק בשאלת ההתיישבות הישראלית בעזה: 47 אחוזים מתנגדים לרעיון, ואילו 42 אחוזים תומכים בו.

הרשות הפלסטינית ותחלואיה

מאז חתימת הסכמי אוסלו מנהלת הרשות הפלסטינית מערכה מתמשכת נגד ישראל, הכוללת הפרה שיטתית ומכוונת של התחייבויותיה המדיניות.

בשורש התנהלות זו עומדת מחויבותה העמוקה של הרשות הפלסטינית לנרטיב המאבק הפלסטיני, והכרתה בכך שישראל לא תסכים להסדר קבע שיגשים את השאיפות הלאומיות האמיתיות של הפלסטינים.

בהודעה שפרסמה מחלקת המדינה האמריקנית ב־16 בספטמבר 2026, בעקבות סירובה לאפשר ליו"ר הרשות הפלסטינית ולפמלייתו לנסוע לניו יורק לעצרת הכללית של האו"ם, דיווחה המחלקה כי "ארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) והרשות הפלסטינית (הרש"פ) לא עמדו, שוב, בהתחייבויותיהם כפי שהן מתוארות בחוק הציות להתחייבויות אש"ף מ־1989 (PLOCCA) ובחוק ההתחייבויות לשלום במזרח התיכון מ־2002 (MEPCA). זה כולל יזימה ותמיכה בפעולות בארגונים בינלאומיים החותרות תחת התחייבויות קודמות לתמיכה בהחלטות 242 ו־338 של מועצת הביטחון וסותרות אותן, נקיטת פעולות לבינאום הסכסוך הישראלי־פלסטיני לרבות באמצעות בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) ובית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), חתירה לעקוף משא ומתן באמצעות חיפוש הכרה חד־צדדית, והמשך תשלום קצבאות למחבלים והאדרת מעשי טרור ומחבלים בהצהרות פומביות ובספרי לימוד".

מחלקת המדינה הבהירה כי זה היה הרקע להארכת הסנקציות השוללות אשרות מחברי אש"ף ומבכירי הרשות הפלסטינית המבקשים להיכנס לארצות הברית, וחתמה את הודעתה במילים: "זהו האינטרס הלאומי שלנו להשית תוצאות ולדרוש מאש"ף ומהרשות הפלסטינית דין וחשבון על האדרת טרור". 20

מן התמונה הרחבה של התנהלות הרשות הפלסטינית ניתן לזהות הפרות בוטות ומתמשכות של הסכמי אוסלו בתחומים הבאים:

1. היחס לטרור: ככל הידוע, בכל 32 שנות קיומה לא היה ולו מקרה אחד שבו העמידה הרשות הפלסטינית לדין תושב פלסטיני על ביצוע עבירות טרור נגד ישראל. 21 אין זה עניין של מה בכך. העמדה לדין וענישה הן מן הדרכים שבהן מדינה מתנהלת כהלכה מבהירה מה אסור ומה מותר, ובכל הנוגע לטרור הפלסטיני נגד ישראל הן אמצעי חיוני לשלילת הלגיטימציה של פעילות כזאת ולקביעת נורמות בתחום. כאשר הרשות אינה מעמידה לדין ואינה מענישה על עבירות כאלה, היא לא רק נמנעת משלילת הלגיטימציה שלהן; היא גם משדרת מסר של הסכמה, בקריצה או בהעלמת עין.

2. עידוד הטרור ומימונו: הרשות הפלסטינית לא רק נמנעת ממאבק שיטתי בטרור, 22 אלא גם ממשיכה לתגמל כלכלית מחבלים ובני משפחותיהם. על פי דוח של מחלקת המדינה האמריקנית שפורסם באפריל 2026, שילמה הרשות הפלסטינית כ־488.5 מיליון שקל (156 מיליון דולר) בתשלומים כאלה ב־2025. ארגון המחקר Palestinian Media Watch (PMW) מעריך כי 986 מיליון שקל נוספים (315 מיליון דולר) שולמו דרך ערוצי פנסיה ושירות המדינה. יחד יסתכמו תשלומים אלה בכ־1.47 מיליארד שקל, או 7.6 אחוזים מההוצאה בפועל של הרשות ב־2025. 23

המשכורות משולמות לכל המחבלים, לרבות אזרחים ערבים של ישראל ותושבי מזרח ירושלים, והן עולות ככל שהפיגוע חמור יותר. בפועל, הרשות לא רק מתגמלת מעשי טרור אלא גם יוצרת תמריץ לפיגועים חמורים יותר. עם שחרורם מקבלים המחבלים מהרשות מענק שחרור. גובה המענק נקבע לפי מספר שנות המאסר שריצה המחבל בפועל, על פי אותה שיטת קטגוריות המשמשת לתשלום המשכורת בתקופת המאסר. 24

יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) אמר בכמה הזדמנויות כי אילו נותרה בידיו רק פרוטה אחרונה אחת, היה נותן אותה לאסירים משום ש"אנחנו שלחנו אותם". 25 בנאום בפברואר 2018, ששודר בטלוויזיה הפלסטינית הרשמית, אמר כי תשלומים אלה הם "חובתנו הלאומית, ההומניטרית והמוסרית, וחובת המאבק. הדבר נתמך בידי ההנהגה ובידי הממשלה הפלסטינית". 26

בפברואר 2025 חתם אבו מאזן על צו נשיאותי המורה על ביטול סעיפי החוק העוסקים בתשלום קצבאות למחבלים, והעביר את תוכנית הסיוע הכספי ואת מאגר הנתונים שלה ממשרד הפיתוח החברתי אל המוסד הלאומי הפלסטיני להעצמה כלכלית, באופן המאפשר להעביר את הכספים בלי להיחשף לקיזוזי תשלומים מצד ממשלת ישראל או לסנקציות בינלאומיות. 27

נוסף על התשלומים הישירים, "חוק האסירים" המתוקן של הרשות הפלסטינית מס' 19 (2004) קובע כי "אסירים" שריצו שנה או יותר בכלא ישראלי זכאים, לאחר שחרורם, להטבות משמעותיות נוספות כגון מימון ביטוח בריאות ופטור משכר לימוד בבתי ספר, באוניברסיטאות ובמוסדות להכשרה מקצועית. 28

באפריל 2022 פסק בית המשפט העליון בישראל כי תשלום כספים בידי הרשות הפלסטינית לאסירים ביטחוניים ולבני משפחותיהם מהווה אשרור של מעשי הטרור שביצעו האסירים, ולפיכך, על פי פקודת הנזיקין, הרשות הפלסטינית היא שותפה לעוולות שביצעו האסירים־המחבלים ונושאת באחריות נזיקית כלפי הקורבנות. בית המשפט סייג זאת בקובעו כי הרשות הפלסטינית תחוב בפיצויי נזיקין אך לא בפיצויים עונשיים. המשמעות העיקרית של הפסיקה היא הצהרתית: הקביעה שהרשות הפלסטינית שותפה לעוולות. 29

3. הסתה לשנאה: הרשות הפלסטינית מפרה את התחייבויותיה על פי הסכמי השלום ומנהלת הסתה אנטישמית ממוסדת נגד ישראל. התופעה מקיפה את מערכת החינוך, את התקשורת, את התרבות ואת הנהגת הרשות בראשות אבו מאזן, והיא מתרכזת בכמה צירים מרכזיים:

מערכת החינוך הרשמית של הרשות הפלסטינית פועלת בהתמדה לערער את הלגיטימציה של מדינת ישראל, להכחיש את ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל ולהדמוניזציה של ישראל ושל היהודים. הרשות הפלסטינית מאדירה מחבלים ומנהיגי ארגוני טרור בכך שהיא קוראת בתי ספר על שמם. 30

וזה לא הכול. תחקיר של מכון המחקר Palestinian Media Watch (PMW), שפורסם באוגוסט 2026 ב־Washington Free Beacon, מצא כי בתי ספר שמנהלת הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון הפכו את זוועות ה־7 באוקטובר לחלק מתוכנית הלימודים הסדירה. 31

בין היתר צוין כי לפחות 11 בתי ספר קיימו טקסים שבהם דקלמו תלמידים שירים המאדירים את הטבח. בבית ספר יסודי בטול כרם צולמה ילדה מדקלמת: "באנו אליכם בהמוננו, פתחו את הדלת, אנחנו המוות... נקרר את האש שבליבנו באיברי גופות ובצרחות החיילים". בעיירה ח'ארס שליד חברון תיאר תלמיד את בוקר ה־7 באוקטובר כ"חלום יפה שלא רצינו להתעורר ממנו".

4. הסתה לטרור: עידוד המאבק האלים, הצדקת מעשי טרור והאדרת מחבלים.

5. דה־לגיטימציה והדמוניזציה: שלילת זכות קיומה של ישראל, האשמת הציונים בפשעים נגד האנושות והצגתם באור מפלצתי.

6. הנחלת עיוות היסטורי ופוליטי: הרשות משקיעה מאמץ בלתי נלאה בהנחלת התפיסה שישראל היא מדינת אפרטהייד, במטרה למחוק את הנרטיב הציוני ולהחליפו בנרטיב פלסטיני חסר כל אחיזה במציאות, בניסיון מתמשך להציג את ישראל כמדינת אפרטהייד ולמחוק את ההיסטוריה של הציונות.

7. תמיכה בחרמות ובסנקציות נגד ישראל, 32 תוך שלילת זהותה כמדינה יהודית. הדבר נעשה, בין היתר, באמצעות שיתוף פעולה עם תנועת BDS, שמטרתה להביא לקץ קיומה של מדינת ישראל ולהחלפתה במדינה פלסטינית בכל ארץ ישראל.

8. פעילות חד־צדדית לקידום הנרטיב הפלסטיני במערכת הבינלאומית, תוך התעלמות מהתחייבות אש"ף במסגרת הסכמי אוסלו שהרשות תימנע מפעילות חד־צדדית ומפעילות בינלאומית בכלל.

אחת מנקודות השיא של התופעה הייתה החלטת הרשות להכריז על עצמה "מדינה" והצלחתה לקדם החלטה של העצרת הכללית של האו"ם המכירה בה כ"מדינה משקיפה". על בסיס אותה החלטה הצטרפה הרשות לארגונים בינלאומיים רבים, כגון UNESCO, ובכולם יזמה החלטות נגד ישראל. יש לציין כי לא רק שמהלך חד־צדדי זה מהווה הפרה של ההסכמים, אלא שבהסכמים גם אין כל אמירה המתייחסת להקמת מדינה פלסטינית כתוצאה של השיחות על הסדר הקבע, שאמור להיות מוסכם בין הצדדים במשא ומתן.

9. בנייה בשטח C ללא אישורה או הסכמתה של ישראל, חרף העובדה שהסכמי אוסלו הבהירו כי הסמכות להתיר בנייה באזורים אלה נתונה לישראל בלבד. הרשות פועלת בעניין זה בשיתוף פעולה עם האו"ם, האיחוד האירופי ומדינות אירופיות רבות. מדיניות הרשות משקפת התעלמות מוחלטת מהקביעה ששטח C הוגדר בהסכמים כ"שטחים שבמחלוקת" ולא כשטח פלסטיני.

10. גודלו, הרכבו וחימושו של מנגנון הביטחון הפלסטיני: לפי הסכם הביניים שנחתם בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) ב־1995, 33 "המשטרה" של הרשות הפלסטינית, שנקראה במקור כוח המשטרה של הרשות הפלסטינית, הייתה אמורה להיות כוח שיטור קטן שתפקידו לשמור על הסדר המקומי. הכוח הזה נועד להיות מורכב מכוח שיטור ומכוח מודיעין, שיחד ייאבקו בפשיעה הפלסטינית הרגילה ובארגוני הטרור. ההסכם קבע כי המשטרה הפלסטינית לא תמנה יותר מ־30,000 איש: 12,000 ביהודה ושומרון ועד 18,000 שוטרים ברצועת עזה. ההסכמים הגדירו אותה במפורש ככוח שיטור אזרחי בלבד, והגבילו את סוגי הנשק ואת כמויותיו המותרות (בין היתר: עד 4,000 רובים ו־4,000 אקדחים ביהודה ושומרון, לצד הגבלה מחמירה על מספר המקלעים וכלי הרכב לשטח פתוח). 34

עם השנים הפכה הרשות הפלסטינית את "המשטרה" הקטנה לגופים גדולים ומסועפים תחת השם הכולל "מנגנוני הביטחון" של הרשות. במקום כוח קטן ומוגבל בהיקפו, מנגנוני הביטחון הללו מונים כיום, לפי הערכות, כ־70,000 חיילים. מכוח מצומצם שהחזיק כמות מוגבלת של נשק צמח כוח שמחזיק עשרות אלפי רובים ואקדחים, עובר אימונים צבאיים ממשיים ומצויד בעשרות כלי רכב משוריינים. חלק מהנשק התקבל באישור ממשלת ישראל, וחלק אחר הוברח ליהודה ושומרון או מיוצר מקומית. 35

11. שילובה של תנועת חמאס בבחירות למוסדות הרשות הפלסטינית, אף שאינה עומדת בתנאים המאפשרים זאת, ובראשם קבלת ההסכמים עצמם.

בפועל, שילובו של חמאס בבחירות למוסדות הרשות הפלסטינית בעודו עוסק בטרור, מתנגד להסכמי אוסלו ומחויב להשמדת מדינת ישראל, סלל את דרכו לתפיסת מושכות השלטון ברצועת עזה, ומשם, בבוא העת, גם למתקפת 7 באוקטובר.

