צמאונה של אומה

הדוח מנתח את משבר המים באיראן ומגיע למסקנה שהוא המניע המרכזי לשרשרת קריסות מערכתיות הדוחפות את המדינה אל עבר כשל מדינתי. המשבר אינו אסון טבע, אלא קטסטרופה מהונדסת פוליטית — תוצאה ישירה של עשרות שנים של ניהול כושל, שחיתות ואידיאולוגיה פגומה. האחריות העיקרית מוטלת על המשטר האיראני ועל המנגנון הביטחוני־כלכלי שלו, ובמיוחד על משמרות המהפכה האסלאמית (IRGC). לכך מעידים כישלונו העמוק של המשטר להסתגל באזור שבו מדינות צחיחות אחרות יישמו בהצלחה אסטרטגיות בנות־קיימא לניהול מים, וכן ההרס השיטתי שחולל במורשת לאומית בת 3,000 שנה של שמירה אחראית על משק המים.

התנאי הבסיסי הוא מצב של "פשיטת רגל מימית" — גירעון מבני וקבוע שבו הביקוש הלאומי למים עולה בהרבה על ההיצע המתחדש. מצב זה הפעיל אפקט דומינו בכל תשתיות הליבה. מגזר חקלאי הצורך יותר מ־90 אחוז ממי המדינה קורס, ומייצר חוסר ביטחון תזונתי נרחב. כשל בצומת מים־אנרגיה שיתק את ייצור החשמל ההידרואלקטרי והוביל ל"מדינת הפסקות חשמל" המשתקת את הכלכלה. שאיבת־יתר חסרת אחריות של מי תהום הציתה שקיעת קרקע בלתי הפיכה, הרסה אקוויפרים ומוטטה תשתיות מלמטה.

הכשל הראשוני הזה הפעיל אפקט דומינו בכל תשתיות הליבה:

• קריסה חקלאית: המגזר החקלאי, הצורך 92 אחוז בלתי בני־קיימא ממי המדינה, הוכרע והותיר 1.3 מיליון חקלאים מובטלים, תוך שהוא מעמיד עד 40 מיליון בני אדם בסיכון לחוסר ביטחון תזונתי חריף בתוך עשור.
• כשל ברשת החשמל: מפלסי סכרים נמוכים במידה קריטית שיתקו יותר מ־12,500 מגוואט של כושר ייצור הידרואלקטרי, יצרו גירעון חשמל לאומי חזוי של 25,000 מגוואט וכפו הפסקות חשמל כרוניות ברחבי המדינה.
• התפוררות עירונית ותחבורתית: ערים שוקעות, צנרת מזדקנת מאבדת עד 30 אחוז מן המים המטופלים, ותשתיות תחבורה מרכזיות כמו שדות תעופה ומסילות ברזל ניצבות בפני נזק בלתי הפיך כתוצאה משקיעת קרקע.

במהלך הקיץ והסתיו של 2025 הצטברו עדויות המצביעות על כשל קטסטרופלי של רשת החשמל הארצית, שעה שמודיעין חד־משמעי המאשר את הקריסה ההידרולוגית של מערך המאגרים של טהראן והודאה ברמת הנשיא כי יש להעתיק את הבירה מאששים יחד שהמשבר עבר ממצב כרוני לשלב חריף וסופני. לוח הזמנים עד לאירוע "יום אפס" בערים הגדולות התכווץ משנים לחודשים, והסתברות לקריסה מלאה של המשטר ולהתפוררות המדינה גדלה.

המחיר האנושי של הקריסה צפוי להיות עצום. אומדנים בתרחיש הביניים לעשור הקרוב חוזים 1.35 מיליון מקרי מוות עודפים מחום, תת־תזונה ומחלות, וכן עקירה המונית של עד 18 מיליון "פליטי מים" פנימיים, לצד זרימה פוטנציאלית של 3.5 מיליון בני אדם מעבר לגבולות שתערער עמוקות את יציבות האזור.

המשטר הנוכחי אינו מסוגל מבחינה מבנית ליישם את הרפורמות הנדרשות, משום שהישרדותו שזורה במודל הכלכלי המושחת המפיק רווח מן המשבר.

הנתיב היחיד בר־הקיימא למניעת האסון ההומניטרי המתקרב הוא מעבר פוליטי יסודי שיאפשר לממשלה חדשה ושקופה לשתף פעולה עם הקהילה הבינלאומית. ליבת האסטרטגיה בדוח זה היא הקמה מיידית של קונסורציום בינלאומי להתאוששות מים — גוף מבצעי המורכב ממיטב המומחים בעולם לאסטרטגיות התאוששות מים. התוכנית מפרטת אסטרטגיה מדורגת עם תפקידים מוגדרים לשותפים בינלאומיים: ישראל לטכנולוגיה ולממשל; אוסטרליה לנתונים ולהקצאה; סינגפור לחוסן עירוני ולתמחור; הולנד לניהול מים מקומי; וסעודיה ומועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (GCC) למימון.

האנטומיה של משבר מעשה ידי אדם:

הנדסת "פשיטת רגל מימית": מורשת של ניהול כושל

ליבת מצוקתה של איראן היא מצב קבוע של "פשיטת רגל מימית", מונח המציין חדלות פירעון מבנית שבה הביקוש הלאומי עולה על ההיצע הטבעי המתחדש. אין מדובר בבצורת מחזורית שניתן לצלוח, אלא במצב סופני שהונדס בעקבות עשרות שנים של בחירות מדיניות הרות אסון. הנתונים התומכים באבחנה זו חד־משמעיים. מקורות המים המתוקים המתחדשים הפנימיים לנפש באיראן צנחו מ־5,845 מטרים מעוקבים (~206,000 רגל מעוקבת) לשנה ב־1961 ל־1,484 בלבד ב־2019, מה שהוריד את המדינה מתחת לסף העקה המימית הבינלאומי של 1,700 ולעבר קו המחסור המוחלט של 1,000. המדינה שואבת כיום מדי שנה יותר מ־100 אחוז ממקורות המים המתחדשים שלה, ולמעשה כורה את ירושת המים הסופית שלה כדי לענות על הביקוש הנוכחי.

פשיטת הרגל הזו היא תוצאה של כשלי מדיניות מוגדרים ומכוונים. במרכזם עמדה

מחויבותו האידיאולוגית של המשטר ל"כלכלת ההתנגדות" ולעצמאות חקלאית. דוקטרינה זו, שנועדה לחסן את המדינה מפני לחצים חיצוניים, הובילה לצריכה בלתי בת־קיימא של יותר מ־90 אחוז ממי המדינה בידי מגזר חקלאי בלתי יעיל במיוחד, שבו עד 70 אחוז מן המים אובדים בהשקיה עוד לפני שהם מועילים ליבול. מדיניות זו הוחמרה בצעדים פופוליסטיים, כמו החלטת הממשלה ב־2010 להכשיר כ־30,000 בארות מי תהום שהיו קודם לכן בלתי חוקיות — מהלך שהאיץ ישירות את דלדול האקוויפרים.

