על המערב וארגוני זכויות האדם לחדול ממשחקים מפלגתיים בסודאן

לפני קצת יותר מחמש שנים, ב־25 באוקטובר 2021, הפילו גנרל צבא סודאן עבד אל־פתאח אל־בורהאן ומנהיג כוחות התמיכה המהירה מוחמד חמדאן דגלו, המוכר בכינויו חמידתי, את ממשלת המעבר האזרחית בראשות ראש הממשלה עבדאללה חמדוכ, שקמה אחרי מהפכה עממית. בהמשך הסלימו המתחים בין שני הגנרלים והם דחפו את סודאן למלחמה באפריל 2023, כששרידי המשטר האסלאמיסטי הקודם ממלאים תפקיד מרכזי בליבוי העימות. המלחמה הזו הפכה לאסון ההומניטרי הגדול בעולם. היא גם קורבן של משהו גדול יותר: נסיגת הסדר שהיה אמור לתפוס מדינות כמו שלי כשהן נופלות.

המוסדות שהוקמו כדי לעצור מלחמות כמו זו שבסודאן משותקים, והיום די בבירה אחת כדי להכריע אם יפעלו בכלל. בנובמבר 2024 הטילה רוסיה וטו על החלטת מועצת הביטחון של האו"ם, בחסות בריטניה, שביקשה רק להגן על אזרחים; 14 החברות האחרות הצביעו בעד. אמברגו הנשק שהיה יכול לחנוק את המלחמה תקוע מאז, אף שמעטים חולקים על כך שנשק זר ממשיך להזין אותה. גם האיחוד האפריקאי לא הצליח יותר: כשמועצת השלום והביטחון שלו התכנסה בפברואר האחרון לדון בסודאן, הוויכוח לא נסב על השתקת התותחים אלא על השאלה איזה צד ראוי להיקרא לגיטימי.

סודאן לא תמיד הייתה נשכחת. במשך שלושה עשורים זו הייתה סוגיה דו־מפלגתית נדירה בוושינגטון. דמוקרטים ורפובליקנים שיתפו פעולה סביב מלחמת האזרחים בדרום, רצח העם בדארפור והדיקטטורה האסלאמיסטית של עומר אל־בשיר. למלחמה של היום יש אותם שורשים ואותן זוועות שמוכרות מאותן מלחמות. מה שהשתנה אינו סודאן אלא המערב, שבו מדיניות החוץ הפכה לחזית נוספת במלחמת תרבות פנימית, וסכסוכים רחוקים נקראים דרך מה שהם אומרים על הפוליטיקה המערבית, לא דרך מה שהם עושים לאנשים שחיים אותם.

מן השבר הזה צמחה מה שיש המכנים "הברית האדומה־ירוקה", קואליציה של השמאל הרדיקלי והאיסלאמיזם הפוליטי, שעמדותיה ביחס לסודאן נגזרות מוויכוחים מערביים ולא מן המציאות הסודאנית. היא מנתקת את המלחמה משורשיה — שישה עשורים של שלטון צבאי והשתלטות על המדינה בידי אליטה צבאית־אסלאמיסטית צרה ששלטה בכוח — וממסגרת אותה מחדש כמלחמת שליחים טהורה בתחרות גלובלית. שרת החוץ הבריטית איווט קופר אמרה בפברואר שיותר מתריסר מדינות מלבות את המלחמה, אך המחנה הזה מסמן כמה בודדות — אלה שמתאימות למפה האזורית שלו. ובמקום לגנות שני צדדים לוחמים שקורצו מאותו חומר, הוא מגונן על אחד מהם ושותק אפילו על השימוש בנשק כימי שממשלת ארה"ב אישרה. אפילו ארגוני זכויות אדם מוכרים נראים כיום כמי שרואים בעין אחת בלבד.

כדי לטשטש את ההטיות הללו, הוא מאמץ סיסמאות שאין להן אחיזה בסודאן. "אנטי־אימפריאליזם" אינו מתאים לבורהאן ולעמיתיו הגנרלים. את "הריבונות" הם מזכירים כאילו היא רישיון להפציץ אזרחים, ולא חובה להגן עליהם. "פתרונות סודאניים" נקרא בקול דווקא למען אותם קצינים שהפילו, בגיבוי זר, את הפתרון שהסודאנים בחרו במהפכת דצמבר 2018. חצאי אמיתות הן השקר הגרוע מכול — ובמיוחד עבור מי שטוענים שהם מדברים בשם זכויות האדם.