הרשות הפלסטינית נערכת לקיים בחירות למועצה המחוקקת (הפרלמנט הפלסטיני) ב־28 בנובמבר 2026, ולאחריהן בחירות לנשיאות הרשות בתחילת 2027. צו נשיאותי רשמי בנושא פורסם על ידי יו"ר הרשות, מחמוד עבאס (אבו מאזן), ביולי 2026.

בהקשר זה הצהיר בכיר חמאס חסאם בדראן כי תנועתו מתכוונת להתמודד במסגרת "קואליציה לאומית רחבה ככל האפשר". לשם כך מנהלים נציגי חמאס מגעים ופגישות אינטנסיביים בקהיר עם פלגים פלסטיניים שונים, ובהם הג'יהאד האסלאמי, החזית העממית וגם הזרם הדמוקרטי לרפורמה של מוחמד דחלאן. 36

דוברי חמאס מבהירים כי התנועה מתנגדת להצבת תנאים מוקדמים פוליטיים להשתתפותה, כגון דרישה שתכיר בהסכמים עם ישראל.

האם הרשות הפלסטינית תאשר שוב את השתתפות חמאס בבחירות? האם ישראל תאפשר זאת? אם ישראל תרצה למנוע זאת, לא יחסרו לה טיעונים והצדקות, מהמלחמה הנמשכת ברצועת עזה ועד עמדתה השוללת קיום בחירות בירושלים. אך אל לה לתלות את טיעונה בהם. חזקה מכל הטיעונים הללו היא האמת הפשוטה: כל עוד חמאס הוא ארגון טרור, יש לנהל נגדו מלחמת חורמה עד לפירוקו המוחלט, ואין לאפשר לו שום דריסת רגל במוסדות השלטון. נשוב לכך בהמשך.

מגמות בולטות בדעת הקהל הפלסטינית

רוב הפלסטינים נואשו מהנהגתם הנוכחית ומחפשים אחרת, כך לפי סקר שנערך באוגוסט 2026 על ידי המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות וסקרים (PCPSR), בראשות ח'ליל שקאקי. 37 הסקר נערך לאחר ההודעה על הכוונה לקיים בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בנובמבר 2026 ובחירות לנשיאות הרשות הפלסטינית בתחילת 2027.

כשליש ממשתתפי הסקר אמרו כי אופייה של הנהגת פת"ח לא השתנה; 44 אחוזים מהנשאלים סברו כי לא חמאס ולא פת"ח ראויים להנהיג את הציבור הפלסטיני.

שבעים ותשעה אחוזים היו רוצים שמחמוד עבאס יתפטר, נתון דומה לזה שעלה גם בסקר הקודם. בשאלת יורשו של עבאס נרשמה תמיכה ברורה במרואן ברגותי (39 אחוזים), הכלוא בישראל. אחריו דורגו ח'ליל אל־חיה (16 אחוזים), מוחמד דחלאן (15 אחוזים) ומוסטפא ברגותי, ראש היוזמה הלאומית הפלסטינית (6 אחוזים).

לשאלה באיזה פלג פלסטיני הם תומכים, 24 אחוזים מהנשאלים השיבו פת"ח, ושיעור זהה תמך בחמאס. בסקר דומה שנערך עשרה חודשים קודם לכן, 35 אחוזים אמרו כי הם תומכים בחמאס, בעוד 24 אחוזים תמכו בפת"ח. הירידה הייתה בולטת במיוחד ביהודה ושומרון, שם צנחה התמיכה בחמאס מ־32 אחוזים באוקטובר 2025 ל־18 אחוזים בסקר הנוכחי.

שביעות הרצון הכללית מחמאס עומדת על 42 אחוזים, כאשר 45 אחוזים מהנשאלים ביהודה ושומרון ו־38 אחוזים ברצועת עזה אומרים כי הם מרוצים מתפקוד ארגון הטרור במהלך המלחמה נגד ישראל. זאת לעומת 60 אחוזים בסך הכול, 66 אחוזים ביהודה ושומרון ו־51 אחוזים בעזה בסקר הקודם, שנערך עשרה חודשים קודם לכן באוקטובר 2025.

למרות הירידה בתמיכה בחמאס, 72 אחוזים מהנשאלים אמרו כי ארגון הטרור לא צריך לוותר על נשקו לפני נסיגה ישראלית מלאה מרצועת עזה, בעוד 20 אחוזים השיבו כי עליו לעשות זאת.

יש לציין כי ההתנגדות לפירוק חמאס מנשקו לפני נסיגה ישראלית הייתה גבוהה יותר ביהודה ושומרון, שם עמדה על 79 אחוזים, לעומת 62 אחוזים בעזה.

לפי ניתוח חוקרי ה־PCPSR, ממצאי הסקר משקפים "נוף פוליטי פלסטיני במעבר". חמאס איבד תמיכה ציבורית משמעותית, בעוד מרואן ברגותי מתגלה כמועמד הפוטנציאלי החזק ביותר לנשיאות, וחוסר שביעות הרצון מההנהגה הקיימת נותר גבוה במיוחד. במקביל, פלסטינים מטילים ספק יותר ויותר בשאלה אם המאבק המזוין הניב תוצאות משמעותיות לאחר חורבן עזה, וזה תרם לעלייה ניכרת בתמיכה במשא ומתן. ואולם התמורה הזאת נותרה שברירית: רוב הפלסטינים עדיין מתנגדים לפירוק חמאס מנשקו לפני נסיגה ישראלית מלאה מרצועת עזה, רואים בהרחבת ההתנחלויות פגיעה בפתרון שתי המדינות ומגלים ספקנות עמוקה כלפי ההנהגה הפלסטינית וההנהגה הישראלית כאחת.

האם ישראל יכולה להשיג תבוסה תודעתית של אויביה?

כדי להבהיר למה אנו מתכוונים במונח "תבוסה תודעתית", ניעזר בשלושה מושגים אחרים מעולם האסטרטגיה הצבאית, שהסינתזה שלהם עשויה להוביל אליה.

הראשון הוא "הכרעה", תבוסתו המכרעת של אויב. הדיון התאורטי במושג זה מתקיים זה עשורים והוא מן הדינמיים בתחום האסטרטגיה הצבאית ותורת המלחמה. 38 מילון צה"ל מגדיר "הכרעה צבאית" (בלי התמקדות מיוחדת בהיבט התודעתי) כ"שבירת כוח ההתנגדות של האויב כך שלא יוכל לפעול ביעילות נגדנו, באמצעות יצירת מצב שבו (להערכת המכריע) מתקיימים התנאים להשגת המשימה שהוטלה. מצב של הכרעה ניכר בדרך כלל בכך שהאויב איבד את יכולתו לפעול ביעילות נגדנו". 39

השני הוא "שינוי תודעתי". צה"ל מגדיר את "המערכה על התודעה" כ"מכלול הפעולות שנועדו לשנות את תפיסת המציאות, העמדות, הרגשות וההתנהגות של קהל היעד". 40

המושג השלישי שניעזר בו הוא "הרתעה אסטרטגית", שהגדרתה הקלאסית בספרות המחקר היא הבאת האויב להבנה כי המחיר שישלם עבור השגת מטרותיו בכוח יהיה גבוה מכדי שיהיה כדאי. 41

"תבוסה תודעתית" תוגדר, על בסיס שילובם של שלושת הרכיבים הללו, כיצירת שינוי עמוק ומתמשך בתפיסת האויב, המביא אותו להבין כי אין ביכולתו להשיג את מטרותיו בכוח, וכי מחיר הניסיון להשיגן בדרך זו יהיה גבוה מכדי שיהיה כדאי.

למען הסר ספק, חיבור "התודעה" ל"הכרעה" אינו אמור להיקרא בשום אופן כהעברת ההכרעה למישור התודעתי בלבד, או כפתיחת פתח לטענות מסוג "אין דרך צבאית להתמודד עם טרור כדי להביסו". ההפך הוא הנכון. חיבור שני המושגים נועד להדגיש כי ההכרעה המושגת באמצעים צבאיים חייבת להיות חד־משמעית עד כדי כך שתחולל גם שינוי תודעתי עמוק אצל האויב, נוסף על הישגיה הצבאיים המוחשיים.

מול מדינות ערב השיגה ישראל כמה פעמים תבוסה תודעתית ברורה, שהובילה עם הזמן להכרה בקיומה ולחתימת הסכמי שלום.

• מלחמת ששת הימים (1967): היא הדהימה את העולם כולו, יצרה זעזוע תודעתי עמוק בעולם הערבי וסדקה את האמונה שאפשר להשמיד את ישראל צבאית בעתיד הנראה לעין.
• מלחמת יום הכיפורים (1973): למרות ההפתעה הקשה שחוותה ישראל בפתיחתה, היא הסתיימה כשכוחות ישראליים מעבר לתעלת סואץ ובקרבת דמשק, דבר שהביא את מצרים (ולאחר מכן גם מדינות נוספות) למסקנה כי לא ניתן לכפות על ישראל פתרון צבאי לסכסוך, וסלל את הדרך לביקור סאדאת בירושלים (1977) ולהסכמי השלום.
• הסכמי אברהם (2020): אף שלא היו תוצאה ישירה של פעולה צבאית ישראלית, הם ביטוי נוסף לתבוסה תודעתית ארוכת טווח, שבה מדינות באזור מעדיפות שיתוף פעולה עם ישראל על פני חרמות ומאבקים, גם פוליטיים וכלכליים.

במאמציה של ישראל מול גופי טרור, לעומת זאת, קשה יותר להשיג תבוסה תודעתית.

ראשית, בשל רגישותם הנמוכה לנזק: בשונה ממדינות, לגופים כאלה יש מחויבות פחותה לתשתיות אזרחיות או לרווחת האוכלוסייה. הם מוכנים לספוג מכות קשות ואף להסתתר מאחורי אוכלוסייה אזרחית ולפעול מתוכה, כדי לשמר את התנגדותם.

שנית, בשל תפיסת הניצחון של אויב כזה: בעבור ארגון גרילה או טרור, עצם העובדה שהוא עדיין עומד על רגליו במערכה המתנהלת נגדו נחשבת, בעיניו ובעיני תומכיו, לניצחון תודעתי.

שלישית, בשל האידאולוגיה הקיצונית שלו. בעידן הנוכחי הדבר בולט במיוחד בארגונים בעלי תודעה דתית קיצונית. המאבק נתפס כנצחי וכצו אלוהי, ולכן הפסדים טקטיים או הרס פיזי אינם נתפסים כמפלה או כתבוסה.

ההישגים במאבקים אלה היו ברובם זמניים, גם בשל התפיסה הדתית שבמצבי נחיתות צבאית נכון להשיג הפוגה כדי לבנות כוח עד לרגע שבו מאזן הכוחות יאפשר להפעילו שוב.

כך, מלחמת לבנון השנייה (2006) יצרה הרתעה חזקה (כפי שהודה חסן נסראללה בנאום החרטה המפורסם שלו), שהובילה לשקט ממושך בגבול הצפון, אך היא לא מנעה מחיזבאללה להמשיך להתחמש לקראת המערכה הבאה.

אף שמוקדם להסיק מסקנות נחרצות, ניתן להצביע על סימנים לכך שישראל עשויה להשיג תבוסה תודעתית במלחמת חרבות ברזל, ברצועת עזה, בלבנון וגם בסוריה.

בעזה, מלבד הישגיה הצבאיים והמדיניים של ישראל, כדאי להתבונן גם בלקחים שהפיקו הוגים ידועי שם כמו פרופ' סלמאן אל־דעיה, המוכר כ"מופתי עזה". בפסיקה דתית (פתווה) שפרסם בנובמבר 2024 קבע אל־דעיה כי במתקפת 7 באוקטובר הפר חמאס את עקרונות האסלאם בנוגע לג'יהאד. לדעתו, מבחינה דתית־הלכתית יש להימנע מלחימה כאשר קיימת נחיתות צבאית משמעותית וכאשר אין תנאים מספקים ותשתית תומכת להגנה על האוכלוסייה האזרחית. "חובה מוחלטת להימנע מג'יהאד אם מתחזקת ההערכה שיתרחש דבר הנוגד את מטרותיו, כגון פגיעה מוגברת בדת, בחיים, בכבוד, בצאצאים או ברכוש, או תפיסת אדמה, ועל אחת כמה וכמה הרס יסודות החיים". 42

אף שהפסיקה לא באה מצד ההנהגה הדתית של חמאס או של תנועת האם שלו, האחים המוסלמים, ואף שזו האחרונה העניקה גיבוי מלא ואיתן להחלטת חמאס על מתקפת מבול אל־אקצא, 43 ביקורתו של אל־דעיה על חמאס והקריטריונים שהציב למתן היתר דתי למלחמה יזומה הם חסרי תקדים מצד הסמכות הסונית הבכירה ביותר ברצועת עזה. 44

הפסיקה מאתגרת את המונופול על הלגיטימיות של חמאס, שהקפיד לבסס את מעשיו על "חובת הג'יהאד" ונהנה מתמיכת מועצת השורא שלו. כאשר סמכות דתית כזו מטילה ספק בלגיטימיות ההחלטה לתקוף את ישראל, זוהי מכה תודעתית לנרטיב "הניצחון האלוהי" של הארגון, 45 ומסר שבוודאי יהדהד גם מעבר לגבולות רצועת עזה.