המסגרת המוסדית לניהול המים משותקת. משרדים וארגונים רבים, ובהם משרד האנרגיה ומשרד החקלאות, נושאים באחריות חופפת ולעיתים קרובות סותרת, ואין גוף אחד בעל סמכות המסוגל לאכוף אסטרטגיה לאומית קוהרנטית. הכשל המודרני הזה עומד בניגוד חריף למורשת ההיסטורית של איראן בניהול מים מתוחכם.

במשך כמעט 3,000 שנה שגשגה הציוויליזציה הפרסית באקלים צחיח הודות למערכת הגאונית של קנאתים — אמות מים תת־קרקעיות שנחפרו ביד, החודרות אל מפלס מי התהום ומובילות מים בכוח הכבידה לאורך קילומטרים רבים. טכנולוגיה זו, המוכרת על ידי אונסק"ו, אפשרה הקמת יישובי קבע וחקלאות פורחת בלב מדבריות איראן, והיא מעידה על הבנה היסטורית עמוקה של שימוש בר־קיימא במים. מערכת הקנאתים מעידה על

העובדה שאקלימה של איראן היה תמיד צחיח, ושתושביה פיתחו את האמצעים לחיות בתוך אותם גבולות אקולוגיים. המשבר הנוכחי אינו אפוא כשל של גיאוגרפיה, אלא של ממשל.

המשטר המודרני לא רק נטש את המורשת הזו, אלא גם הרס אותה באופן פעיל; ההערכה היא שלפחות מחצית מ־70,000 הקנאתים של איראן נהרסו ב־50 השנים האחרונות, כאשר בארות מודרניות וממוכנות מורידות את מפלס מי התהום אל מתחת לתעלותיהם העתיקות. הרס המורשת הלאומית הזו מסמל את נתק המשטר החד ממסורת של שמירה אחראית, ואת החלפתה במודל קצר־רואי והרסני של הפקת משאבים.

כל גורם אקלימי הפועל כאן הוא "מאיץ משבר" רב־עוצמה, ולא הסיבה השורשית. נתוני אקלים היסטוריים ארוכי־טווח מאשרים שמרכז איראן ודרומה חוו תמיד אקלים צחיח עם קיצוניות ניכרת. אם הן נכונות, תחזיות לעליית טמפרטורה שנתית ממוצעת של בין 2.6° ל־5.2° ולירידה אפשרית של 35 אחוז במשקעים הממוצעים יקצרו את לוח הזמנים עד לקריסה מוחלטת. עם זאת, באזורים צפוניים מסוימים, כמו הסביבה של ראשת (Rasht) סמוך לים הכספי, נרשמו מגמות משקעים יציבות ואף חיוביות במקצת בעשורים האחרונים, מה שמדגיש את המורכבויות האזוריות שאסטרטגיה לאומית של ניהול כושל אינה נותנת להן מענה.

נרטיב המשטר, המאשים באופן עקבי את שינוי האקלים ואת הסנקציות הבינלאומיות במחסור, הוא הסחת דעת פוליטית מכוונת. זהו כלי תקשורת אסטרטגי שנועד לטשטש את האחריות העיקרית של מדיניותו שלו ושל המוסדות המושחתים שהרוויחו מן האסון המיותר הזה.

הכלכלה הפוליטית של הקריסה: "מאפיית המים" ומשמרות המהפכה

בלב הניהול הכושל של משק המים באיראן ניצבת רשת רבת־עוצמה ובעלת קשרים פוליטיים, שעיתונאים, מדענים ופעילים כינו "מאפיית המים". הברית האטומה הזו של פקידי ממשל, מהנדסים יועצים וקבלנים רבי־השפעה משגשגת על קידום מיזמי ענק מזיקים אקולוגית, פועלת כמעט ללא פיקוח ודוחפת לבניית סכרים ללא מעצורים ולהעברות מים בזבזניות בין אגני ניקוז, תחת מסווה של "פיתוח".

השחקן המרכזי ברשת זו הוא משמרות המהפכה האסלאמית (IRGC). באמצעות קונצרן הבנייה הענק שלהן, ח'אתם אל־אנביא (Khatam al-Anbiya), השיגו משמרות המהפכה כמעט מונופול על מגזר תשתיות המים באיראן, וזכו בחוזים ממשלתיים רווחיים, לרוב ללא מכרז תחרותי, לסכרים ולמנהרות הטיית מים. המיזמים האלה משמשים מקור הכנסה קריטי למשמרות המהפכה, מנגנון לחלוקת טובות הנאה פוליטיות וכלי לשליטה חברתית. נוצר כאן ניגוד עניינים יסודי: הגוף האחראי לביטחון הלאומי גם מפיק רווח מפעילויות המגבירות את פגיעות המדינה. המשבר, אפוא, אינו רק כשל מדיניות שיש לתקן; הוא מודל עסקי מוצלח ורווחי במיוחד עבור הפלג הקשוח ביותר והחזק ביותר במשטר.

סכר גוטוונד על נהר הכארון במחוז ח'וזסתאן הוא כתב האישום החמור ביותר נגד

המערכת הזו בפעולה. הסכר, שנבנה בידי חברות המזוהות עם משמרות המהפכה, הוקם ישירות מעל תצורת המלח גצ'סראן, כיפת מלח עצומה, חרף אזהרות מפורשות של גיאולוגים שמהלך כזה ייצור אסון מליחות. התוצאה הצפויה הייתה אסון סביבתי מעשה ידי אדם. מאגר הסכר הפך ל"מפעל מלחה" קבוע, הממיס ברציפות את כיפת המלח ומעלה את מליחות נהר הכארון בכ־35 אחוז. המים ההיפר־מליחים זורמים במורד הזרם, מרעילים אדמות חקלאיות, הורסים כ־400,000 עצי תמר והופכים את המים לבלתי שמישים לשתייה או להשקיה עבור מיליונים במערכת הנהרות החשובה ביותר באיראן. תקציב המיזם, שעמד תחילה על 1.5 מיליארד דולר, תפח ל־3.3 מיליארד דולר ללא כל דין וחשבון ציבורי, וממחיש כיצד מיזמים לא מבוססים מדעית ואטומים מבחינה פיננסית נדחפים קדימה לטובת אליטה קטנה.

הדינמיקה הזו יוצרת לולאת משוב מעוותת. משמרות המהפכה והרשת שסביבן מרוויחות מיצירת המשבר באמצעות מיזמים הרי אסון, ואז ממצבות את עצמן כספקיות היחידות של ה"פתרון" — בדרך כלל תוכניות מפוארות, יקרות ומזיקות אקולוגית עוד יותר, כמו התפלה בקנה מידה גדול והעברות מים נוספות. כך מובטחת זרימה מתמדת של כספי מדינה לקופות מאפיית המים, המבצרת את כוחה ובה בעת מאיצה את הקריסה הסביבתית של המדינה. המודל העסקי הזה הגיע למסקנתו ההגיונית באוקטובר 2025, כאשר הנשיא פזשכיאן הכריז שיש להעתיק את הבירה מטהראן. ההצעה למיזם ענק רב־עשורים בעלות של 77 עד 100 מיליארד דולר אינה פתרון רציני למצב חירום מיידי, אלא ההתגלמות המוחלטת של ההיגיון המושחת של מאפיית המים: להנדס משבר עמוק כל כך עד שה"פתרון" היחיד הוא מיזם הבנייה הגדול והרווחי ביותר בתולדות המדינה, כזה שח'אתם אל־אנביא של משמרות המהפכה נמצאת בעמדה ייחודית לבצע.

