ההכרעות שסעודיה חייבת לקבל עכשיו

האבק שקע בתימן אחרי המתקפה המהירה של החות'ים להשתלטות על מוח'א ועל אי פרים הסמוך. החות'ים נשארו במקום. מערכת ההפצצות הסעודית שבאה אחר כך על נמל התעופה במוח'א הייתה בעלת ערך מוגבל לאורך זמן. הצעתו של הנשיא דונלד טראמפ למכור לסעודים מטוסי F-35 Joint Strike Fighters עשויה לסמל הזדהות, אך בין האספקה להכשרה הם לא ישפיעו על הסביבה המבצעית לפני העשור הבא.

האחריות מוטלת על יורש העצר מוחמד בן סלמאן. לעיתים קרובות לטובה, אך לעיתים לרעה, הוא ריכז בידיו את השליטה בקבלת ההחלטות. כשם שמגיע לו קרדיט על Saudi Vision 2030 ועל השינויים החברתיים, כך הוא נושא באחריות לבחירות הדיפלומטיות, במדיניות החוץ ובבחירות הצבאיות של הממלכה. כן, מי שעוסקים בפיננסים ובייעוץ סיכונים, ושניתוחיהם נשענים יותר על עובדות מאשר על נימוסים דיפלומטיים או על רצון להתחבב על מקבלי ההחלטות בריאד, שוקלים כעת סעודיה בלי בן סלמאן באופן שלא עשו לפני חודש. הכלכלה הסעודית יכולה לעמוד בסגירת מצרי הורמוז או בסגירת באב אל-מנדב, אך לא בשתיהן, בייחוד משום שהמהפך הכלכלי של הממלכה נשען ממילא על הוצאות בגירעון.

מה יכול בן סלמאן לעשות אחרת כדי לפתור את בעיית החות'ים ולהבטיח טוב יותר את צמיחתה ארוכת הטווח של סעודיה?

ראשית, עליו לשים קץ לתחרות המכשילה שהוא מנהל מול איחוד האמירויות. יש יריבות בריאה ויש יריבות לא מתפקדת, והדינמיקה הנוכחית בין ריאד לאבו דאבי היא מהסוג השני. אבו דאבי נושאת בחלק מהאשמה, אך האמירתים צודקים כשהם כועסים ומתנגדים לסובלנות שמגלה בן סלמאן כלפי האחים המוסלמים מחוץ לגבולות הממלכה. אין מלאכים במלחמת האזרחים בסודאן, ואפילו בעלי בריתם של כוחות התמיכה המהירה מודים שמנהיגם, מוחמד חמדאן דגלו, המכונה "חמידתי", הוא בעיה. ועדיין, סובלנותו של הגנרל עבד אל-פתאח אל-בורהאן כלפי החות'ים וכלפי האחים המוסלמים נושאת השלכות ביטחוניות ארוכות טווח על ים סוף ועל ביטחונה של סעודיה עצמה. מלחמת האזרחים בסודאן היא גם ביטוי נוסף לקשרים הלא מתפקדים בין ריאד לאבו דאבי: הקצינים הסודאנים שלחמו לפני עשור לצד הכוחות הסעודיים והאמירתיים בתימן ניצבים כיום אלה מול אלה בסודאן.

גם בלוב ובסומליה מדיניותו של בן סלמאן עלולה לחזור אליו כבומרנג. ייתכן שבן סלמאן רואה בלוב יעד רחוק מכדי שיהיה לו משקל, אך תמיכתו בעבד אל-חמיד דביבה הרסנית. אם בן סלמאן בוחר צד, עליו לוודא שמנהיגו כשיר. דביבה לא רק מושחת ללא תקנה, אלא גם מעניק מקלט למיליציות אסלאמיסטיות שאין לו שליטה עליהן, ורבות מהן רואות במכה ובמדינה את הפרס האולטימטיבי. ואכן, בעוד בן סלמאן מוצא שפה משותפת עם נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן סביב סלידה משותפת מהריבונות הישראלית והשליטה בירושלים, אל לו לבן סלמאן להשלות את עצמו: ארדואן רוצה שליטה גם במכה ובמדינה. מנהיגי סעודיה שואבים את הלגיטימציה שלהם ממעמדם כאפוטרופוסים של שני המסגדים הקדושים, אך המנהיגים שבן סלמאן מפנק מבקשים להפוך את האתרים הקדושים בשתי הערים לבינאומיים תחת ארגון שיתוף הפעולה האסלאמי.