זאת ועוד: הפתווה לא נולדה בחלל ריק. היא שיקפה את התסכול העצום ברחוב העזתי מהמחיר הכבד של המלחמה. היא מעידה כי בתוך החברה העזתית מתחילה להתעורר ההכרה שחמאס המיט עליה אסון טוטלי ללא הצדקה, וזה כשלעצמו מרכיב משמעותי במושג התבוסה התודעתית. 46

אם בתום המערכה יפורק חמאס לחלוטין ורצועת עזה תרוקן כליל מהנשק שבה, תהיה זו ראיה ברורה וחותכת לתבוסת חמאס ולהשלמת תהליך ההכרעה גם במישור התודעתי.

ישראל השיגה תבוסה תודעתית גם בקריסת "ציר ההתנגדות" האיראני בסוריה, אף שקשה לומר זאת על הישות הסורית החדשה, המצויה עדיין בעיצומו של תהליך התהוות, המשווק בידי בעלי עניין כפרגמטיות אך ייתכן שהוא מסווה ותרמית.

כך או אחרת, תפיסתה של איראן את סוריה כ"חצר האחורית" של טהראן נשברה לחלוטין. הנוכחות האיראנית בסוריה, על ביטוייה השונים, דלדלה מאוד, וכך גם השפעתה. חיזבאללה, שהיה הקב הצבאי של משטר אסד בימיו הקשים, הפך לארגון נרדף תחת יורשו.

"אין ספק שספגנו מכה גדולה וקשה, בתחום הביטחוני והאנושי, כזו שאין לה תקדים בתולדות ההתנגדות בלבנון", אמר מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה בנאום ב־19 בספטמבר 2024, יומיים לאחר מתקפת הזימוניות והמכשירים האלחוטיים שביצעה ישראל בלבנון. 47 שמונה ימים לאחר אותו נאום חוסל נסראללה עצמו בידי צה"ל במבצע "סדר חדש", כאשר מטוסי חיל האוויר הפציצו את המטה התת־קרקעי של הארגון בדאחייה שבביירות. 48 האיש שלא חדל להתפאר בהיכרותו העמוקה עם החברה הישראלית, וכינה אותה בבוז "קורי עכביש", לא שיער את העזתה ואת עומק נחישותה להילחם על חייה. בירידתו אל מעמקי השאול לקח עמו גם את "תפיסת קורי העכביש".

המבצע שביצע צה"ל בחודשים יוני–ספטמבר 2026, שהוביל להרס המטה והתשתיות האסטרטגיות התת־קרקעיות, המבוצרות והמסועפות, שבנה חיזבאללה ברכס עלי טאהר בדרום לבנון, הנחית מכה נוספת על הארגון החבול — צבאית, מוסרית ופוליטית. העובדה שגם איומי איראן להגיב לא הרתיעו את ישראל מלפעול הוסיפה לממדי ההישג. 49

עוצמת הביקורת על הארגון מתוך המערכת הלבנונית הגיעה לשיאים חדשים. 50 חסן עז א־דין, חבר פרלמנט לבנוני מטעם חיזבאללה, הודה בעקבותיה כי לחיזבאללה יהיה קשה לשוב למעמד שהיה לו ב־2023. 51 החוקר והפרשן חוסיין עבד אל־חוסיין, עמית מחקר ב־Foundation for Defense of Democracies וכותב על לבנון והזירה הערבית, טען בטור חריף כי חיזבאללה הובס אסטרטגית, אך ממשיך לסרב להכיר בכך ולשאת באחריות למחיר שלבנון שילמה. 52

בעקבות המכות הכבדות שהנחיתה ישראל — ממבצע "חיצי הצפון", דרך חיסול חסן נסראללה וצמרת הארגון ועד להסכמי הפסקת האש והסכמי המסגרת — נשברה התפיסה ההיסטורית של "משוואות ההרתעה" שחיזבאללה ניסה לכפות מאז 2006. עם זאת, הישרדותו הפוליטית של הארגון וסירובו להתפרק מנשקו מונעים הגדרה של תבוסה תודעתית מלאה. חיזבאללה כיום מורתע, חבול ושקוע בהגנה עצמית ובהישרדות פוליטית. כדי שתבוסתו תהפוך קבועה, עם זאת, נדרש פירוק מלא של התשתית הפוליטית והצבאית של הארגון — תהליך שעודנו עומד בלב מחלוקת תוך־לבנונית ובינלאומית מורכבת. 53

באשר לסוריה, ההנהגה הפוליטית והצבאית החדשה של המדינה מבינה היטב את גבולות כוחה. המערכה הצבאית המסיבית שניהלה ישראל להשמדת הנשק האסטרטגי שנותר במדינה, השתלטות צה"ל על שטחים שולטים בפסגת החרמון והבהרת "הקווים האדומים" של ישראל הטביעו בתודעת הממשל בדמשק כי עימות עם ישראל אינו תרחיש שכדאי להיקלע אליו אם ברצונו לשרוד.

אם בעבר תבוסה תודעתית של סוריה פירושה היה להבהיר לאסד שפתיחה במלחמה לא תשתלם, הרי שכיום התודעה הסורית מוכרעת מתוך החשש ממהלכים שיובילו להתמוטטות פנימית נוספת. הממשל החדש מורתע מישראל ופועל תחת אילוצי הישרדות פוליטית, אך החשדנות ההדדית נותרת גבוהה, וישראל נאלצת לאכוף את קוויה האדומים בכוח צבאי מעת לעת כדי לשמר את אותה הרתעה.

התנהלות ישראל במלחמת חרבות ברזל טלטלה כמה מהנחות היסוד המרכזיות של אויביה לגביה, לא רק בנוגע לנחישותה ולמרחב הפעולה שלה אלא גם בנוגע לחוסן העורף הישראלי.

בסדרת מאמרי דעה של עבד אל־מנעם סעיד, חבר המועצה המייעצת של המרכז המצרי למחשבה ולמחקרים אסטרטגיים, בעיתון "א־שרק אל־אווסט", ובהופעותיו בתוכניות הפרשנות המדינית של הרשתות המצריות eXtra News ו־TEN, הוא זיהה שני כשלים תפיסתיים שהכשילו את מנהיגי חמאס וציר ההתנגדות האיראני. הראשון היה כשל בהערכת השפעת הקרע הפנימי בחברה הישראלית. ההנחה שישראל מפולגת תתקשה להתמודד עם מתקפה עליה, ושתגובתה הצבאית תהיה מוגבלת או ניתנת להכלה, הופרכה ברגע האמת. החברה הישראלית סגרה שורות והפגינה חוסן שהפתיע את מקבלי ההחלטות בעזה ובטהראן, ואיפשר תגובה עוצמתית ורחבת היקף ששינתה את פני האזור. 54

הכשל השני שזיהה סעיד היה אשליית "אחדות הזירות" וההסתמכות על שחקנים אזוריים. לדבריו, הציר הימר על כך שהתלקחות בזירה אחת תפעיל אוטומטית חזית אזורית כוללת שתביס את ישראל. בפועל, המדינות הערביות המובילות בחרו להגן על האינטרסים הלאומיים שלהן והותירו את איראן ואת שלוחותיה להתמודד לבדן עם המכה שניחתה עליהן.

אחת המסקנות המרכזיות של ניתוח שהכין מכון מדא אל־כרמל (המרכז הערבי למחקר חברתי יישומי), שמושבו בחיפה, ושפורסם בספטמבר 2026, היא שההנחה שחברה מערבית ומפולגת כמו ישראל תקרוס תחת שלוש שנים של מתקפות טילים התבררה כמוטעית. הנתונים מראים שהציבור היהודי בישראל מפגין חוסן מתמשך, תומך ברובו בהמשך המערכות הצבאיות ומגלה נכונות לשאת במחיר בדם ובממון מתוך תפיסה משותפת של איום קיומי, ללא קשר למידת שביעות רצונו מהממשלה. 55

החברה הישראלית הוכיחה אפוא שאינה שברירית ואינה נעדרת יכולת לעמוד בלחצים, כפי שכינה זאת נסראללה בנאום "קורי העכביש" שלו. 56 חברה זו הפגינה חוסן גם לאחר המכה הקשה של 7 באוקטובר, עמדה היטב במלחמה ממושכת ורבת־חזיתות, ולמרות המלחמה והשלכותיה סיפקה ביצועים מרשימים בפריון הכלכלי ובמשק; והיא נותרת נחושה להילחם עד שאויביה יובסו.

אפשר להניח שמסקנות אלה על ישראל משקפות גם את החשיבה הנוכחית של מי שנותרו להוביל את ציר ההתנגדות, או של שחקנים אחרים באזור, שמסיבות מובנות אינם נותנים לכך ביטוי מפורש.

"קריסת האופציה הצבאית נגד ישראל, אצל הפלסטינים ואצל הערבים כאחד"

בינואר 2025 כתב החוקר והכותב הפוליטי הוותיק מאג'ד כיאלי מאמר שכותרתו סיפקה את תמצית הסיפור: "קריסת האופציה הצבאית נגד ישראל, אצל הפלסטינים ואצל הערבים כאחד". במאמר, שפורסם במגזין הנחשב "אל־מג'לה", הוא תיאר את התרסקות "אשליית קורי העכביש" ואת "השקר וההונאה שבמונח 'אחדות הזירות'". מסקנותיו של כיאלי היו מרחיקות לכת:

7 באוקטובר, כך העריך, חותם את העידן הנוכחי בתנועה הלאומית הפלסטינית, עידן שלתפיסתו החל בפעולת החבלה הראשונה של פתח ב־1965, שסימנה את נקודת הפתיחה של המאבק הפלסטיני המזוין.

כיאלי העריך עוד כי ההתנגדות במסגרת המאבק המזוין מיצתה את עצמה. לדעתו, אם מלחמת אוקטובר 1973 סימנה את קץ האופציה הצבאית בסכסוך הערבי־ישראלי ברמה המדינתית, הרי ש"טופאן אל־אקצא" והמלחמה בעזה, ובפרט הפגיעה הקשה ביכולותיו של חיזבאללה בלבנון, מבשרים את קץ האופציה הצבאית בעימות הלא־מדינתי, או המיליציוני, נגד ישראל. 57

הנה כי כן, גם אם התהליכים טרם הושלמו, אפשר למצוא לא מעט עדויות לכך שגם בעידן הנוכחי ישראל יכולה לחולל שינוי תודעתי כלפי עצמה אצל אויביה, יריביה ומתחריה, בין שהם מדינות ובין שהם "שחקנים לא־מדינתיים". 58

לא הייאוש אלא התקווה היא שמזינה את הטרור והאלימות

בעוד ההכרה במדינה פלסטינית מצד מדינות העולם מתרחבת, שיעורי התמיכה בפתרון שתי המדינות אצל שני הצדדים הישירים לסכסוך מגיעים לשפל חסר תקדים.

בעוד הקהילה הבינלאומית ממשיכה לראות בו את המסגרת המועדפת, רעיון שתי המדינות מאבד את תמיכתו הנותרת בשטח בשל שינויים גיאופוליטיים, דמוגרפיים וביטחוניים עמוקים. שורה של גורמים הובילה לשחיקה המעשית של הרעיון:

• שינוי תפיסה בישראל לאחר 7 באוקטובר: מתקפת הטרור הקיצונית מרצועת עזה והמלחמה שבאה בעקבותיה הטביעו, אצל מרבית הציבור וההנהגה בישראל, את הסיכונים שבקיומה של ישות עוינת בשטח רווי מחבלים ונשק, שבתוכו ולצדו שוכנים יישובים יהודיים, תשתיות ומרכזים ישראליים חיוניים. מעבר לכך, המתקפה והמלחמה החזירו את הציבור היהודי בישראל לשורשי הסכסוך וחיזקו אצל רבים את הגישה הריאליסטית ואת המשמעות הביטחונית־לאומית של ההתיישבות, השליטה והאחיזה בקרקע.
• מציאות בלתי הפיכה ביהודה ושומרון: התרחבות מפעל ההתיישבות, בניית תשתיות כבישים ייעודיות וגידול האוכלוסייה הישראלית מעבר לקו הירוק יצרו רצף טריטוריאלי ישראלי שמקשה מאוד על חלוקה פיזית של הארץ, או על פינוי מאות אלפי תושבים.
• הפילוג הפוליטי והטריטוריאלי הפלסטיני: הניתוק הממושך בין הממשל של הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון לשלטון חמאס ברצועת עזה מונע קיומה של הנהגה מאוחדת שתוכל לחתום על הסכם מחייב או לייצג ישות מדינית אחת.
• שחיקת הלגיטימציה של הרשות הפלסטינית: הרשות הפלסטינית סובלת מחולשה מבנית עמוקה, משחיתות ומחוסר פופולריות ברחוב הפלסטיני, המערערים את מעמדה כשותפה יציבה שתוכל לאכוף סדר וביטחון ביום שאחרי.
• חוסר אמון הדדי מוחלט: הירידה בתמיכה הציבורית ברעיון שתי המדינות בשני הצדדים, לצד היעדר משא ומתן ישיר ומשמעותי במשך שנים ומאבק פוליטי ומשפטי בינלאומי, הרחיבה את המרחק ואת חוסר האמון בין הצדדים.

בפרספקטיבה היסטורית, ההנהגה הפלסטינית נכשלה במעבר הנדרש מתנועה לאומנית אלימה להנהגה מתפקדת ואחראית של ישות מדינית אוטונומית החיה בשלום לצד מדינת ישראל. ההנהגה הפלסטינית השקיעה את עיקר מאמציה בניסיון לסכל ולפרק את המפעל הציוני. האתוס הפלסטיני של ההתנגדות ודפוסי הפעולה של אש"ף הועתקו ושוכפלו לקוד ההפעלה של הרשות הפלסטינית.