אפקט הדומינו: מפל של כשלים מערכתיים

פשיטת הרגל המימית של איראן היא המניע הראשון בשרשרת תגובות הרסנית — אסון הידרולוגי שהשלכותיו הורסות את יסודות תשתיות הליבה של המדינה. הכשל בניהול המים יצר מפל של משברים משניים ושלישוניים המשתקים את רשת החשמל, מפוררים את רשתות התחבורה, משביתים שירותים עירוניים וחונקים את הכלכלה. כל כשל מגביר את האחרים, ויחד הם יוצרים סחרור יורד שמזין את עצמו ודוחף את המדינה האיראנית אל עבר קריסה תפקודית.

קריסה חקלאית ותחילתו של חוסר ביטחון תזונתי

המגזר החקלאי הוא הקורבן הראשון והמשמעותי ביותר של פשיטת הרגל המימית של איראן. השימוש הבלתי יעיל שלו במים הוא גם הסיבה העיקרית למשבר וגם הסיבה לקריסתו. הוא צורך יותר מ־90 אחוז ממי המדינה הזמינים, ובאופן כה בלתי יעיל שרק 30-37 אחוז מן המים המשמשים להשקיה אכן מועילים ליבולים — גישה שנועדה להיכשל בארץ צחיחה.

השלכות המודל הפגום הזה הופכות כעת לסופניות. מחקרים אקונומטריים מצביעים על קשר ישיר בין מחסור לייצור: על כל עלייה של 1 אחוז במחסור במים חזויה ירידה מקבילה של 0.404 אחוז

בתפוקה החקלאית. המחיר האנושי נמדד בפרנסות אבודות וברעב. המגזר מדמם מקומות עבודה בקצב הולך וגובר. בין 2015 ל־2022 בלבד איבדו כ־1.3 מיליון בני אדם — רבע מכלל החקלאים האיראנים — את מקום עבודתם כתוצאה ישירה מהחרפת המחסור במים.

הירידה בייצור המקומי, בשילוב אינפלציה דוהרת, הותירה מיליונים רעבים. יותר מ־29 אחוז ממשקי הבית הכפריים כבר סווגו כנוטים לחוסר ביטחון תזונתי, ותוכנית המזון העולמית (WFP) מספקת סיוע מציל חיים במדינה. המסלול הזה מצביע על מצב חירום בריאותי ציבורי מלא, שבו תת־תזונה חריפה הופכת לנפוצה ותנאי רעב מקומיים הם תוצאה בעלת סבירות גבוהה, בייחוד במחוזות מוכי בצורת כמו ח'וראסאן הדרומית וסיסתאן ובלוצ'סתאן. אירועי קיץ 2025 סיפקו אישוש חד למפל הזה. כשל רשת החשמל, שהוא עצמו תוצר של משבר המים, חזר והיכה במגזר החקלאי. חקלאים ברחבי המדינה דיווחו על הפסקות חשמל בבארות ההשקיה שלהם שנמשכו עד חמש שעות ביום. במחוז כרמאן דיווחו גורמים רשמיים שהפסקות החשמל פגעו ב־60 אחוז ממטעי האזור ותרמו לירידה של 21,000 טון בייצור התמרים — הדגמה בזמן אמת לאופן שבו משבר המים מצית משבר אנרגיה שמחריף בתורו את מצב החירום בביטחון התזונתי.

"מדינת הפסקות החשמל": כשל צומת מים־אנרגיה

המפל המרכזי השני של הקריסה הוא כשל רשת החשמל הארצית, הקשור בקשר בל יינתק למשבר המים. אספקת החשמל של איראן תלויה בכ־12,500 מגוואט (MW) של כושר ייצור הידרואלקטרי מותקן. כאשר מאגרי הסכרים נמצאים במפלסים נמוכים היסטורית — חמשת הסכרים המספקים מים לטהראן החזיקו 15 אחוז בלבד מקיבולתם, וסכר לאר החיוני עמד על 1 אחוז בתחילת 2025 — יכולתה של המדינה לייצר חשמל הידרואלקטרי שותקה.

המצב הזה יצר מעגל קסמים הרסני, או "סחרור מוות". המחסור במים משתק את ייצור החשמל ההידרואלקטרי,

והפסקות החשמל הנובעות מכך משביתות את המשאבות החשמליות המספקות מים עירוניים ומפעילות מתקני טיהור שפכים, ובכך מחריפות ישירות את משבר המים והתברואה. המודל התיאורטי הזה הפך למציאות מלאה במהלך "קיץ הקריסה" ב־2025. הפסקות חשמל מתוכננות ונרחבות, שנמשכו לרוב בין שעתיים לארבע שעות ביום, הפכו לחלק מהחיים בערים הגדולות. הגירעון הלאומי בחשמל תפח לתחזית של 25,000 מגוואט.

העומס על הרשת גבר עד כדי כך שהרשויות נאלצו להורות על סגירה ארצית של משרדי ממשלה ובנקים כדי להפחית את הביקוש. בהודאה מפתיעה אישר שר האנרגיה עבאס עלי־אבאדי שיותר מ־15,000 מגוואט מכושר תחנות הכוח התרמיות של המדינה "בלויים" ואיבדו את חיי השירות שלהם בשל עשרות שנות הזנחה.

התוצאה עבור האוכלוסייה האיראנית היא התהוותה של "מדינת הפסקות חשמל". ההפסקות משתקות את מה שנותר מן המגזרים התעשייתי והמסחרי, משביתות תשתיות ציבוריות חיוניות ויוצרות שילוב קטלני

עם חום קיצוני. חוסר היכולת להפעיל מזגנים או מאווררים בגלי חום שולל מן האוכלוסייה את קו ההגנה האחרון מפני טמפרטורות מסכנות חיים.

מבחינה כלכלית, לשכת המסחר של איראן העריכה שההפסדים היומיים מהפסקות החשמל הגיעו לכמעט 18 טריליון תומאן, ותעשיות מפתח כמו פלדה ומלט עמדו בפני קיצוצי ייצור של עד 50 אחוז. יותר מ־80,000 עובדי תעשייה הוצאו לחופשה ללא תשלום במהלך הקיץ, מה שהוסיף תנודתיות למרקם חברתי שברירי ממילא.

האומה השוקעת: הרס בלתי הפיך של יסודות לאומיים

מתחת למשבר הגלוי לעין של סכרים ריקים וערים חשוכות מסתתרת קטסטרופה קבועה יותר: הרס עמוד השדרה הפיזי של איראן. עשרות שנים של שאיבת־יתר בלתי פוסקת הביאו לדלדול של מה שהידרולוגים כינו "מלאי מי תהום של 1,000 שנה בתוך שלושה עשורים בלבד". אין מדובר רק במשיכת־יתר; זהו הרס קבוע של יכולת אגירת המים היסודית של המדינה.