המחיר לסודאן ברור: העמדה הזו האריכה את המלחמה והעמיקה את הטרגדיה. אף סלבריטי לא הפך לוויראלי בדרישה לשני הדברים הפשוטים ביותר — להפסיק את המלחמה ולאפשר כניסת סיוע — משום שתשומת הלב במקום אחר. והסכנה אינה נעצרת בגבולות סודאן. סודאן היא הפרס של "האחים המוסלמים" העולמיים: המדינה היחידה שבה שלטו 30 שנה, ושבה כעת יש להם סיכוי לשלוט שוב, מאחורי חזית צבאית. יש שמאלנים במערב שמתייחסים להתנגדות ל"אחים המוסלמים" כאל עוינות לאסלאם, כאילו הם מוסלמים יותר מסעודיה, מצרים, איחוד האמירויות וירדן — שכולן הוציאו אותם מחוץ לחוק. שיקום אסלאמיסטי בחרטום פירושו מקלט טרור על הים האדום, מלחמה אזורית רחבה יותר וראש גשר לאיראן וליריביו האחרים של המערב. כבר ראינו את הסרט הזה: בפעם הקודמת שלאסלאמיסטים של סודאן הייתה מדינה, זה הסתיים בטרור במנהטן.

וכאן מגיעה אמת לא נוחה לפרטיזנים בוושינגטון: יהיו אשר יהיו הדעות על סדר היום הרחב של הנשיא דונלד טראמפ, הגישה של ממשלו לסודאן נכונה, ובעולם תקין הייתה זוכה לתמיכה דו־מפלגתית. הוא הפך את סודאן לעדיפות, ברטוריקה שלו ובדיפלומטיית המעבורת של שליחו מסעד בולוס. הוא בנה את ה"קוואד" עם סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, ייצר מפת דרכים שהוא עדיין מקדם למרות כל מכשול, ותיאם אותה עם ה"קווינטט" הרב־צדדי. מפת הדרכים הזו הייתה ברורה בנוגע לפלגים האסלאמיסטיים, והוציאה את האסלאמיסטים מתהליך השלום, בהכרה באיומים שהם מציבים. הוא העמיד הפוגה הומניטרית בראש סדר העדיפויות, ניסח את ההסכם ולחץ למענו. הוא התייצב בבירור לצד עתיד דמוקרטי לסודאן והחזיק בקו הבינלאומי נגד הענקת לגיטימציה להפיכת 2021, גם כאשר ממשלות מערביות אחרות נסחפו לעבר ברכתה בלי הצדקה מוסרית ברורה — וכך חשפו היכן נעצרים ערכיהן הדמוקרטיים. הוא נקב במפורש בתפקידם של "האחים המוסלמים", והגדיר את התנועה האסלאמית הסודאנית ארגון טרור. הוא אישר את השימוש של הצבא בנשק כימי, ובמקביל הטיל סנקציות על יריביו בשל הזוועות שביצעו. והוא הניח על השולחן את הניסיון השאפתני ביותר זה שנים לנתק את קווי האספקה הזרים של המלחמה: החלטת מועצת הביטחון שמרחיבה את אמברגו הנשק לכל שטחה של סודאן ולכל הצדדים בה, כולל כטב"מים. באורח מוזר, הרקורד הזה מעורר יותר ספקנות בחלקים במערב מאשר בקרב סודאנים.

סודאן אינה זקוקה לכך שהמערב יסכים על טראמפ. היא זקוקה לכך שהמערב יסכים על סודאן, כפי שהסכים פעם. הפסקת אש, מסדרונות סיוע פתוחים, סוף לנשק זר וחזרה למעבר האזרחי שהסודאנים בחרו — אלה אינן דרישות מפלגתיות. זה המעט שעולם הגון חייב ל־50 מיליון בני אדם. ממשל טראמפ התווה את הכיוון הנכון. הוא לא צריך לצעוד בו לבדו.