גם אם יש בקהילה הבינלאומית מי שמנסים בכל דרך להחיותו, הפרדיגמה של שתי מדינות החיות בשלום זו לצד זו איבדה את הרלוונטיות שלה בעת הזו.

מציאות זו, לצד הפניית תשומת הלב הישראלית לנושאים אחרים, הובילה את הדרג המדיני ואת הציבור בישראל להתמקד בעיצוב המציאות בשטח ולא בוויכוחים עקרים ובשיח פוליטי חסר תועלת.

אין פירוש הדבר שלא מתקיימת חשיבה על השאלה הפלסטינית. חוקרים ומדינאים כאחד ממשיכים לבחון ארבעה מודלים חלופיים לרעיון שתי המדינות, שכל אחד מהם מציב אתגרים מורכבים משלו:

א. מדינה דו־לאומית אחת: הקמת מדינה אחת בין הירדן לים עם זכויות שוות לכול. הרעיון מושך עניין גובר בשיח הפלסטיני אך נדחה על ידי הרוב המוחלט בישראל בשל אובדן הרוב היהודי ואופייה הציוני של המדינה.

ב. מדינה יהודית אחת: קביעה תודעתית, מעשית ופוליטית שממערב לירדן יש מקום להגדרה עצמית לאומית אחת בלבד: היהודית. בהתאם לכך, אין ולא תהיה מדינה ערבית בלב ארץ ישראל שתאפשר את מימוש השאיפות הלאומיות הערביות שם. גניזת אותו חלום תצמצם את המוטיבציות לממשו, ועמן את הטרור. השלטון העצמי של ערביי יהודה ושומרון יחולק לשישה מינהלים עירוניים אזוריים, שייבחרו בבחירות דמוקרטיות (חברון, בית לחם, רמאללה, יריחו, שכם וג'נין), שיופקדו על המינהל האזרחי, בתיאום עם ישראל ובניתוק מהרשות הפלסטינית.

ג. קונפדרציה: מודל המציע שתי ישויות ריבוניות נפרדות (ישראלית ופלסטינית) עם גבולות פתוחים, חופש תנועה וניהול משותף של תשתיות, ביטחון וכלכלה, בלי הצורך בפינוי המוני של אוכלוסייה.

ד. ניהול הסכסוך וסטטוס קוו ממושך: המשך המצב הקיים, עם ניסיונות לקבע יתרונות התיישבותיים ומדיניים, וכן שיפור כלכלי וחיזוק התיאום הביטחוני המקומי, אך ללא פתרון מדיני כולל.

בבחינת סיכוייה של כל אחת מהחלופות ובניתוח מאזן היתרונות והחסרונות שלהן, שתי חלופות מדורגות גבוה מהאחרות. הראשונה היא מענה לשאלה הפלסטינית במסגרת אזורית רב־צדדית, תחת הארכיטקטורה האזורית החדשה שתתגבש. בתוך המערכת האזורית נפתחים מרחבי הזדמנות חדשים לעצמאות פלסטינית מוגבלת ומרוסנת, בתצורה שאינה בהכרח מדינה כפי שהפלסטינים מצפים, אלא מבנה פדרטיבי רופף של שני מחוזות אוטונומיים ללא רצף גיאוגרפי ביניהם, שיוכל לשמש בסיס לפתרון עתידי בדמות קונפדרציה ירדנית־פלסטינית. החלופה השנייה היא מערך של ממשלים מקומיים ברחבי המרחב הפלסטיני על בסיס גיאוגרפי וזהותי, שבטי או חמולתי.

מכל מקום, חיסול חמאס כישות שלטונית וצבאית ברצועת עזה, ופירוק אותו שטח מכל נשק, חייבים להיות נקודת המוצא של כל תהליך וכל דיון העוסקים בשאלה הפלסטינית.

כיצד להשיג את ההכרעה? קווים למדיניות הנדרשת

1. עזה תחילה: פירוק חמאס מנשקו, דמיליטריזציה מלאה של השטח, שליטה ביטחונית ישראלית, דה־רדיקליזציה ואופציית ההגירה

החלטה 2803 של מועצת הביטחון של האו"ם, שהתקבלה ב־17 בנובמבר 2025 ברוב של 13 מדינות בעד ואף אחת נגד (רוסיה וסין נמנעו), העניקה תוקף בינלאומי ל"תוכנית השלום של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לעזה".

ההחלטה בירכה על הקמת "מועצת השלום", הגוף ש"יקבע את המסגרת ויתאם את המימון לשיקומה מחדש של עזה", עד שהרשות הפלסטינית (PA) "תשלים באופן משביע רצון את תוכנית הרפורמות שלה" ו"תוכל לקחת בחזרה את השליטה בעזה באופן בטוח ויעיל".

עוד קבעה ההחלטה כי "לאחר שתוכנית הרפורמות של הרשות הפלסטינית תבוצע בנאמנות ושיקומה מחדש של עזה יתקדם, התנאים עשויים סוף סוף להתקיים לנתיב אמין להגדרה עצמית פלסטינית ולמדינה פלסטינית". 59

אפשר להניח שישראל נאלצה להסכים לנוסח זה כדי לקדם את מה שהיה חשוב באמת ונדרש בדחיפות באותם ימים: עסקה כוללת לשחרור החטופים שהוחזקו אז ברצועת עזה.

הניסוח החמקמק, על הסתייגויותיו ותנאיו ובלי לוח זמנים מחייב, עשוי להעיד על כוונתה של ישראל להותיר לעצמה פתח מילוט. אלא שכבר למדנו שהקהילה הבינלאומית אינה שופטת את הרשות הפלסטינית כפי שאנו שופטים אותה על אי־עמידה בהתחייבויותיה. לא פחות חמור מכך הוא החזון המפורש: הגדרה עצמית ומדינה פלסטינית.

ישראל תידרש לנצל עד תום את מרחב התמרון הרחב שניתן לה במסגרת התנאים שנקבעו, כדי שלא לצאת לדרך המובילה ל"אוסלו 2.0".

מעבר להשגה מלאה של היעדים הצבאיים שישראל הגדירה לרצועת עזה, למדינת ישראל צריך להיות אינטרס ברור להבטיח שהאזור שבו צמחה המפלצת האכזרית שביצעה את טבח 7 באוקטובר ישמש עדות נצח למחיר שישלם כל מי שישקול לתקוף את ישראל.

הדבר נכון הן לגבי רעיונות השיקום הכלולים ב"תוכנית טראמפ" והן לגבי דרישת חלק מהציבור הישראלי לחדש את ההתיישבות הישראלית ברצועת עזה.

עזה שלאחר המלחמה תהיה עדות חותכת לתוצאת הניסיון הכושל של חמאס, של האחים המוסלמים ושל המדינות התומכות בהם להקים מדינה אסלאמית באזור הזה. היא תהיה נורת אזהרה מהבהבת לכל מי שישקול, בכל מקום ובכל זמן, למסור את מושכות השלטון לידי חמאס או לידי תנועת האם שלו, האחים המוסלמים.

תוצאה כזו תשלים את התבוסה התודעתית ותשפיע על תודעתם של אויבינו ושל מבקשי רעתנו גם בזירות האחרות.

דיון ממשי ומעשי בעתיד האזור הזה יוכל להתנהל רק לאחר שרצועת עזה תנוקה מהנשק המצוי בה, ובכלל זה הנשק שבידי חמאס, ולאחר קריסת יכולות השלטון של חמאס והרחקתו מכל תפקיד במערכת השלטון. דיון כזה גם לא יוכל שלא להביא בחשבון את עמדות הציבור בעזה, שיותר ממחציתו נולד למציאות שבה חמאס הוא השלטון, ספג את האידאולוגיה של חמאס במוסדות חינוך שבשליטת חמאס, צרך את התקשורת של חמאס, התפלל במסגדי חמאס והיה עטוף מכף רגל ועד ראש בתעמולת חמאס.

קשה להיות אופטימי באשר לסיכויים לחולל מהפך תודעתי משמעותי בציבור כזה בעתיד הנראה לעין. המקרה של עזה שונה ממקרים אחרים שחווינו לאורך ההיסטוריה, שבהם מאמצי הדה־רדיקליזציה של הקהילה הבינלאומית במדינות או בציבורים שונים נחלו הצלחה. ראשית, משום שהאידאולוגיה של חמאס שזורה בזהות הדתית של תומכי חמאס. שנית, לנוכח שיעורם הגבוה של תומכי חמאס בקרב ציבור זה, הם ימשיכו לשמר את האידאולוגיה של חמאס ולגייס לה נפשות בקרב שאר הציבור. שלישית, משום שציבור זה ימשיך לחיות באזור שבו נוכחות דומיננטית לרעיונות האחים המוסלמים וחמאס, ובסביבה פתוחה שדרכה תמשיך האידאולוגיה הזו לזרום באמצעות התקשורת ובדרכים אחרות, באופן שיקזז את השפעתם של מאמצי הנגד.

הוצאת חמאס מחוץ לחוק, גם ברשות הפלסטינית, חיונית כצעד ראשון לקראת שלילת הלגיטימציה של ארגון הטרור הזה, ועל אחת כמה וכמה לקראת מניעת השתתפותו בבחירות למוסדות הפלסטיניים, בין אם בשמו שלו, בשמות כיסוי או בשותפות עם אחרים.

בכל מקרה, בנסיבות המתוארות כאן, כל ניסיון להגדיר תוכנית פעולה כוללת לרצועת עזה, עם לוחות זמנים מחייבים, יסתכם במס שפתיים. מנהיגים יידרשו לרסן את נטייתם להציג חזון ורוד ולשווק הצלחה, ולו מדומה, בקידומו. מוטב להביט במציאות בעיניים פקוחות, להכיר בהיקף האתגר, לזכור שב־4,000 שנות קיומה לא ידעה רצועת עזה הפוגה ממאבקים, מכיבושים ומתהפוכות גאופוליטיות, ולהבין את ההכרח בפירוק חמאס, בפירוז מוחלט של השטח, בשמירה על שליטה ביטחונית ישראלית ובאפשרות הגירה למי שרוצה בכך ונאלץ כיום להישאר בעל כורחו בתוך עזה.

2. בחירות ברשות הפלסטינית: מוקדם מדי ומסוכן מדי

קיום הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית (מועד מתוכנן: 28 בנובמבר 2026), ויהיו תוצאותיהן אשר יהיו, עלול להביא ללחץ כבד על ישראל להעביר את השליטה בעזה, ואף את משימת איסוף הנשק, לידי הרשות הפלסטינית ה"חדשה", בשעה שחמאס עודנו הכוח המרכזי ברצועה, שולט בפועל במנגנונים השונים, ואנשיו צפויים להיות חלק ממערכות אותה "רשות פלסטינית חדשה".

בניגוד לדעה הרווחת, הסכנה בקיום הבחירות הפלסטיניות אינה טמונה רק בזהות המנצחים בקלפי או במאזן הכוחות המפלגתי שייווצר למחרת, אלא בציפייה הבינלאומית שתיווצר בעקבותיהן. הלחץ המדיני שיעטוף את ירושלים יתמקד בדרישה אחת: "מסרו את המפתחות".

האשליה המערבית, הרואה בקלפי חזות הכול, נוטה להתעלם מהמהות, מהתוכן ומהדינמיקה הפנימית באזורים שבהם נערכות הבחירות. מי שמחפש דוגמה טרייה ימצא אותה בקלות בסוריה החדשה, שבה הליך בחירות כביכול־דמוקרטי וחליפה תפורה היטב הצליחו לחפות על פשעיו של הג'יהאדיסט מדמשק. גם מצרים, שכנתנו מדרום, חוותה זאת על בשרה ביוני 2012, עם בחירתו לנשיאות של מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים. הבית הלבן מיהר אז לברך על הניצחון והגדיר את האירוע בדרמטיות כ"אבן דרך במעבר ההוגן של מצרים לדמוקרטיה".

כך קרה גם כאשר ב־2006 הפעילה ארצות הברית לחץ כבד לקיום בחירות לפרלמנט הפלסטיני. הליך פרוצדורלי תקין, כך האמינו אז, יביא ליציבות ולדמוקרטיזציה. אין צורך להרחיב על ההשלכות ההרסניות של אותן בחירות.

גם הפעם, עצם קיום הבחירות יעניק חותמת כשרות בינלאומית לישות שבה לא השתנה דבר מהותי. רשות פלסטינית "נבחרת" או "מחודשת" תוצג מיד כשותפה לגיטימית לחלוטין לניהול ענייני עזה, ובאבסורד גמור היא עשויה אף להיות מוצגת כגוף שיופקד על איסוף הנשק ועל פירוק חמאס.

התשתית לכך כבר הונחה בהחלטת מועצת הביטחון מנובמבר האחרון שאימצה את "תוכנית טראמפ". ההחלטה בירכה על הקמת מועצת השלום ואישרה את המנדט שלה: ניהול המסגרת והמימון לפיתוח מחדש של עזה, עד למועד שבו "הרשות הפלסטינית (PA) תשלים באופן משביע רצון את תוכנית הרפורמות שלה" ו"תוכל לקחת בחזרה את השליטה בעזה באופן בטוח ואפקטיבי". עוד נקבע בה כי "לאחר שתוכנית הרפורמות של הרשות הפלסטינית תיושם בנאמנות והפיתוח מחדש של עזה יתקדם, ייתכן שסוף סוף יתקיימו התנאים למסלול אמין להגדרה עצמית ולמדינה פלסטינית". 60

כאמור לעיל, ניתן להעריך שישראל נאלצה להסכים לניסוח זה כדי לקדם את מה שהיה חשוב ונחוץ בדחיפות באותם ימים: עסקה כוללת לשחרור החטופים שהוחזקו ברצועת עזה. הניסוח החמקמק, העמוס בהסתייגויות ובתנאים ובלי לוח זמנים מחייב, עשוי להעיד על כוונתה להותיר לעצמה פתח מילוט.