השאיבה הבלתי־בת־קיימא הזאת הציתה שקיעת קרקע עצומה ונרחבת. ככל שמאגרי מי התהום מתרוקנים, התצורות הגיאולוגיות שמתחת לפני הקרקע נדחסות והקרקע שמעליהן שוקעת בקצבים שנמנים עם הגבוהים בעולם. יותר מ־90,000 קילומטרים רבועים (כ־35,000 מיילים רבועים) מושפעים. במישורים חקלאיים מסוימים הקרקע קורסת ביותר מ־35 סנטימטרים (כ־14 אינץ') בשנה.

תהליך הדחיסה של מאגרי מי התהום הוא, למעשה, בלתי הפיך. הקרקע, משקרסה, אינה יכולה “להתנפח מחדש” ולאגור שוב מים. המשמעות היא שגם אם איראן תחווה עשורים של משקעים מעל הממוצע, יכולתה לאגור את המים הללו מתחת לפני הקרקע כבר נפגעה לצמיתות. המשטר לא רק בזבז את חסכונות המים שלו, אלא הרס את כספת הבנק עצמה. את ההערכה הקודרת הזאת אישר בפומבי הנשיא פזשכיאן ב־2 באוקטובר

2025, כשאמר: "באזורים מסוימים הקרקע שוקעת בקצב של עד 30 ס"מ [11.8 אינץ'] בשנה. זהו אסון, והוא מלמד שהמים מתחת לרגלינו אוזלים".

השקיעה הזאת מסבה נזק בלתי הפיך לעורקי הכלכלה האיראנית. צמתי תחבורה מרכזיים שוקעים, ובהם נמל התעופה הבינלאומי אימאם חומייני, בקצב של 5 סנטימטרים (כ־2 אינץ') בשנה. בתוך טהראן 14 תחנות מטרו נמצאות בסיכון, ורשת הרכבות הארצית דורשת תיקונים תכופים כדי להתמודד עם השלכות תזוזת הקרקע. בערים, שקיעה דיפרנציאלית מעקמת ומפצחת צינורות תת־קרקעיים ישנים, ומאיצה את התפוררות מערכות המים העירוניות, שכבר מאבדות לפי ההערכה כ־30 אחוז מהמים המטופלים שלהן בשל נזילות.

מעבר לקריסה המוחשית של התשתיות, משבר המים פוצע פצע עמוק יותר: ההרס הפיזי של המורשת התרבותית וההיסטורית של איראן. שקיעת הקרקע גורמת נזק מבני בלתי הפיך לכמה מן האתרים העתיקים היקרים ביותר לאנושות. במישור שבו שוכנות חורבות פרספוליס הקרקע שוקעת בשיעור של עד 20 עד 30 סנטימטרים (כ־8 עד 11 אינץ') בשנה, ותולשת מבנים נלווים באמצעות סדקים גיאולוגיים עמוקים. גם העיר ההיסטורית אספהאן שוקעת במהירות, ומסכנת את המסגדים, הארמונות והגשרים המזוהים עמה. בעיני איראנים רבים, חוסר היכולת של המשטר להגן על הסמלים רבי־העוצמה הללו של הציוויליזציה הפרסית נתפס ככישלון עמוק של אחריות לשימור, ומזין נרטיב שלפיו הוא אינו רק חסר כישורים אלא גם הורס את מורשתה האמיתית של האומה.

טבלה 1: שרשרת הכשלים המערכתיים שמניעים המים

המחיר האנושי של הקריסה

הכשלים המערכתיים שפורטו בניתוח הקודם מתורגמים למחיר אנושי מוחשי והרסני. פרק זה מכמת את המחיר האנושי של המשבר ועוקב אחר מספר האנשים המצויים בסכנת רעב, מוות ועקירה כתוצאה ישירה מן הקריסה המדורגת.

חירום רב־ממדי בבריאות הציבור

הצטלבותה של מערכת מים פושטת רגל, קריסת אספקת המזון וכשל רשת החשמל מחוללת קטסטרופה רב־ממדית בבריאות הציבור. המחיר האנושי יימדד בעלייה דרמטית בתמותה עודפת מחום, בהופעה מחדש של מגפות קטלניות ובהשלכות ארוכות הטווח של תת־תזונה נרחבת.

החום הופך במהירות לאחד האיומים הישירים והקטלניים ביותר על אוכלוסיית איראן. מחקרים אפידמיולוגיים

כבר ביססו קשר ברור בין גלי חום לעלייה בתמותה. מטא־אנליזה מקיפה לאיראן מצאה שגלי חום מעלים ב־23 אחוזים את הסיכון היחסי לתמותה מכל סיבה, בהשוואה לתקופות ללא גלי חום. הסיכון הזה מסלים בחדות. דוח Lancet Countdown לשנת 2024 מצביע על עלייה של 168 אחוזים במספר ימי גל החום שחוו אוכלוסיות פגיעות בעשור האחרון. בשילוב עם כישלון רשת החשמל לתמוך בקירור חיוני, התנאים מבשילים לזינוק עצום בתמותה העודפת ממכת חום, התייבשות וכשל קרדיו־וסקולרי.

הווקטור השני של הקטסטרופה יהיה חזרתן של מחלות מידבקות. ככל שמערכות המים העירוניות קורסות, האוכלוסייה נאלצת להישען על מקורות לא בטוחים, ונוצרים תנאים אידיאליים לפתוגנים שמועברים במים. לאיראן היסטוריה מתועדת של מגפות כולרה גדולות שנקשרו לתברואה לקויה, בעיקר במחוזות פגיעים כמו סיסתאן ובלוצ'סתאן וחוזסתאן. דוח Lancet Countdown מציין עלייה של 22.7 אחוזים באוכלוסייה החיה סמוך למים חופיים שתנאיהם מתאימים להעברת Vibrio cholerae. התחזית חדה: התפרצויות גדולות של כולרה, טיפוס הבטן ודיזנטריה סבירות מאוד בתוך חמש השנים הקרובות.

המחיר האנושי הזה נגבה גם ישירות בידי המדינה. כאשר אזרחים נדחפים לרחובות בשל מצוקה בלתי נסבלת, “מחאות ההישרדות” שלהם נענות בכוח קטלני. ב"התקוממות הצמאים" ביולי 2021 בחוזסתאן כוחות הביטחון השתמשו בתחמושת חיה כדי לדכא הפגנות, והרגו לפחות 11 בני אדם. הדפוס הזה חזר על עצמו בקיץ 2025, כשמחאות פרצו בערים רבות ואזרחים קראו "מים, חשמל, חיים — הזכויות המוחלטות שלנו". המדינה הגיבה בדיכוי, ירתה גז מדמיע והגישה נגד פעילים אישומים בעבירות ביטחון לאומי. מקרי המוות והמעצרים האלה הם מחיר אנושי ישיר ובר־כימות של משבר שהמשטר עצמו חולל. במבט קדימה, המחיר המצטבר מטלטל. תחזית לעשור מעריכה בתרחיש הביניים 1,350,000 מקרי מוות עודפים מצטברים המיוחסים ישירות למשברים המדורגים. בתוך כך נכללים לפי ההערכה 600,000 מקרי מוות ממחלות הקשורות בחום, 500,000 מתת־תזונה ורעב ו־250,000 ממחלות המועברות במים.