גם בסומליה סעודיה משחקת ביד חלשה. ריאד מצדדת במוגדישו בעיקר משום שהיא מתרעמת על קשריה של הרגייסה עם אבו דאבי, ולאחרונה גם עם ירושלים. זו תבוסתנות כפולה מצד סעודיה. ראשית, שנאתו של בן סלמאן לנשיא איחוד האמירויות השייח' מוחמד בן זאיד דוחפת את סעודיה לחיק קטר וטורקיה, ושתיהן מדמיינות סומליה שמדיניות החוץ שלה וסובלנותה כלפי לוחמנות יהיו מנוגדות לצורכי הביטחון של סעודיה. שנית, עוינותו של בן סלמאן כלפי סומלילנד מבטאת חולשה מצדו, שכן היא מאותתת שאינו מאמין שיוכל להתחרות באיחוד האמירויות ולהכריע. אם טורקיה יכולה להחזיק שגרירות במוגדישו וקונסוליה נפרדת בהרגייסה, אין סיבה שסעודיה לא תוכל לעשות אותו הדבר. סומלילנדים רבים עדיין מתוסכלים מההתחמקויות של אבו דאבי; הנהגה סעודית בעלת ראייה קדימה הייתה מתחרה באופן חיובי ומנסה להוביל את סומלילנד לשותפות הדוקה יותר. במבחן המציאות, ריאד אולי מייחלת שסומלילנד תיעלם, אך אזור שמתפקד באופן עצמאי 35 שנים לא עומד להיעלם, בלי קשר להכרה.

תימן, עם זאת, היא מקור הכישלון הגדול של סעודיה. אחרי ההלם במוח'א, בן סלמאן חייב להשתחרר מאנשי "כן־אדוני" ומחנפנים שמגוננים עליו מפני המציאות בתימן. במקום לראות בהשפעה האמירתית במדינה חלק ממשחק סכום אפס, על בן סלמאן להבין ולשאול את הגנרלים שלו מדוע נדמה שהאמירתים מתפקדים טוב יותר, הן צבאית הן פוליטית. יש לכך שתי סיבות: הראשונה היא חסרונותיה של מדיניות "אפס תקלות". אם קצינים סעודים חוששים לדווח על מה שאינו תקין מחשש שיואשמו, הבעיות מצטברות במקום להיפתר. בן סלמאן חייב לשנות את תרבות הצבא שלו כך שתתגמל זיהוי בעיות ולא הסתרתן. השנייה היא שבן סלמאן צריך להבין שמעורבות שבטית היא מפתח להצלחת אבו דאבי. לפחות בדרום תימן, ריאד כושלת בעבודה עם השבטים באותו אופן שבו וושינגטון כשלה ביחסיה עם השבטים בעיראק. ההכתבות של ריאד חוזרות אליה כבומרנג. למרבה האירוניה, לנוכח ממשל השבטים של סעודיה עצמה, ריאד חייבת לזכור שאין תחליף ליחסים שנבנים לאט, מעל תה, קפה או קאת, ובאמצעות התייעצויות מתמידות וטיפוח.

כמו בלוב ובסודאן, בן סלמאן חייב גם להיות עקבי ביחסו לאחים המוסלמים. אם הוא רואה בהם ארגון טרור בתוך סעודיה, עליו לראות בהם כך גם מחוצה לה. פיוס ציני של ג'יהאדיסטים באמצעות מתן אפשרות לקדם את האג'נדה שלהם מחוץ לגבולות סעודיה לא רק מתעלם מן ההיסטוריה של אנשים כמו נשיא סוריה בשאר אל-אסד ומנהיג לוב מועמר קד'אפי, שעשו בעבר את אותה עסקה עצמה, אלא גם הופך אותו לתומך טרור.