הרשות הפלסטינית לא עמדה ולו פעם אחת במבחנים שהוצבו לה, ובכל זאת זכתה תמיד לשיפוט מתחשב ומקל מצד הקהילה הבינלאומית. אין סיבה להניח שהפעם יהיה אחרת. בימים שבהם נשיא צרפת עמנואל מקרון מכריז מעל בימת האו"ם כי "חמאס מעולם לא פעל בגדה המערבית", 61 יומיים בלבד לאחר רצח יהודי ישראלי בעל אזרחות צרפתית שהתגורר ביהודה ושומרון בידי מחבל חמאס, 62 אין צורך לנחש באיזה צד יבחר בכל מחלוקת בין ישראל לפלסטינים. קיום הבחירות ברשות הפלסטינית יהיה הצעד שהקהילה הבינלאומית תרצה להציג כרפורמה של הרשות. זהו הקלף שבו תשתמש בלחצה על ישראל להעביר לרשות את השליטה בעזה ואף להפקיד בידיה, על כל האבסורד שבדבר, את פירוק חמאס ואיסוף הנשק, ולהסיג את כוחות צה"ל מהרצועה.

הבחירות, שבעיני הקהילה הבינלאומית אמורות לסמל תהליכי שינוי ותחילת דרך חדשה, עלולות לא רק להציל את חמאס אלא אף לשמר את מעמדו דה פקטו ככוח החזק ביותר ברצועה — וזאת לפני שנגענו כלל בסיכונים ביהודה ושומרון.

במחנה הפלסטיני יש המעריכים שיו"ר הרשות אבו מאזן ידחה בסופו של דבר את הבחירות ממילא ויטיל את האשמה על ישראל, בין אם בשל סירובה לאפשר הצבעה במזרח ירושלים ובין אם בשל פעילות צה"ל ברצועה. מסיבה זו נשמעים בישראל קולות הממליצים "לתת לאבו מאזן להוציא עבורנו את הערמונים מהאש", כדי שלא נשלם את המחיר המדיני בעבור התנגדותנו.

אלא שההיסטוריה מלמדת אחרת. גם ב־2006 היו לאבו מאזן סיבות טובות רבות לדחות את הבחירות. הלחצים לקיימן גברו עליו, גם במחיר התבוסה שהסגירה את עזה לידי חמאס. לפיכך, גם אם יידרשו מחירים מסוימים בעבור כך, יהיה נכון שממשלת ישראל תהיה זו שעומדת בחזית, משמיעה עמדה עקרונית ושפויה, בלי לחפש תירוצים ובלי להסתתר מאחורי גבו של איש. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה ניסוי כושל נוסף בנוסח 2006.

3. חלוקה חדשה של סמכויות השליטה הלכה למעשה: מינהל עירוני לפלסטינים, מינהל ביטחוני בידי ישראל בלבד!

לעודד הקמת מינהלים עירוניים במודל מחוזי, שיקבלו את הסמכויות למינהל אזרחי מלא בתחומי שיפוטם, לרבות בתחומי הפיתוח והשגשוג הכלכלי, החינוך והחברה, ושמירה על החוק, הסדר והביטחון הציבורי, אך בלי סמכויות ביטחוניות. מינהלים אלה יקיימו יחסי גומלין כלכליים ואחרים בינם לבין עצמם ובינם לבין הרשויות השונות במדינת ישראל.

המעבר מ"תפיסת אוסלו" לתפיסה זו אינו חייב להתבצע בבת אחת, ואינו כרוך בהכרח בעימות צבאי. מעל לכול, הוא מחייב הכרעה פנימית של הדרג המדיני בישראל הכוללת שלושה מרכיבים עיקריים:

א. לא להעמיק את מחויבותה של ישראל ל"מסגרת אוסלו", בין באמצעות הסכמה לתוכניות מדיניות המחייבות זאת ואף מצהירות על כוונה לסלול דרך ל"מדינה פלסטינית", כגון "מסגרת 15 הנקודות" שהציגה "מועצת השלום", 63 ובין באמצעות הסכמה לבחירות למוסדות הפלסטיניים, תוך הכרה מראש ומכללא בתוצאותיהן.

ב. לנצל הזדמנויות ליציאה הדרגתית מהמחויבויות ל"מסגרת אוסלו", למשל באמצעות עידוד "יוזמת שייח'י חברון" להקמת מחוז עצמאי שינהל ענייני עירייה במנותק מהרשות הפלסטינית, תוך קיום יחסים ישירים עם הרשויות הישראליות; באמצעות הימנעות ממתן היתרים לאספקת תחמושת או לתחזוקת נשקם של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים; באמצעות הפסקת הערבויות הישראליות לבנקים הישראליים המתכתבים, המאפשרות את סליקת כספי הרשות הפלסטינית וכיוצא בזה; וכן באמצעות ניצול הסתלקותו של אבו מאזן מאיתנו בבוא יומו. כיום פועלת המערכת הישראלית בדרך ההפוכה ומנציחה הלכה למעשה את המחויבות הישראלית ל"מסגרת אוסלו".

ג. להפקיד את המשימות הביטחוניות בידיים ישראליות בלי "מיקור חוץ". כלומר: להעדיף פעילות ישראלית על פני הפעלת המנגנונים הפלסטיניים (בניגוד לגישה שלפיה ישראל תפעל רק כאשר המנגנונים הפלסטיניים אינם עושים את המצופה מהם). כך תוסר כליל התלות הישראלית במוטיבציה וביכולות של הפלסטינים. עניין זה יחדל להיות מנוף לחץ על ישראל, והחשוב מכול: המענה הביטחוני יהיה טוב יותר ויכלול גם שליטה ונוכחות ביטחונית ישראלית, בדומה לתקופה שלאחר "חומת מגן" ולמבצעים שביצע צה"ל בשנתיים האחרונות במחנות הפליטים בצפון השומרון.

4. להפסיק לוותר ל"רשות הפלסטינית"

במהלך השנים הפרה הרשות הפלסטינית כמעט כל אחת מהתחייבויותיה במסגרת הסכמי אוסלו. הקהילה הבינלאומית גילתה הבנה לכך ודרשה מישראל לנהוג ביחס דומה, תוך שימוש בטיעונים שונים מסוג "הרשות עדיין בתהליכי בנייה", "הרשות חלשה, תנו לה להתחזק", "האתגרים הפנימיים מורכבים" וכדומה. עם השנים השלימה ישראל עם מציאות זו. דומה שהסתפקה בכך ש"הרשות" מנהלת את העניינים האזרחיים, אינה משתמשת במנגנוניה לביצוע פעולות טרור ומקיימת תיאום אזרחי וביטחוני עם ישראל ברמות שונות.

הרשות הפלסטינית המשיכה ליהנות מכל הטבות הסכמי אוסלו בלי לשלם מחיר על אי־עמידתה בהסכמים. סדר העדיפויות הלאומי, שחייב הפניית תשומת לב לנושאים אחרים, והמענה הישראלי לאתגרי הטרור ביהודה ושומרון, דחקו את הטיפול ב"בעיות" שיצרה הרשות הפלסטינית למקום נמוך. הגישה הישראלית פורשה בידי ההנהגה הפלסטינית עצמה כהשלמה ישראלית עם המציאות הזו. הניגוד בין שלטון חמאס ברצועת עזה לבין שלטון רמאללה תרם למיצובה של האחרונה בדעת הקהל העולמית כשחקנית מתונה לעומת החלופה, והזמין לחץ על ישראל לא רק להתעלם מה"הפרות" אלא אף "לחזק את אבו מאזן".

גם אם התקווה להביא את הרשות הפלסטינית לעמוד בהתחייבויותיה נגוזה, על ישראל להציג בעקביות את ההפרות ולדרוש את תיקונן. הדבר חיוני כדי לבסס לגיטימציה לצעדיה, ובכלל זה לאלה שהומלצו לעיל. זהו גם מרכיב מרכזי במדיניות ההסברה והמשפט של ישראל, במיוחד לנוכח המערכה המשפטית והמדינית שמנהלת הרשות הפלסטינית נגד ישראל בפורומים בינלאומיים כגון בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) ובית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ).

5. צמצום המעורבות הטורקית והקטארית

קטר וטורקיה פועלות להחלשת ישראל ולהגנה על האינטרסים הפלסטיניים באמצעות תמיכה מדינית, מימון הומניטרי, מתן מקלט להנהגת חמאס וניהול מאמצי תיווך בינלאומיים שמטרתם לשמר את הכוח הפלסטיני. בעיני שתי המדינות, הגדרת "האינטרס הפלסטיני" מזוהה במידה רבה עם חיזוק תנועת חמאס והזרם האסלאמיסטי, מתוך תפיסה שהם הנציגים האותנטיים של המאבק הפלסטיני.

בהנהגת הנשיא רג'פ טייפ ארדואן, טורקיה מקדמת קו אידיאולוגי נחרץ ופעיל לתמיכה במאבק הפלסטיני, הכולל:

• חרם כלכלי ולוחמה משפטית: טורקיה הפסיקה לחלוטין את הסחר עם ישראל והצטרפה לתביעות בינלאומיות (כגון בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג) כדי להפעיל לחץ משפטי ומדיני לעצירת הלחימה של ישראל.
• חיזוק האחיזה הפלסטינית והמוסלמית בירושלים: סוכנות TİKA של הממשלה הטורקית היא הזרוע המבצעת המרכזית שלה בעניין זה. היא מממנת פרויקטים לשיקום ולשיפוץ מבנים בעיר העתיקה, רכישת ציוד לבתי ספר מוסלמיים, תמיכה באוכלוסיות עם מוגבלויות ומימון מוסדות תרבות פלסטיניים. טורקיה פועלת גם לערעור הסטטוס קוו בהר הבית, מנסה בעקביות לדחוק את ירדן ממעמדה ההיסטורי והמשפטי כווקף האחראי למקומות הקדושים, מעודדת הגעה המונית של קבוצות תיירים טורקים להר הבית, בהפגנת נוכחות בולטת ברחבת המסגדים, ויוצרת חיכוך מכוון עם כוחות הביטחון הישראליים.
• מתן מקלט והעברת פעילות חמאס לשטחה: בעקבות לחץ על קטר ותקיפות ממוקדות, טורקיה הפכה לבסיס המרכזי של הנהגת חמאס. היא מאפשרת לה לקיים פגישות רשמיות, לארגן בחירות פנימיות ללשכה המדינית ולהעביר מחלקות סייבר ותכנון לשטחה.
• ביצור הזרוע המבצעית ביהודה ושומרון: טורקיה מעלימה עין (ואף מאפשרת במשתמע) מפעילות "מטה הגדה המערבית" של חמאס משטחה, שמכוון את העברת הכספים, הנשק והאמצעים לשטחי יהודה ושומרון.
• תמיכה וגיבוי ממוסדות אסלאמיים, כפי שראינו בוועידת חכמי הדת שהתקיימה באיסטנבול. 64
• תפקיד ב"יום שאחרי": טורקיה פועלת מול ממשל טראמפ והקהילה הבינלאומית כדי להיות חלק מצוות המשימה הרשמי שינהל ויבנה מחדש את עזה, תוך התנגדות לפירוק מוחלט של חמאס מנשקו.

אשר לקטר, היא ממנפת את עושרה הכלכלי ואת מעמדה המדיני כדי לסייע לפלסטינים במאבקם, בארבעה צירים מרכזיים:

• תיווך בינלאומי שמונע את קריסת חמאס: קטר משמשת מתווכת מרכזית (לצד ארה"ב ומצרים) במשא ומתן על הפסקת האש. היא פועלת במרץ להשיג הסכמים הכוללים נסיגה ישראלית, שיקום רצועת עזה ושימור השלטון הפלסטיני.
• רשת ביטחון תקשורתית ולגיטימציה: באמצעות רשת אל-ג'זירה, קטר מעניקה לפלסטינים הד ציבורי עולמי רחב, מגבירה את הנרטיב הפלסטיני ומפעילה לחץ בינלאומי כבד על ישראל.
• חסות על מסגרות דתיות המספקות לגיטימציה לקו האחים המוסלמים, כגון "האיגוד העולמי של חכמי הדת המוסלמים".
• מימון, ישירות מקופת המדינה או באמצעות "קרנות צדקה".

מעל הכול, על ישראל לפעול לצמצום תפקידן של טורקיה וקטר בהסדרים שמקנים להן לגיטימציה להתערב ולהשפיע, לרבות באמצעות התנגדות לשילובן בצוותי משימה בינלאומיים, בכוחות ייצוב או במנגנוני פיקוח על רצועת עזה.

על ישראל להעדיף עליהן את איחוד האמירויות הערביות כמתווכת, ככל שנדרשת כזו, ולתת עדיפות לגורמים פלסטיניים מקומיים שאינם מזוהים עם קטר או טורקיה בניהול החיים האזרחיים ובחלוקת הסיוע ההומניטרי בשטח.

ישראל צריכה לנהל מערכה שיטתית, בפרופיל תקשורתי נמוך, נגד הנוכחות או ההשפעה המוסדית של גורמים טורקים וקטריים בנושאי ירושלים והר הבית. אפשר להצביע על שורה של פעולות נוספות שביצוען ישרת את האינטרס הישראלי בצמצום ההשפעה הזאת בסוגיות הפלסטיניות. אין זה המקום לפרטן. מה שברור הוא שישראל זקוקה לתוכנית מתואמת, בעלת יעד מוגדר, המשלבת אמצעים מדיניים, ביטחוניים ומונעים, בגיבוי מנגנון ביצועי רב־זרועי האחראי ליישום.