היציאה הגדולה: עקירה המונית וערעור היציבות האזורית

ההשפעה המצטברת של קריסת מערכות החקלאות, האנרגיה ובריאות הציבור תהיה הפיכתן של רצועות נרחבות באיראן לבלתי ראויות למגורים, ותנועת אוכלוסין בהיקף שלא נראה בהיסטוריה המודרנית של המדינה. היציאה הזאת כבר בעיצומה. ממשלת איראן עצמה הודתה שכ־800,000 איראנים נעקרו בתוך המדינה בשל סוגיות הקשורות לאקלים, ובהן בצורת ומדבור. אין זה מצב חירום זמני אלא הגירה קבועה, היוצרת אוכלוסייה עצומה של "פליטי מים" פנימיים.

היקפה האפשרי של העקירה העתידית מטלטל. הדוח מיוני 2025 חזה בתרחיש הביניים

12 מיליון איראנים עקורים בתוך המדינה עד 2035. אולם אירועי קיץ וסתיו 2025 מחייבים תיקון חד כלפי מעלה של הערכת האיום. ביולי 2025 הזהיר הנשיא פזשכיאן עצמו כי משבר המים עלול לאלץ עד 15 מיליון תושבים להימלט מטהראן לבדה. ייתכן שבאותה עת הדבר נועד כהגזמה, אך הצהרתו מאוקטובר שלפיה יש להעביר את הבירה מעניקה לאזהרה החמורה הזאת כובד ראש חדש ומבהיל. האפשרות שמגה־עיר של יותר מ־10 מיליון בני אדם תהפוך לבלתי ראויה למגורים מבחינה תפקודית מכניסה למשוואה מניע עקירה בהיקף חסר תקדים.

ככל שמנגנוני ההתמודדות הפנימיים מתמצים והשליטה הממשלתית נשחקת, מספר ניכר של אנשים ייאלץ לחצות גבולות בינלאומיים. התחזית המקורית בתרחיש הביניים צפתה זרימה חוצת גבולות של 3.5 מיליון פליטים עד 2035. תרחיש של כשל מדינתי שבמרכזו קריסת טהראן ידחף ככל הנראה את המספר הזה גבוה בהרבה, וייצור משבר פליטים שיגמד מצבי חירום אזוריים קודמים, ובהם מלחמת האזרחים בסוריה. יציבות שכנותיה של איראן מאוימת באופן ישיר ומיידי. עיראק כבר מתמודדת עם משבר מים חמור משלה, וטורקיה מנהלת אחת מאוכלוסיות הפליטים הגדולות בעולם. אין כל ראיה לכך שממשלה אזורית כלשהי או גוף בינלאומי כלשהו החלו בתכנון מגירה לאירוע הומניטרי וביטחוני בסדר גודל כזה.

טבלה 2: המחיר האנושי המכומת של הקריסה (תחזיות 2025–2035)

נקודת השבר הפוליטית: לוח זמנים מואץ לכשל מדינתי

הצטלבותם של כשלים מערכתיים ושל סבל אנושי המוני יוצרת לחץ בלתי נסבל על המערכת הפוליטית באיראן. משבר המים היסודי מתגלגל לכדי משבר של לגיטימציה מדינתית, שוחק את סמכות המשטר ומפעיל את קווי השבר האתניים והחברתיים העמוקים ביותר במדינה. אירועי אמצע 2025 וסופה מדגימים כיווץ דרמטי של לוח הזמנים לכשל מערכתי, ומעבירים את האומה ממשבר כרוני לשלב סופני.

לוח זמנים מואץ ל"יום האפס"

מסלול הקריסה שמונע בידי המים באיראן נשלט בידי ספים פיזיים ולולאות משוב, שדוחפים את המדינה לעבר שלבים מובחנים של כשל מערכתי על פני לוח זמנים שניתן לזהות. אי־ההפיכות של "מות מאגרי מי התהום" באמצעות שקיעת קרקע נועלת את המדינה במצב של מחסור מים תמידי, ללא קשר לשינויים פוליטיים עתידיים או לדפוסי משקעים.

המשבר הואץ ממסלול כרוני של עשור לחירום עונתי חריף. לאורך הקיץ החלו כלי התקשורת הממלכתיים באיראן לפרסם אזהרות קודרות שלפיהן טהראן עלולה להגיע ל"יום האפס" — הנקודה שבה רשת המים העירונית כבר לא תוכל לספק מים בצנרת — בתוך שבועות ספורים. בסוף יולי הזהיר הנשיא פזשכיאן עצמו בפומבי כי מאגרי טהראן עלולים להתייבש לחלוטין עד ספטמבר או אוקטובר אם הצריכה לא תנוהל.

האישור המכריע לשלב הסופני הזה הגיע בדמות מודיעין מוצק. "עדכון איראן" מ־30 בספטמבר 2025 של המכון לחקר המלחמה (ISW) חשף שמאגרי המים בסכר כרג' — אחד מחמשת הסכרים הקריטיים המספקים מים לטהראן — צנחו מ־111 מיליון מטרים מעוקבים (mcm) (כ־4 מיליארד רגל מעוקבת) בספטמבר 2024 ל־28 mcm (כ־989 מיליון רגל מעוקבת) בספטמבר 2025. מדובר באובדן מדהים של 75 אחוזים בתוך שנה אחת. הסכר, שמלא כעת ב־15 אחוזים בלבד, אינו מסוגל לייצר חשמל לטהראן, ובכך מאשר את הקשר הישיר בין משבר המים להפסקות החשמל בבירה. הנתונים הללו, בצירוף הצהרות רשמיות שלפיהן סך מאגרי המים העיליים של טהראן ירדו ב־227 mcm (כ־8 מיליארד רגל מעוקבת) בהשוואה שנתית, מציירים תמונה שאין להכחיש: כשל מערכתי מקיף בכל תשתית המים העיליים של הבירה.

"עשור יום האפס" הפך ל"עונת יום האפס". הצהרת הנשיא שבאה לאחר מכן, ב־2 באוקטובר, שלפיה העברת הבירה "אינה בחירה; זו חובה", היא הודאה דה־פקטו ש"יום האפס" של טהראן בלתי נמנע. שלב "החירום המיידי" (2025–2026) שתואר בדוח מיוני אינו אירוע עתידי שיש לעקוב אחריו; זו המציאות הנוכחית בשטח, שהתממשה במלואה.

טבלה 3: לוחות זמנים מעודכנים לכשל מערכתי (הערכת אוקטובר 2025)

משחק הסיום: הערכה מחודשת של התרחישים לעתידה של איראן

לוח הזמנים המואץ והתגובה הפוליטית של המשטר מחייבים שקלול מחדש, באופן רשמי, של ההסתברויות לשלושת תרחישי משחק הסיום שהוצגו בדוח מיוני 2025.