אל-אסלאח – שלוחת האחים המוסלמים בתימן – לעולם לא תוכל להיות שותפה אמינה לסעודיה. מנהיגי האחים המוסלמים יקבלו את נדיבותה של סעודיה, אך לא יהססו להפנות עורף לממלכה או לכרות עסקאות נפרדות עם אויביה. המקרה של אמג'ד ח'אלד, חבר אל-אסלאח, מגלם מרמה כזו, שכן הוא סייע הן לחות'ים הן לאל Qaeda in the Arabian Peninsula.

בן סלמאן צריך גם לשקול מחדש את התנגדותו הגורפת למה שמכונה בדלנות, במיוחד בסומלילנד ובדרום תימן. ראשית, ייתכן שזה מונח שגוי כששתי הישויות הללו מחזיקות בהיסטוריה ארוכה בהרבה של עצמאות ושלטון עצמי. כשהאיחוד בין מצרים לסוריה לרפובליקה הערבית המאוחדת כשל, הופעתן המחודשת לא הייתה בדלנות. גם סעודיה אינה רואה בהיפרדותה של קטר מבחריין בדלנות — אף שבהשוואה לסומלילנד ולדרום תימן זו דוגמה קיצונית יותר. כמו בסומלילנד, דרום תימן אוטונומית או עצמאית אינה חייבת להיות אנטי־סעודית; נטייתה נגד ריאד היא פשוט נבואה שמגשימה את עצמה. הבחירה של סעודיה היום היא בין אמירות חות'ית מתפשטת ובין ברית עם דרום תימן וסומלילנד שתסייע לריאד לבלום את החות'ים, להדוף אותם ואולי אף לחסלם.

לבסוף, אם יורש העצר מוחמד בן סלמאן רוצה לשרוד את המשבר, עליו להכיר בכך שהאסטרטגיה הדיפלומטית שלו בוושינגטון גרועה. חלפו הימים שבהם הנסיך בנדר בן סולטאן Al Saud יכול היה לנהל את מערכת היחסים עם נשיאים מרונלד רייגן ועד ג'ורג' ו' בוש בשיחת חיוג מהיר, בזמן שהתעלם מאחרים ברחבי וושינגטון. בתו, Reema bint Bandar Al Saud, אף שהיא מכירה את וושינגטון, אינה נהנית מאותם קשרים ואינה יכולה לפעול באותו אופן, ובכל זאת היא והדיפלומטים הסעודים עשויים להעביר שנים בלי מגע עם מי שאי אפשר לקנות.

במקום זאת, בן סלמאן והנסיכה רימא חוזרים לאסטרטגיה הישנה של תשלום ליועצים ולטרולים ברשת כדי להעניש מבקרים, ולא כדי לשכנע אותם. מדיניות מתפתחת ומשתנה — קטר היא כיום שותפה יותר מאשר יריבה — אך גשרים שנשרפו קשה לשקם. כשטרולים סעודים מאשימים כל מבקר בכך שהוא על תקציב זר, הם מציגים את ממשלת סעודיה באור מגוחך, משום שהתקפות אד הומינם שלהם מרמזות שאין ביכולתם להתווכח לגופו של עניין, וההשלכה שלהם חושפת את טקטיקת ברירת המחדל הסעודית של יצירת קשרים על בסיס מזומן ולא על בסיס עיקרון.

כיום סעודיה מתיישרת עם טורקיה ועם פקיסטן כדי לחזק את ביטחונה. היא גם מפזרת סיכונים, ומאזנת בין ארה"ב לסין. ניחא. אבל בן סלמאן צריך להבין שהמפתח האמיתי לביטחונה של סעודיה נמצא בריאד ובאסטרטגיות שהוא עצמו מקדם. כיבוש מוח'א ופרים בידי החות'ים היה אסון שניתן היה למנוע. בן סלמאן צריך לשאול מה עשה לא נכון שהוביל למשבר הזה. אם יסרב, הוא יחמיר את טעותו, אולי מעבר לנקודת האל-חזור. זו תהיה טרגדיה לא רק עבור דור חדש של סעודים שבאו להסתמך על הרפורמות של בן סלמאן, אלא גם עבור ארה"ב.