6. הוצאת אונר"א מהזירה הפלסטינית 65

בלב הסכסוך הישראלי-ערבי עומדת הדחייה הערבית, ובמיוחד הפלסטינית, של זכות היהודים למדינה ריבונית במולדתם ההיסטורית. דחייה זו באה לידי ביטוי בדרכים רבות, אך המשמעותיות שבהן הן הרישום המעוות של מיליוני ערבים כ"פליטי פלסטין" זה חמישה דורות, והתמיכה באמונתם שיש להם זכות להתיישב בישראל בשם רעיון ה"שיבה". כל זאת מתאפשר הודות לסוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין (אונר"א), הפועלת כמעט שמונה עשורים כדי ללבות, לממן ולהעניק כיסוי לגיטימי לרעיון הערבי. כל ניסיון להגיע להסדר במזרח התיכון התנפץ בעבר אל מול האידיאולוגיה הגורפת המאחדת את ערביי עזה, הגדה המערבית ומיליונים בירדן, בסוריה, בלבנון וברחבי העולם סביב המשך ההתנגדות לקיומה של ריבונות לעם היהודי, בכל גבול שהוא, בארץ ישראל. כך, בלבנון רשומים כחצי מיליון ערבים כ"פליטי פלסטין". הרוב המכריע שבהם נולדו והתחנכו בלבנון ומעולם לא נמלטו אליה ממלחמה. מפקד אוכלוסין שנערך לפני שנים אחדות הראה שכשני שלישים מהם עזבו את לבנון, וקרוב לוודאי שכבר קיבלו אזרחות במדינות אחרות. מצב כזה היה אמור לסיים את מעמדם כפליטים, אך לא כך אצל "פליטי פלסטין", שרישומם הוא מעשה פוליטי.

בסוריה רשומים כחצי מיליון "פליטי פלסטין", שגם הם, ברובם המכריע, נולדו והתחנכו בסוריה ולא נמלטו אליה ממלחמה. יחסה של סוריה לפלסטינים היה נוח יותר, וניתן לראותם כמי שהתאזרחו בסוריה הלכה למעשה.

כ-2.5 מיליון ירדנים שנולדו והתחנכו בירדן, ואשר הם יתרה מזו אזרחים ירדנים, רשומים באונר"א כ"פליטי פלסטין".

יותר משני שלישים מתושבי רצועת עזה ממשיכים להיות רשומים כ"פליטי פלסטין", אף שנולדו והתחנכו בעזה ומעולם לא עזבו אותה. מערך שלם ממשיך להעביר להם את המסר שיש להם "זכות שיבה" אל תוך מדינת ישראל.

ישראל חייבת לעמוד על מחיקה מוחלטת של ערביי הרשות הפלסטינית מרישומי אונר"א. מי שחי בין הנהר לים אינו "פליט פלסטין". יתרה מזו, מי שחי תחת הרשות הפלסטינית, העוסקת כל העת בהשגת הכרה כ"מדינת פלסטין", ואף זוכה להכרה כזו מ-161 ממדינות העולם, אינו "פליט פלסטין". כל הסדר, הבטחה או הצהרה שיאפשרו לרשות להמשיך לקבל מימון מהמערב בעודה ממשיכה לקטלג את תושביה ואזרחיה כ"פליטי פלסטין" לא יתרמו דבר לשלום. נהפוך הוא, הם ימשיכו ללבות את הפלסטיניזם שמנע כל הסדר זה מאה שנה. יש לדרוש מהרשות הפלסטינית גם להכיר באופן רשמי בכך שלאיש אין "זכות שיבה" לשטח מדינת ישראל.

המאבק בשקר הזה עובר דרך הוצאת אונר"א מהזירה האזורית. היא המנגנון המשמר את "זכות השיבה"; היא המנגנון המשמר את התקווה הפלסטינית.

7. תנופת ההתיישבות ביהודה ושומרון: עובדות בשטח משנות תודעה

במאמר שפרסם בצלאל סמוטריץ' בכתב העת "השילוח" בספטמבר 2017 תחת הכותרת "תוכנית ההכרעה של ישראל: המפתח לשלום בידי הימין", הוא זיהה את התפקיד המרכזי של ההתיישבות היהודית כרכיב בתבוסה התודעתית, ולא רק המעשית, של הפלסטינים. הוא כתב:

שלב זה יתממש באמצעות מהלך מדיני-משפטי של החלת ריבונות על כל יהודה ושומרון, ובמקביל מעשי התיישבות: הקמת ערים ויישובים, הנחת תשתיות כמקובל בישראל ה'קטנה' ועידוד עשרות ומאות אלפי תושבים לבוא ולהתגורר ביהודה ושומרון. כך ניתן ליצור בתוך שנים אחדות מציאות ברורה ובלתי הפיכה בשטח. דבר לא ישפיע באופן גדול ועמוק יותר על תודעת ערביי יהודה ושומרון, ינפץ את אשליותיהם בדבר מדינה פלסטינית ויוכיח את אי-האפשרות להקים מדינה ערבית נוספת ממערב לירדן. עובדות בשטח מנפצות שאיפות ומביסות שאפתנויות. ויעידו על כך גושי ההתיישבות. 66 בתקופת כהונתה של הממשלה הנוכחית, החל מסוף 2022, נרשמה קפיצה חסרת תקדים בהקמה, באישור ובהסדרה של יישובים, מאחזים וחוות חקלאיות ביהודה ושומרון. בין 102 ל-104 יישובים ומאחזים אושרו על ידי הקבינט והממשלה להקמה או להסדרה רשמית. מתוכם 34 הם יישובים חדשים (24 יישובים חדשים לחלוטין ו-10 מאחזים ותיקים שהוסדרו). 67

בינתיים, משרד השיכון קידם ומפרסם מכרזי שיווק לבניית אלפי יחידות דיור בשטח E-1 (המכונה גם "מבשרת אדומים" בתוכניות המשרד), שטח של כ-12 קמ"ר הממוקם בין מזרח ירושלים למעלה אדומים ושנמצא בלב מחלוקת מדינית וביטחונית נרחבת זה עשורים. פיתוח השטח נועד ליצור רצף התיישבותי ישראלי בטוח בין ירושלים למעלה אדומים ולחזק את אחיזת ישראל בכביש 1, הדרך הראשית המובילה מזרחה לעבר בקעת הירדן. כפי שטוענים מתנגדי הפרויקט, הוא עלול גם למנוע רציפות טריטוריאלית של "המדינה הפלסטינית העתידית" ולנתק את החלק הצפוני של השטח הפלסטיני ביהודה ושומרון מדרומו.

עוד ראוי לציין, בנושא ההתיישבות היהודית, כי נכון לאוגוסט 2026 פועלות ביהודה ושומרון כ-130 חוות חקלאיות וחוות מרעה, השולטות בשטח מרעה מצטבר של יותר ממיליון דונם (אדמות מדינה ואדמות סקר).

נוסף עליהן, בשנתיים וחצי האחרונות הוקמו כ-30 מאחזים וחוות מרעה חדשים (חלקם אף פועלים כחלוצים בשטח B) כדי לנתק את רצף ההשתלטות הפלסטינית. 68

שאלת הקמתן של חוות חקלאיות וחוות מרעה ישראליות בשטחים פתוחים בשטחי A ו-B כרוכה ישירות בעמדת ממשלת ישראל כלפי "הסכמי אוסלו" ו"הרשות הפלסטינית", שמכוח אותם הסכמים קיבלה סמכות אזרחית בשטחים אלה (וסמכות ביטחונית גם בשטח A). הממשלה הנוכחית אומנם הבהירה שלא תקום מדינה פלסטינית, אך מנגד לא זנחה את מחויבותה ל"הסכמי אוסלו", ככל הנראה מתוך חשש מעלויותיה של החלטה כזו.

קל לזהות את היתרונות הביטחוניים הגלומים בהקמת חוות כאלה בשטחים הפתוחים, במיוחד במצב של אי-ודאות מתמשכת כמו זה שאנו מצויים בו, ולנוכח המגמות באוכלוסייה הפלסטינית שתוארו בהרחבה בפרקים הקודמים. ניתן להניח שמגמות אלה במערכת הפלסטינית, ותהליכים נוספים בישראל ובמערכת הבינלאומית, יצמצמו את מרחב התמרון של הממשלה ולא יאפשרו לה עוד להמשיך ולשבת על הגדר. אז היא תידרש להכריז על מדיניותה.

חרף השלכותיהן המדיניות, נכון יהיה לראות בחוות החקלאיות כלי מרכזי להגנה על השטחים הפתוחים ולשימור נוכחות ישראלית רציפה בשטח, שתבטיח גם נוכחות ביטחונית הולמת.

ההתיישבות היהודית, המקבעת מציאות חדשה ובלתי הפיכה בשטחי יהודה ושומרון, היא הרכיב המרכזי בתבוסה התודעתית של הפלסטינים. אין בשום אופן להתעלם מהסיכונים שגישה זו יוצרת ומהשפעותיה השליליות על המוטיבציה של הפלסטינים לפעול נגד ישראל במישור המדיני, המשפטי והביטחוני. קשה גם לקבוע את נקודת הרתיחה שבה עלולה הרשות הפלסטינית להשתמש במנגנוניה, באמצעיה ובתושביה כדי לנהל מאבק רחב, מזוין או משולב (עממי ומזוין), נגד ישראל. אין פירוש הדבר שיש להירתע או לסגת בשל כך. הדבר מחייב בעיקר היערכות מתאימה בכל תחום, ובמיוחד בתחום הביטחוני.

8. העמקת ההפרדה בין "הרשות הפלסטינית" לאזרחי ישראל הערבים

לפני כ-20 שנה השתתפתי באחת מישיבות העבודה השגרתיות של ראש הממשלה המנוח אריאל שרון עם ראש השב"כ דאז, אבי דיכטר, שהיה הממונה עליי באותם ימים. הפגישה התקיימה ב"וילה" במתחם הקריה בתל אביב, והשתתף בה גם המזכיר הצבאי דאז, האלוף יואב גלנט.

דיכטר ואני הצגנו נתונים על היקף אישורי התושבות שישראל מעניקה לפלסטינים ולנתינים זרים במסגרת בקשות לאיחוד משפחות. ראש הממשלה נדהם מממדי התופעה. "זה לא יכול להימשך", קבע, והורה לגבש מענה, יחד עם משרדי הפנים והמשפטים.

"חוק האזרחות והכניסה לישראל", שתוקן כהוראת שעה ב-2003 והוארך בעקביות מדי שנה מאז, 69 נועד לצמצם את התופעה. הוא הגביל את האפשרות להעניק לפלסטינים מעמד של תושבות ישראלית ורישיונות שהייה בישראל בדרך של איחוד משפחות.

היסוד העיקרי שעליו נשען החוק היה הטיעון הביטחוני. היה קל להצביע על החלק הגבוה בפעילות הטרור של מי שקיבלו תושבות בדרך זו או של ילדיהם ("הדור השני" של איחוד המשפחות), בהשוואה לאזרחי ישראל הערבים.

התופעה בלטה בחדות בפיגועי ההתאבדות של תקופת האינתיפאדה השנייה, אך נמשכה גם בשנים שלאחר מכן, עד ימינו. אוכלוסיית "איחוד המשפחות" מעורבת בטרור בשיעור שאינו עומד בשום יחס לחלקה באוכלוסייה הערבית.

שופטי בג"ץ שדחו את העתירות נגד החוק קבעו כי במציאות השוררת בישראל, פגיעתו בזכויות חוקתיות היא מידתית. "זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית", כתב השופט אשר גרוניס בפסק דינו. 70 השופטים אליקים רובינשטיין ומרים נאור, שהצטרפו אליו, הבהירו כי הזכות לחיי משפחה היא אומנם חוקתית, אך מימושה אינו חייב להתרחש דווקא בשטח מדינת ישראל. 71

עם השנים, עם זאת, התרחבו החורים בכברה שדרכה נבחנו הבקשות למתן מעמד: היקף ההגבלות הצטמצם ומספר האישורים עלה בהדרגה.

בפועל נוצר מסלול למימושה, הלכה למעשה, של "זכות השיבה", באופן שמשפיע על הדמוגרפיה, על הביטחון ועל מרקם היחסים העדין בין אזרחי ישראל הערבים למדינת ישראל ולרשויותיה.

רבים מקרב אוכלוסיית איחוד המשפחות ממשיכים לקיים קשרים עם אזורי המוצא שלהם בשטחי יהודה ושומרון או ברצועת עזה. החיים בישראל לא מחקו את זיקתם לאותם אזורים. הם קשובים למתרחש שם, מעורבים רגשית ומושפעים, ולמרבה הצער גם משפיעים על סביבתם הנוכחית.

בדוח מעקב של מבקר המדינה על היבטי ממשל בנגב, 72 מאפריל 2026, הוא הזהיר כי על רקע תהליכים של " פלסטיניזציה, " והעובדה שיותר ויותר גברים בדואים נושאים נשים פלסטיניות, בדואים רבים בנגב חשים זיקה קרובה יותר לחברה הפלסטינית מאשר למדינת ישראל.