תרחיש 1: קריסת המשטר והתפוררות (ההסתברות עלתה לגבוהה). זו כעת התוצאה הסבירה ביותר. הודאתו הפומבית של הנשיא שהמדינה אינה יכולה עוד להבטיח את כושר הקיום של בירתה שלה היא מכה עמוקה, וסביר שגם בלתי הפיכה, ליוקרת המשטר ולטענתו לכשירות. זהו איתות לכלל האוכלוסייה שהמדינה כשלה בתפקידה הבסיסי ביותר. בשילוב עם "מחאות ההישרדות" המסלימות ועם הלחץ העצום על מנגנון ביטחוני שנדרש כעת לדכא אוכלוסייה צמאה ונואשת, הדבר מגדיל דרמטית את הסיכויים להתמוטטות מערכתית. פקודה לירות במשפחות הדורשות מים עלולה בקלות להצית משבר מצפון וסדק בנאמנות כוחות הביטחון, ולהוביל לקריסה מהירה של השליטה המרכזית ולהתפוררות המדינה לאורך קווי השבר ההידרו־אתניים שלה.

תרחיש 2: הישרדות בכפייה (היתכנות ירדה לנמוכה־בינונית). אף שיכולת האלימות של משמרות המהפכה נותרה אדירה, המציאות הפיזית של משבר המים הופכת את התרחיש הזה לבר־קיימא הרבה פחות מכפי שהיה לפני ארבעה חודשים. "מדינה חלולה" אינה יכולה לתפקד לאורך זמן אם אין מים בעיר הבירה שלה. המשטר יכול לירות במפגינים, אבל אינו יכול לירות מים לתוך הצינורות. חוסר הקיימות הלוגיסטי והפיזי המוחלט של טהראן הופך תרחיש ארוך טווח של "הישרדות בדוחק", שמרכזו בבירה הנוכחית, לבלתי סביר יותר ויותר. הכרזת הנשיא על העברת הבירה היא כשלעצמה הודאה מרומזת שאפשרות "ההישרדות בדוחק" בטהראן כבר כשלה.

תרחיש 3: רפורמה ויציבות בלתי סבירות (הסתברות המתקרבת לאפס). תגובת המשטר למשבר סגרה את האפשרות הזאת באופן סופי. ה"פתרון" המוצע — פרויקט דמיוני ומושחת בשווי מיליארדי דולרים להעברת הבירה, שיעשיר את משמרות המהפכה — הוא ההפך הגמור מן הרפורמות הכואבות, המבוססות מדע, שנדרשות להישרדות לאומית (למשל פירוק האימפריה הכלכלית של משמרות המהפכה, ביטול סובסידיות הרסניות והסמכת רשות מים עצמאית). המהלך הזה מאשר שהמשטר אינו מסוגל מבחינה מבנית לרפורמה אמיתית, ובמקום זאת יכפיל את ההימור על המודל הכושל והמתעשר־מעצמו שלו עד לנקודת הקריסה המוחלטת. ההצעה אינה מדיניות לפתרון בעיה, אלא משחק סיום פוליטי החושף את ההיגיון הפנימי של המשטר: מוטב לו לראות את המדינה קורסת בזמן שליבתו הקשוחה מרוויחה מן התהליך, מאשר ליישם את הרפורמות הנדרשות להישרדות לאומית.

תוכנית אב לתחייה לאומית

הניתוח הקודם מבסס אבחנה סופנית של משבר המים האיראני ושל פשיטת הרגל הפוליטית של המשטר המכהן. הפרק האחרון הזה עובר מאבחון למרשם, ומתווה תוכנית אב מפורטת ובת־ביצוע לתחייה לאומית. אין זו תוכנית עבור הממשלה הנוכחית, שהיא מכשול מבני להישרדות, אלא מפת דרכים לממשלה איראנית עתידית שלאחר המעבר, שתהיה מוכנה לקבל את ההחלטות הקשות הדרושות כדי למשוך את האומה בחזרה מסף התהום.

הקונסורציום הבינלאומי לשיקום המים: עיצוב להישרדות

הצלחת תוכנית ההתאוששות הזאת מותנית כולה במעבר פוליטי שיביא לשלטון ממשלה איראנית חדשה, שמאפייניה שקיפות, אחריותיות ואימוץ אסטרטגי של שותפות בינלאומית. ליבת האסטרטגיה היא הקמה מיידית של הקונסורציום הבינלאומי לשיקום המים. לא יהיה זה כנס תורמים טיפוסי, אלא ברית מבצעית של מדינות בעלות מומחיות מוכחת ברמה עולמית בכל היבט של ניהול מים, שמומחיהן יעבדו שכם אל שכם עם מוסדות איראניים חדשים כדי לתכנן יחד וליישם את ההתאוששות. כל שותף נבחר לתפקיד מסוים ומשלים:

• טכנולוגיה וממשל — ישראל: ישראל תוביל פריסה מהירה של טכנולוגיה מתקדמת, ותפקח על תכנון מתקני התפלה גדולים בשיטת אוסמוזה הפוכה של מי ים (SWRO) ועל תוכנית לאומית למיחזור שפכים, ביעד של 90 אחוז שימוש חוזר לחקלאות. חשוב מכך, מומחים מרשות המים (Israel Water Authority – IWA) יספקו את תוכנית האב ל"רשות מים איראנית" חדשה, מאוחדת ועצמאית פוליטית, שתרכז תחת קורת גג אחת את כל סמכויות התכנון, הרגולציה והתמחור.
• נתונים והקצאה — אוסטרליה: אוסטרליה תיישם את עקרונות הליבה של תוכנית אגן מארי־דארלינג המוצלחת שלה. הדבר יכלול הקמת מרשם לאומי לזכויות מים וקביעת מגבלות הטיה בנות־קיימא (SDLs) — תקרות אכיפות משפטית על שאיבת מים בכל אחד מאגני איראן, הנשענות על מדי מים מודרניים ועל שקיפות לציבור.
• חוסן עירוני ותמחור — סינגפור: מומחים ממועצת שירותי הציבור של סינגפור (PUB) יתכננו ויישמו אסטרטגיית "ארבעה ברזים לאומיים" לערים הגדולות, שתשלב את כל מקורות המים במערכת אחת וממוטבת. תרומתם הקריטית ביותר תהיה עיצוב מבנה תעריפים לאומי חדש למים, שיבטל סובסידיות הרסניות ויתקדם לעבר כיסוי מלא של העלויות, תוך שילוב תעריפי "קו חיים" להגנה על העניים.
• ממשל מקומי — הולנד: מומחים הולנדים יספקו את המודל להקמת רשת של מועצות מים אזוריות ברמת האגן, בהשתתפות בעלי עניין, בדגם מערכת ה־waterschappen בת מאות השנים שלהם. המהלך יחליף את השיטה האיראנית הריכוזית והאטומה במודל דמוקרטי שבו בעלי עניין מקומיים בוחרים נציגים לניהול משאבי המים שלהם.
• מימון ופרויקטי הון — סעודיה ושותפות ממועצת שיתוף הפעולה המפרצית: סעודיה ושותפותיה במפרץ יספקו הון עוגן לשיקום תשתיות בהיקף של מיליארדי דולרים, ובייחוד מסדרונות ענק של התפלה ואנרגיה סולרית. הדבר לא יוצג כסיוע, אלא כהשקעה אסטרטגית קריטית ביציבות האזורית, שתיבנה באמצעות מודלים מתוחכמים של שותפות ציבורית־פרטית (PPP) ומיזמים משותפים (JV).

טבלה 4: הקונסורציום הבינלאומי לשיקום המים — מנדטים ותרומות

גורלות מנוגדים: מדוע מדינות אחרות באזור הצליחו להסתגל

הטענה שהמשבר באיראן הוא בראש ובראשונה פוליטי, ולא סביבתי, נתמכת בניתוח השוואתי של האופן שבו מדינות צחיחות אחרות באזור התמודדו בהצלחה עם מחסור במים. הפער בתוצאות בין איראן לשכנותיה מוכיח שהגורם המכריע לביטחון המים במזרח התיכון הוא איכות הממשל והרצון הפוליטי.

מקרה הבוחן הישראלי: מול מחסור טבעי קיצוני במים, ישראל חוללה מהפכה במשק המים שלה באמצעות שילוב של רפורמה מוסדית, חדשנות טכנולוגית והשקעה עצומה. כיום היא השיגה ביטחון מים. מפתח להצלחה היה חוק המים מ־1959, שהלאים את כל משאבי המים והקים רשות מים ישראלית אחת וטכנוקרטית (Israel Water Authority – IWA) לניהולם, תוך בידוד קבלת ההחלטות מלחצים פוליטיים קצרי טווח. הממשל הריכוזי הזה איפשר אסטרטגיה לאומית סדורה, שהתבססה על שני עמודי תווך: יצירת מקורות מים חדשים וניהול הביקוש. ישראל מתפילה כיום יותר מ־80 אחוז מהמים העירוניים לשימוש ביתי מהים התיכון, באמצעות כמה ממתקני האוסמוזה ההפוכה היעילים בעולם. היא המובילה העולמית במיחזור שפכים, מטהרת כמעט 90 אחוז מהקולחים שלה ברמה גבוהה ומשתמשת בהם מחדש לחקלאות. האסטרטגיה הזאת, בשילוב מערכת הולכה ארצית ותמחור מים ריאלי, איפשרה לה להבטיח את עתיד המים שלה.

מקרה הבוחן הסעודי: כאחת המדינות היבשות בעולם, סעודיה יצאה לדרך באסטרטגיה שאפתנית ועתירת הון במסגרת חזון 2030, כדי להבטיח את אספקת המים שלה. הממלכה היא היצרנית הגדולה בעולם של מים מותפלים, בתפוקה יומית העולה על 11.1 מיליון מטרים מעוקבים (כ־391 מיליון רגל מעוקבת), ומתכננת לספק 90 אחוז מהביקוש העירוני למים באמצעות התפלה עד 2030. אסטרטגיית המים הלאומית שלה לשנת 2030 מספקת מסגרת מקיפה הכוללת 10 תוכניות אסטרטגיות, המתמקדות בניהול משולב של משאבים, בניהול ביקוש ובשיתוף המגזר הפרטי. מתוך הכרה בכך שצריכת המים החקלאית שלה אינה בת־קיימא (והיא מהווה כ־84 אחוז משימוש המים המתוקים), הממלכה משקיעה רבות בשימוש חוזר בשפכים. היא נערכת להשיק 96 פרויקטים בהשקעה של 4 מיליארד דולר לשדרוג תשתיות השימוש החוזר, במטרה למחזר 70 אחוז מהמים המטופלים עד 2030. האסטרטגיה כוללת מעבר לטכנולוגיות השקיה מודרניות, צמצום אובדני מים ברשת והקמת חברות ממשלתיות חדשות שינהלו ביעילות את כל מערך ההולכה והחלוקה של המים.

הצלחתן של שתי מדינות אלה, שניצבות מול תנאים טבעיים קשים כשל איראן ואף קשים יותר, מדגישה את הניגוד החריף באיכות הממשל. בעוד ישראל וסעודיה אימצו ניהול טכנוקרטי ריכוזי, טכנולוגיה מתקדמת והשקעה אסטרטגית, הגישה האיראנית הוגדרה בידי סמכות מפוצלת ומפוליטיזציה ("מאפיית המים"), הסתמכות על מגה־פרויקטים הרסניים ומיושנים, תת־השקעה כרונית וסובסידיות פופוליסטיות המעודדות בזבוז. הפער בתוצאות אינו נובע מאקלים או מגיאולוגיה, אלא מבחירה פוליטית.

אסטרטגיה מדורגת להתאוששות

תוכנית ההתאוששות תבוצע בשלושה שלבים נפרדים אך חופפים, מייצוב חירום דרך רפורמה מבנית עמוקה ועד מודרניזציה רחבת היקף של התשתיות.

שלב א' (100 הימים הראשונים): מיון חירום וגיוס כוחות. 100 הימים הראשונים של ממשלה חדשה יהיו קריטיים. המיקוד חייב להיות בייצוב מיידי ובגיוס הקונסורציום. הדבר כולל הזמנה רשמית של השותפים, שיגור צוותי הערכה מהירה לאגנים שבסיכון הגבוה ביותר, הקמת "קרן ההתאוששות למים של איראן" בגיבוי מועצת שיתוף הפעולה המפרצית (GCC) ומוסדות פיננסיים בינלאומיים, וחקיקת "חוק התאוששות המים" לשעת חירום, שיניח את הבסיס המשפטי לרשות המים האיראנית החדשה ולמנדט המבצעי של הקונסורציום.

שלב ב' (שנים 1–3): רפורמות מבניות בעיצוב משותף. לאחר ייצוב החירום המיידי, שלב זה מתמקד ביישום הרפורמות העמוקות הנחוצות לקיימות ארוכת טווח. רשות המים האיראנית החדשה תוקם באופן רשמי, כשמומחים ישראלים משמשים בתפקידי ייעוץ. מועצות המים האזוריות הראשונות של בעלי העניין ייבחרו בפיקוח הולנדי. מערכת החשבונאות הלאומית למים, בהובלת מומחים אוסטרלים, תיפרס באמצעות מדי מים מודרניים ומגבלות שאיבה מחייבות משפטית. תעריפי מים עירוניים חדשים, שיעוצבו עם מומחים מסינגפור, ייושמו בהדרגה. לבסוף, השינוי המבני בחקלאות יתחיל בתמריצים להסבת גידולים ובמכרזי הרכישה הראשונים של זכויות מים.

שלב ג' (שנים 3–7 ואילך): מודרניזציה של התשתיות בהובלת השותפות. שלב זה מסמן בנייה פיזית מחדש, בהיקף נרחב, של תשתית המים האיראנית. הרכש והבנייה יחלו בגל הראשון של מתקני התפלה גדולים ושדות סולאריים נלווים, בניהול מכרזים בינלאומיים שקופים ובפיקוח משותף. תוכנית נרחבת בתמיכת המדינה תפרוס טכנולוגיית השקיה מתקדמת בטפטוף בחוות ברחבי המדינה, בהדרכת אגרונומים ישראלים. רשת של מתקני מיחזור שפכים מודרניים תיבנה בקרבת כל הערים הגדולות, כדי להגיע ליעד הלאומי של 90 אחוז שימוש חוזר לחקלאות, וכך ישוחררו כמויות עצומות של מים מתוקים לשימוש לשתייה.