צו השעה הוא לממש את תכליתו המקורית של חוק האזרחות ולעצור את מתן היתרי השהייה. לצד זאת, נכון להסיר תמריצים כלכליים, להגביר את האכיפה, להחיל סנקציות מנהליות ולהחמיר את הענישה הפלילית. בלימת התופעה תשרת לא רק את ביטחונה הלאומי של ישראל אלא גם את שאיפתם של רבים מאזרחיה הערבים, המוטרדים מן ההקצנה בקרבם וסובלים מתוצאותיה ההרסניות.

אוכלוסיית איחוד המשפחות אינה לבדה בכך. פלסטינים השוהים בישראל שלא כחוק מועסקים, ולעתים גם מתגוררים, ביישובים ערביים או בערים המעורבות, ותורמים לתהליכי הפלסטיניזציה. הרחבת קשרי המסחר והעבודה בין ישראל ליהודה ושומרון לפני 7 באוקטובר, והאכיפה הרופפת בסוגיה זו, הביאו לגידול ניכר במספרם. חיוני לחדש את המאמצים לבלימת התופעה.

דוח שפרסם אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר בינואר 2024 73 ציין כי בעשור האחרון נרשמה עלייה חדה במספר הצעירים מהחברה הערבית בישראל הפונים ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה ברשות הפלסטינית. כך, בשנת 2017 למדו כ־7,600 ערבים ישראלים במוסדות פלסטיניים, יותר מפי עשרה מהרמה שנרשמה בשנת 2010, אז עמד המספר על כ־620. במקביל דווח כי בשנים האחרונות המגמה התהפכה: בין 2017 ל־2020 נרשמה ירידה במספר הסטודנטים הערבים הלומדים ברשות הפלסטינית, לכ־6,900. במקביל נרשמה עלייה בסדר גודל דומה בשיעור שכבת הגיל הרלוונטית הנכנסת למערכת ההשכלה הגבוהה בישראל.

דוח שכתב מרכז המחקר והמידע של הכנסת בפברואר 2024 בנושא "מורים חדשים במערכת החינוך בעלי תארים ראשונים ממוסדות ברשות הפלסטינית" 74 ציין כי בשנים 2010 עד 2023 נכנסו להוראה בחינוך הערבי בישראל 30,339 מורים ערבים חדשים, מהם 4,920 בעלי תואר ראשון ממוסדות זרים (כ־16 אחוזים מהמורים החדשים בחינוך הערבי באותן שנים). כ־70 אחוזים מהמורים החדשים בעלי תואר ראשון ממוסדות זרים (3,447 מורים) קיבלו את תאריהם ממוסדות ברשות הפלסטינית, והם היוו כ־11.5 אחוזים מהמורים החדשים שנכנסו להוראה בחינוך הערבי בשנים 2010 עד 2023. עוד עולה כי לאורך השנים המוצגות חלה עלייה לא אחידה במספר המורים החדשים בעלי תואר ראשון ממוסדות ברשות הפלסטינית שנכנסו להוראה בחינוך הערבי, וכן עלייה לא אחידה בחלקם מכלל המורים הערבים החדשים הנכנסים להוראה בחינוך הערבי (כ־15.5 אחוזים בשנת 2023, לעומת כ־5 אחוזים בשנת 2010). אין צורך להרחיב על המשמעויות של מציאות זו. בעוד מדינת ישראל הרשמית קובלת על העוינות, השנאה וההסתה במוסדות החינוך של הרשות הפלסטינית, ייתכן שהיא מאפשרת את ייבואן אל מוסדות החינוך הערבי בישראל במסלול המתואר כאן.

המכנה המשותף לשלושת הנושאים בפרק זה הוא שלרוב הנזק מן התופעות המתוארות אינו מיידי. משום כך לא ננקטו עד כה צעדים דרסטיים למניעתן. גם המורכבות המשפטית והבירוקרטית תרמה לכך. כמו מחלות כרוניות המתפתחות לאט, ולעתים קרובות אינן גורמות כאב או תסמינים מורגשים במשך שנים, הן עלולות לגרום נזק מצטבר ובלתי הפיך. ראוי להדגיש שאין מדובר בגזרת גורל.

סיכום: אין קיצור דרך לשינוי עמוק

ישראל לא ויתרה על שאיפתה לשלום, אך היא אינה מוכנה עוד להתמסר לאשליות שלום, לשלם מחירים או "לצאת למהלכים מדיניים כדי להיגמל מהמלחמה הנצחית". 75

במאמר זה ביקשנו לטעון כי השגתן המלאה של המטרות שהגדירה ישראל למלחמה היא הכרחית, אך אינה מספיקה כדי להבטיח שינוי יסודי. לשם כך נדרשת גם תבוסה תודעתית. השגתה אינה קלה, אך גם אינה בלתי אפשרית. סימנים מזירות המערכה השונות מספקים עילה לאופטימיות בעניין זה. במאמר זה הצגנו כיוונים ואבני דרך בתהליך השגתה.

לא יהיה סיכוי ליישוב בר־קיימא של הסכסוך הישראלי־פלסטיני כל עוד אין הכרה פלסטינית עמוקה בזכותה של ישראל למדינת לאום יהודית ובחוסר התוחלת שבמאבק ובעימות עמה. הישגיה של ישראל במלחמה סדקו את אתוס הניצחון הפלסטיני, אך תקוותם של הפלסטינים להפוך את המגמה נותרה בעינה. ההכרה הבינלאומית הרחבה במדינה פלסטינית, והיוזמות המדיניות סביב רצועת עזה שמכניסות אליה את הרשות הפלסטינית בדלת האחורית ומבקשות לסלול דרך מוסכמת למדינה פלסטינית, מחזקות את תקוותם.

מי שמעריך כי המערכה הנמשכת מול איראן תוריד את הסוגיה הפלסטינית מסדר היום עלול להתבדות. במערכת האזורית ממתינים שחקנים לשעת כושר כדי להאיץ את העיסוק בה. הקישור שיצרה ערב הסעודית בין הסכמתה לנורמליזציה עם ישראל ובין פתיחת ערוץ מדיני לדיון במדינה פלסטינית הוא דוגמה אחת בלבד. טורקיה, קטר, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות ומדינות נוספות בוחשות בקלחת הפלסטינית ורואות במציאות בעזה הזדמנות לחידוש העיסוק במדינה הפלסטינית. הלחצים על ישראל יגיעו, ולא בעוד זמן רב. מוטב שישראל תהיה מוכנה.

ביבליוגרפיה נבחרת

The Oslo Accords Thirty Years On: Lessons Learned. Jerusalem Center for Public Affairs, 2023. זמין בכתובת https://jcfa.org/wp-content/uploads/pdf/oslo_30_27aug23_web.pdf

Diker, D. "The PLO and Palestinian Authority's political warfare and Israel's response." בתוך The Oslo Accords Thirty Years On: Lessons Learned (עמ' 7-8). Jerusalem Center for Public Affairs, 2023.

Leiter, Y. "The unintended consequences of Oslo: After thirty years of results opposite to what we hoped to achieve, it is time to change policy." בתוך The Oslo Accords Thirty Years On: Lessons Learned (עמ' 9-12). Jerusalem Center for Public Affairs, 2023.

Kuperwasser, Y. "Israel must reexamine its conciliatory policy toward the Palestinian Authority, which violates its commitments." בתוך The Oslo Accords Thirty Years On: Lessons Learned (עמ' 13-24). Jerusalem Center for Public Affairs, 2023.

Hirsch, M. "Israel's contribution to the failure of the Oslo Accords." בתוך The Oslo Accords Thirty Years On: Lessons Learned (עמ' 79-96). Jerusalem Center for Public Affairs, 2023.

Ministry for Diaspora Affairs and Combating Antisemitism. The Palestinian Authority ’ s E ducation S ystem: Antisemitism and I ndoctrination for the D estruction of Israel. Prime Minister’s Office, (n.d.). Available at https://govextra.gov.il/mda/education/palestinianeducation

Aronson, J. "Washington Is Shaken: How the October 7 Massacre Became Part of the Curriculum in the Palestinian Authority." Maariv , (August 30, 2026) . Available at https://www.maariv.co.il/news/world/article-1360972

Kuperwasser, Y. "Israel Must Reexamine Its Conciliatory Policy Toward the Palestinian Authority, Which Violates Its Commitments . " Jerusalem Center for Security and Foreign Affairs (August 14, 2023).

Shalom, Z., & Michael, K. (2026, August 17). Policy toward the axis of “mediators” seeking to erase the achievements of the war must change. Misgav Institute for National Security and Zionist Strategy, August 17, 2023.

Luzon, Miki. "Tactical Errors, Strategic Blindness: Palestinian Criticism of Hamas." Forum for Regional Thinking (February 25, 2026). Available at https://www.regthink.org/hamas-strategic-bindness-khiali/

Hirsch, Maurice. "22 Kilometers: The Threat Posed by the Palestinian Authority’s Terror Army." Jerusalem Center for Security and Foreign Affairs (July 15, 2026). Available at jcfa.org

על המחבר

מאיר בן־שבת עומד בראש מכון משגב לביטחון לאומי ואסטרטגיה ציונית. הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי של ישראל וכראש המטה לביטחון לאומי בשנים 2017 עד 2021, והיה אחד ממעצבי הסכמי אברהם. הוא ניהל את הדיאלוג האסטרטגי בין ישראל לארצות הברית ונטל חלק בדיונים על "עסקת המאה". בדצמבר 2020 העניק לו משרד ההגנה האמריקני את מדליית השירות הציבורי המצטיין. בנימוקים נכתב:

בן־שבת העלה את מערכת היחסים בין ישראל לארצות הברית לשיאים היסטוריים. מנהיגותו העקבית ומומחיותו העמוקה הוכחו כקריטיות לחתימה ההיסטורית על הסכמי אברהם. ... בן־שבת קידם את האינטרסים של ביטחונה הלאומי של ישראל והוביל צמיחה חסרת תקדים בשותפות בין ישראל לארצות הברית, מן המאבק באיראן ועד שיתוף פעולה בתחומי הכלכלה, הטכנולוגיה, הרפואה והתרבות.

לפני שירותו במשרד ראש הממשלה שירת בן־שבת כשלושה עשורים בשירות הביטחון הכללי (שב"כ), ובין תפקידיו שם היו ראש חטיבת הסיגינט־סייבר, ראש החטיבה הארצית ללוחמה בטרור, לריגול נגדי, למחקר ולמדיניות, וראש מרחב הדרום.

לבן־שבת תואר ראשון במדע המדינה מאוניברסיטת בר־אילן, והוא בוגר התוכנית לדירקטורים ונושאי משרה בכירים של אוניברסיטת תל אביב, וכן של שורה ארוכה של קורסים מקצועיים במודיעין, בתולדות המזרח התיכון ובניהול בכיר. הוא היה עמית מחקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) באוניברסיטת תל אביב, וכותב טורי דעה בישראל היום ובמקור ראשון. הוא כיהן כדירקטור ברפאל מערכות לחימה מתקדמות וכיועץ לקרנות השקעה, מכהן כיועץ בכיר ב־AGS, ונושא בתפקידים במגוון ארגונים אזרחיים, ביטחוניים ומנהיגותיים.

תורגם מעברית. המקור הושלם ב־23 בספטמבר 2026.

אודות פורום המזרח התיכון

פורום המזרח התיכון, מרכז מחקר ללא מטרות רווח, מקדם את האינטרסים האמריקניים במזרח התיכון ומגן על הציוויליזציה המערבית מפני האיסלאמיזם. הוא עושה זאת באמצעות פרסומיו, מחקריו, יוזמות המדיניות שלו ותוכניות החינוך הציבורי שלו.

Middle East Forum, 1650 Market Street, Suite 3600, Philadelphia, PA 19103. www.meforum.org

הערות

1. תיעוד מצולם עם תרגום לעברית: https://www.instagram.com/reel/DNLnkr8oFI
2. המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות וסקרים, "הודעה לעיתונות: סקר דעת קהל מס' (95)", מאי 2025, https://www.pcpsr.org
3. https://www.c14.co.il/article/1285372
4. https://www.ynet.co.il/news/article/byaw1gxqp
5. "פרשנות / תגובה טבעית לטרור הישראלי": בכירים ברשות הפלסטינית מצדיקים את מתקפת 7 באוקטובר", דבר, עודכן ב־10 בדצמבר 2023, 18:57.
6. Josh Aronson, "Washington Is Shaken: How the October 7 Massacre Became Part of the Curriculum in the Palestinian Authority," Maariv, 30 באוגוסט 2026, https://www.maariv.co.il/news/world/article-1360972
7. נאום הנשיא יצחק הרצוג בפני מושב משותף של הקונגרס האמריקאי, 19 ביולי 2023; הנוסח הרשמי באתר בית הנשיא.
8. ראו, למשל, את סקר המרכז הירושלמי לביטחון ולענייני חוץ מיוני 2024, שלפיו 79 אחוזים מהציבור היהודי בישראל מתנגדים למדינה פלסטינית, https://he.jcfa.org/%D7%A1%D7%A7%D7%A8-
9. https://www.idi.org.il/articles/61846
10. לפרטים נוספים על יוזמת שייח'י חברון, עמדותיהם וקשריהם עם השר ברקת ועם גורמים ישראליים אחרים, ראו https://www.ynet.co.il/topics/ynet וכן https://www.kan.org.il/content/kan-news/politic/928385
11. כפי שהכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו, לאחרונה ב־9 באוגוסט 2026: https://www.gov.il/he/pages/spoke-start090826
12. קלמן ליבסקינד, "נתניהו בראיון חג: 'הניצחון הגדול ביותר של ישראל, בוודאי מאז מלחמת ששת הימים'", מקור ראשון, 25 בספטמבר 2026, https://www.makorrishon.co.il/news/politcal/article/373619
13. שיר פרץ, "ליברמן מזהיר כי בחירות פלסטיניות עלולות לחזור על ניצחון חמאס ב־2006, קורא לפרק את הרשות הפלסטינית", The Jerusalem Post, 28 בספטמבר 2026, https://www.jpost.com/israel-news/politics-and-diplomacy/article-909932
14. מורן אזולאי, "בנט: 'אני עם לפיד עד הסוף; לא אשב עם נתניהו'", ynet, 3 ביולי 2026, https://www.ynet.co.il/news/120andone/article/s100tqclqmg?utm
15. מורן אזולאי, "אייזנקוט: בלי רוב ציוני, נקרא לחרדים להבין את חומרת השעה", ynet, 27 ביולי 2026, https://www.ynet.co.il/news/article/b1lbrtvrme?utm
16. דפנה ליאל, "התוכנית המדינית של יאיר גולן: פרסום ראשון", N12, 29 ביוני 2026, https://www.mako.co.il/news-israel-elections/2026/Article-53c6ffa50321f91027.htm?utm
17. שרון קידון, "לפיד: אין לי בעיה שהרשות הפלסטינית תהיה מעורבת בעזה", ynet, 2026, https://www.ynet.co.il/news/article/bkepkejp11g
18. מדד החברה הישראלית של JPPI, אוגוסט 2026, https://jppi.org.il/he/%D7%9E%D7%93%D7%93-%D7%94%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%AA%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%92%D7%95%D7%A1%D7%98-2026
19. אריאל כהנא, "קונצנזוס: שלושה רבעים מהישראלים אינם מאמינים בתוכנית 15 הסעיפים...", 23 באוגוסט 2026; וכן באתר מכון משגב לביטחון לאומי ואסטרטגיה ציונית.
20. מחלקת המדינה של ארה"ב, לשכת הדובר, 16 בספטמבר 2026: "הטלת סנקציות על בכירי הרשות הפלסטינית וחברי אש"ף", https://www.state.gov/releases/office-of-the-spokesperson/2026/09/sanctioning-officials-of-the-palestinian-authority-and-members-of-the-palestine-liberation-organization-2
21. במקרים הבודדים שבהם עצרה הרשות פעילי טרור בשל מעורבות באירועים נגד ישראלים, כתבי האישום הוגשו בגין עבירות פליליות כלליות או עבירות פנימיות כגון "פגיעה בסדר הציבורי" או "הפרת השלום", ולא בגין מעשה טרור או רצח.
22. "שרשרת הסיכול" כוללת את כל מרכיבי תהליך הסיכול: איסוף מידע, מעצר, חקירה, מעצר חשודים נוספים, תפיסת נשק והעמדה לדין. זאת נוסף על פעולה שיטתית נגד התשתית התומכת בטרור: ארגונים, עמותות וגופים, מקורות מימון ומנגנוני ניהול וביצוע.
23. מחלקת המדינה של ארה"ב, "דין וחשבון לקונגרס על תשלומים פלסטיניים בגין מעשי טרור והגבלת הסיוע לגדה המערבית ולעזה", אפריל 2026, https://www.state.gov/releases/bureau-of-near-eastern-affairs/2026/04/report-to-congress-on-palestinian-payments-for-acts-of-terrorism-and-limitation-on-assistance-to-the-west-bank-and-gaza ; מבט לתקשורת הפלסטינית (Palestinian Media Watch), "הסתרת ה־Pay-for-Slay", 8 בפברואר 2026, https://palwatch.org/page/41889 ; משרד האוצר של הרשות הפלסטינית, "תקציב האזרחים 2025", https://citizenbudget.ps/en/2025-Citizens-Budget-en . הסכום המצטבר והאחוזים חושבו מתוך הנתונים המדווחים הללו.
24. יוסי קופרווסר, "פרס על טרור: תשלומי הרשות הפלסטינית למחבלים ולמשפחותיהם", אתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
25. נורית יוחנן, "אבו מאזן: לא אאפשר לקצץ אגורה מהתשלומים למחבלים", כאן, תאגיד השידור הישראלי, 23 בפברואר 2025.
26. "תשלום משכורות למחבלים ולמשפחותיהם", אתר מבט לתקשורת הפלסטינית.
27. ברק רביד, "אבו מאזן ביטל את המשכורות למשפחות האסירים והמחבלים שנהרגו בעת ביצוע פיגועים", וואלה, 10 בפברואר 2025; נורית יוחנן, "ספין? הרשות הפלסטינית ביטלה את תשלום המשכורות למחבלים", כאן, תאגיד השידור הישראלי, 10 בפברואר 2025; דלית הלוי, "השקר של אבו מאזן: הדרך החדשה של הפלסטינים לשלם למחבלים", ערוץ 7, 10 בפברואר 2025.
28. Douglas Feith, "The Department of Pay for Slay," 15 במרץ 2017.
29. בשנת 2024 נכנס לתוקף בישראל חוק פיצויים לדוגמה לנפגעי טרור (תיקוני חקיקה), התשפ"ד־2024. חוק זה שינה לחלוטין את מגבלת "נזקי הנזיקין בלבד" שנקבעה בפסיקה משנת 2022. בפסק דין תקדימי שניתן ב־8 במרץ 2026 (ע"א 15278-04) החיל בית המשפט העליון לראשונה את הוראות החוק הזה, וחייב את הרשות הפלסטינית ואת אש"ף לפצות את משפחתו של נפגע טרור בסכום של כ־32.8 מיליון שקלים. בשל היעדר שיתוף פעולה מצד הרשות, מדינת ישראל מפעילה מנגנוני גבייה פעילים כגון עיקול וקיזוז הכספים מהכנסות המסים (כספי המכס והמע"מ) שהיא גובה בעבור הרשות הפלסטינית.
30. ראו את הדוח המפורט של המשרד לענייני תפוצות בנושא זה, הכולל גם דוגמאות: https://govextra.gov.il/mda/education/palestinian-education
31. Josh Aronson, "Washington Is Shaken: How the October 7 Massacre Became Part of the Curriculum in the Palestinian Authority," Maariv, 30 באוגוסט 2026, https://www.maariv.co.il/news/world/article-1360972
32. פסקה זו, ועד סוף הפרק, מבוססת על סקירתו של תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן ומנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים, "על ישראל לבחון מחדש את מדיניות הפיוס שלה כלפי הרשות הפלסטינית, המפרה את התחייבויותיה", המרכז הירושלמי לביטחון ולענייני חוץ, 14 באוגוסט 2023.
33. ההסכם הישראלי־פלסטיני לתקופת הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, וושינגטון, 28 בספטמבר 1995 (להלן: הסכם הביניים).
34. נספח I (פרוטוקול בדבר היערכות מחדש וסידורי ביטחון), סעיף IV, המשטרה הפלסטינית, זמין באתר משרד החוץ הישראלי: https://www.gov.il/en/pages/the-israeli-palestinian-interim-agreement-annex-i
35. סא"ל (מיל') עו"ד מוריס הירש, "22 קילומטרים: האיום שמציב צבא הטרור של הרשות הפלסטינית", המרכז הירושלמי לביטחון ולענייני חוץ, 15 ביולי 2026, https://he.jcfa.org/22-km-the-threat-posed-by-the-palestinian-authoritys-terror-army/
36. https://www.aljazeera.com/news/2026/8/19/palestinian-factions-explore-broad-alliance-for-november-elections
37. הודעת PCPSR מ־12 באוגוסט 2026, סקר דעת קהל מס' 97, https://www.pcpsr.org
38. ראו אבי קובר, הכרעה: הכרעה צבאית במלחמות ערב־ישראל, 1948-1982, מערכות, 1995; וכן אל"ם (מיל') יובל בזק, "בין הכרעה לניצחון, בין תמרון להתשה", מערכות, 2018, זמין בכתובת https://www.maarachot.idf.il/media/z5epquno/%D7%91%D7%99%D7%9F%D7%94%D7%9B%D7%A8%D7%A2%D7%94-%D7%9C%D7%A0%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%95%D7%9F.pdf
39. מילון מונחי צה"ל, 1998, עמ' 136.
40. זו ההגדרה כפי שהיא מופיעה במסמכי היסוד של הצבא ובספרות המקצועית של המרכז למבצעי תודעה. ראו את הערך בוויקיפדיה.
41. הניסוח משקף את ההגדרה התיאורטית הקלאסית במדע המדינה כפי שעוצבה בידי חוקרים מובילים כמו תומס שלינג בספרו The Strategy of Conflict.
42. https://www.bbc.com/news/articles/cj4vw1l8xvdo
43. ראו את דוח ממרי מ־2 בדצמבר 2025 על "כנס אנשי דת מוסלמים בחסות קטר וטורקיה: תמיכה איתנה בחמאס והתנגדות לפירוקו מנשקו".
44. לתרגום פסק הדין המלא, ראו https://tinyurl.com/2s4a6fv5
45. https://www.mako.co.il/news-military/036814c74a0e1910/Article-22576d90be92391027.htm
46. עוד על פסק הדין והשלכותיו, ראו בפרסומי הפורום לחשיבה אזורית, באתר מכון ון ליר, https://www.regthink.org/stop-the-drift/
47. https://www.ynet.co.il/news/article/byv1sifpc
48. idf.il/nasrallah-elimination
49. https://www.mako.co.il/news-military/2026_q3/Article-6706836da9b90a1026.htm
50. https://www.instagram.com/reel/DdL7srVCAyu/
51. https://www.kan.org.il/content/kan-news/defense/1096290/
52. https://www.fdd.org/analysis/op-eds/2026/09/07/hezbollah-has-lost-now-it-must-admit-it/
53. https://www.maariv.co.il/news/world/article-1360674
54. https://www.shorouknews.com/news/view.aspx?cdate=18012024&id=888fff04-8212-475f-acae-7cb03ff8b013 ; וכן "עבד אל־מנעם סעיד: הסכסוך בין ישראל לחמאס מורכב, וכוחות מנסים לחמם את המצב", 9 במאי 2024 (egypt/details/2024/5/9/2579848); לרשימת מאמריו ראו https://english.aawsat.com/writer/dr-abdel-monem-said-
55. https://mada-research.org/storage/PDF/2026/ (נייר עמדה מס' 77, סדרת "ניירות הערכת מצב")
56. ראו את הערך המפורט בוויקיפדיה על נאום זה.
57. https://en.majalla.com/taxonomy/term/246141
58. עוד על כך ראו גם את מאמרם של תא"ל (מיל') ארז וינר ואל"ם (מיל') פרופ' גבי סיבוני במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, https://jiss.org.il/en/siboni-winner-determination-and-resolve-are-required-in-lebanon/
59. ראו את החלטה 2803 של מועצת הביטחון מ־17 בנובמבר 2025 באתר הרשמי של האו"ם, ואת ערך הוויקיפדיה "החלטה 2803 של מועצת הביטחון של האו"ם", https://he.wikipedia.org/wiki/
60. ראו את החלטה 2803 של מועצת הביטחון מ־17 בנובמבר 2025 באתר הרשמי של האו"ם, ואת ערך הוויקיפדיה "החלטה 2803 של מועצת הביטחון של האו"ם", https://he.wikipedia.org/wiki/
61. https://www.ynet.co.il/news/article/syrnw8eczx
62. https://www.maariv.co.il/breaking-news/article-1369733
63. איתמר אייכנר, "מתווה 15 הסעיפים של מועצת השלום לעזה הוצג באו"ם, והרוחות סוערות", ynet, 22 במאי 2026.
64. נדב שרגאי, "בחסות טורקית: הוועידה שמעודדת טבח נוסף בישראל", ישראל היום, 17 ביולי 2025.
65. מבוסס על מאמרו של עדי שוורץ ממכון משגב לביטחון לאומי, שנכתב עם עינת וילף, "לא רק לסגור את אונר"א: הפתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים", אתר מכון משגב לביטחון לאומי, 10 ביולי 2025, https://www.misgavins.org/schwartz-the-solution-to-the-palestinian-refugee-problem/
66. בצלאל סמוטריץ', "תוכנית ההכרעה של ישראל: המפתח לשלום נמצא בימין", השילוח, גיליון 6, 17 בספטמבר 2017 (תרגום לאנגלית באתר השילוח).
67. מתן גולן, "103 יתדות על המפה: כך הממשלה קוברת את פתרון שתי המדינות במהלך שיטתי ומתוכנן", הארץ, 30 ביוני 2026.
68. מתן גולן, "בעידוד הממשלה ובחסות הצבא, מתנחלים חודרים לשטח B ומבססים אחיזה", הארץ, 26 באוגוסט 2026.
69. החוק עומד כיום בתוקף עד מרץ 2027.
70. אביעד גליקמן, "אור ירוק: בג"ץ דחה את העתירות נגד 'חוק האזרחות'", ynet, 11 בינואר 2012.
71. שם.
72. "היבטי ממשל בנגב: ביקורת מעקב מורחבת", אתר מבקר המדינה, 28 באפריל 2026.
73. weekly_economic_review_periodic-review-21012024.pdf, מ־17 בינואר 2024.
74. אסף וינינגר, "מורים חדשים במערכת החינוך בעלי תואר ראשון ממוסדות ברשות הפלסטינית", מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 5 בפברואר 2024.
75. משפט זה נכתב בהקשר אחר בידי עופר שלח, במאמרו "בלי לספור את המחיר: ביטחון, ביטחון, ביטחון, ביטחון, ביטחון, ביטחון", שפורסם בהארץ ב־1 בספטמבר 2026.