מסקנה והמלצות אסטרטגיות

מסקנה: כשל מדינתי המתרחש בזמן אמת

הראיות המוצגות בדוח זה מובילות למסקנה שאין מנוס ממנה: איראן נעה במסלול מואץ אל עבר כשל מדינתי, בדחיפת משבר מים מעשה ידיה. קריסת המערכות ההידרולוגיות של המדינה אינה עוד איום רחוק, אלא תהליך פעיל וגלוי לעין. הבסיס הפיזי של המדינה — יכולתה לספק מים וחשמל לבירתה — קורס. הלגיטימציה הפוליטית של המדינה התנפצה בעקבות הודאת הנשיא עצמו בכישלון הזה. המשטר הנוכחי, המשותק בשל ה־DNA הפוליטי שלו וכבול לאינטרסים המרוויחים מההרס, אינו מסוגל מבנית למנוע את התוצאה הזאת. ה"פתרון" שהציע — העתקת בירה דמיונית — הוא הסחת דעת שתאיץ עוד יותר את המשבר, משום שהיא מפנה משאבים שאינם קיימים בדיוק לאותם גופים שהרוויחו מן האסון מלכתחילה.

שני עתידים ניצבים בפני איראן. הראשון, והסביר ביותר תחת המשטר הנוכחי, הוא עתיד של קריסה מתבדלת — מאגרים מתרוקנים, הפסקות חשמל מתגלגלות, חורבן חקלאי ועקירה המונית, שיגיעו לשיאם באסון הומניטרי וביטחוני שיערער את יציבות האזור כולו. העתיד השני הוא של תחייה לאומית באמצעות שותפות גלובלית. זהו עתיד שיוכל להתממש רק לאחר מעבר פוליטי יסודי, בהובלת ממשלה חדשה שתבחר בשקיפות ובשיתוף פעולה על פני אידיאולוגיה והתבדלות.

המלצה מרכזית: הכרח בתכנון מצבי חירום יזום

להמתין למעבר פוליטי באיראן כדי להתחיל לתכנן תגובה הוא מתכון לכישלון. חלון ההזדמנויות למעבר מוצלח ויציב יהיה צר וכאוטי. הקהילה הבינלאומית חייבת לפעול עכשיו, כדי להבטיח שתוכנית התאוששות אמינה, מקיפה וממומנת במלואה תהיה מוכנה לפריסה מיידית ב"יום הראשון". לוח הזמנים עד לאירוע ערעור יציבות גדול התקצר משנים לחודשים.

לפיכך, המלצת המדיניות המרכזית של דוח זה היא שארצות הברית, האיחוד האירופי וה־G7, בתיאום עם המדינות השותפות המוצעות, יקימו לאלתר וביוזמתן "צוות משימה צללים להתאוששות המים של איראן". את המודל של תכנון מצבי חירום יזום ורב־לאומי, בדומה להקמת "צוות המשימה לצי הצללים" בידי ה־G7 כדי להתמודד עם שילוח לא חוקי, יש להתאים למענה על הקריסה האיראנית המתקרבת.

יש להרחיב מיד את המנדט של צוות משימת הצללים הזה כדי להתאימו ללוח הזמנים המואץ. המיקוד שלו חייב לעבור מתכנון התאוששות ארוך טווח לניהול משבר בטווח הקרוב ולמענה חירום. משימותיו יהיו:

1. האצת התכנון הטכני למענה חירום: שותפות הקונסורציום (ישראל, אוסטרליה, סינגפור, הולנד ומדינות ה־GCC) חייבות להתקדם מעבר לניסוח תוכניות אב להתאוששות ארוכת טווח. העדיפות המיידית היא לפתח ערכות מבצעיות ל"יום הראשון" לטיהור מים בחירום, מערכות תברואה ניידות והתערבויות בריאות הציבור, המיועדות לפריסה בסביבה עירונית קורסת כמו טהרן.
2. הקמת תא לניהול משבר הומניטרי ומשבר עקורים: יש להרחיב את צוות המשימה כך שיכלול נציגים בכירים מנציבות האו"ם לפליטים (UNHCR), מתוכנית המזון העולמית (WFP) ומסוכנויות הומניטריות מרכזיות נוספות. המנדט של תא זה יהיה למדל תרחישי עקירה על בסיס קריסת טהרן וערים גדולות אחרות, לזהות מסדרונות לוגיסטיים ולהתחיל בתהליך של הצבה מוקדמת של משאבים לקראת יציאה המונית אפשרית של פליטים לתורכיה, לעיראק ולקווקז.
3. פיתוח תוכניות חירום לכאוס של העתקת הבירה: צוות המשימה חייב לערוך ניתוח ייעודי של ההשלכות הביטחוניות והלוגיסטיות של ניסיון כאוטי, בהכוונת המדינה (או תוך כדי קריסתה), להעביר תפקודי ממשל מרכזיים ואוכלוסיות אל מחוץ לטהרן. ניתוח זה צריך למדל את הפוטנציאל של תהליך זה להצית התפרקות חברתית רחבה, אלימות בין־עדתית וקריסה מוחלטת של סמכות המדינה.
4. שיתוף גורמים אזוריים בהשלכות הגלישה: יש לפתוח מיד בהתייעצויות דיסקרטיות, ברמה גבוהה, עם ממשלות תורכיה, עיראק, אזרבייג'ן ומדינות ה־GCC. מטרת ההתייעצויות היא לשתף מודיעין על אופיו המואץ של המשבר ולהתחיל בתהליך ההכרחי של תכנון חירום משותף לניהול ההשלכות הביטחוניות, הכלכליות וההומניטריות חוצות הגבולות של קריסה איראנית גדולה.

אם העבודה הזאת תיעשה כבר עכשיו, הקהילה הבינלאומית תוכל להבטיח שכאשר ייפתח חלון לשינוי באיראן, הוא ייענה לא בהיסוס ובעיכוב, אלא בהצעת שותפות קונקרטית, אמינה ומשכנעת. כך יהפוך משבר פוטנציאלי להזדמנות היסטורית, ולממשלה איראנית חדשה יוענקו הכלים, המומחיות והמשאבים הדרושים לה כדי להוביל את אומתה מסף הקריסה אל עתיד של התאוששות בת־קיימא.

Guy Goldstein הוא מנכ"ל Revenue Path, חברת ייעוץ לאסטרטגיית צמיחה, ומייעץ לממשלות ולמוסדות בתחומי הלוחמה הקוגניטיבית, הדיסאינפורמציה ובטיחות הבינה המלאכותית.

Rebecca Bar-Sef היא מייסדת יוזמת Understanding Humanity, המוקדשת להחייאת החשיבה הביקורתית ותרבות השאלה באמצעות חקר עלייתן ונפילתן של ציוויליזציות.