בעלת גרין קארד נעצרה באיראן בעקבות הלשנה ממלשין איראני בארה"ב

אישה איראנית המתגוררת באריזונה נעצרה, על פי הדיווחים, לאחר שאיראני אחר השתמש בפלטפורמה מקוונת כדי לזהות אותה בפני רשויות הרפובליקה האסלאמית, בעקבות השתתפותה בהפגנות נגד המשטר מחוץ לאיראן.

אתרי חדשות איראניים דיווחו על מעצרה של מהרנגיז ראסתין באיראן, אך בדיווחים הראשונים היה מעט מאוד מידע על המקום שבו הפגינה. הם הפיצו סרטון שבו היא רוקדת ושרה בהפגנה אי־שם מחוץ לאיראן, וציינו היכן באיראן נעצרה. בהמשך פרסמה סוכנות הידיעות פארס, המזוהה עם משמרות המהפכה האסלאמית, צילומי מסך שנראו כמי שחושפים כיצד הגיע המידע עליה לידי הרשויות האיראניות.

על פי צילומי המסך, אדם המתגורר באריזונה השתמש בפלטפורמה מקוונת בשם "עלאג'" (Elaj, כלומר "מרפא") כדי להלשין על ראסתין. המלשין תיאר אותה כנהגת אובר שהתגוררה בארצות הברית 18 שנה והחזיקה בגרין קארד. הפנייה כללה פרטים על בעלה, שעל פי הדיווח היה בעליו של אולם תצוגה לרכב; על נסיעותיהם; על כך שבמשפחה יש בן משפחה בהאי; ועל השתתפות המשפחה בהפגנות נגד המשטר באריזונה.

אם הדיווחים על מעצרה של ראסתין יתבררו כמדויקים, מדובר במקרה מובהק של דיכוי חוצה גבולות: הרפובליקה האסלאמית משתמשת באמצעים פיזיים או דיגיטליים כדי לאיים, להטריד, להשתיק או לכפות על אנשים החיים מעבר לגבולותיה.

"עלאג'" פרסמה מידע אישי על כמה איראנים החיים בחו"ל שהשתתפו בהפגנות. המשטר קרא לציבור לזהות אחרים ולהלשין עליהם דרך הפלטפורמה. חלק מהפרופילים כוללים שמות אמיתיים, תצלומים, מספרי זהות לאומיים, תאריכי לידה ושמות אבות.

רשות השידור של הרפובליקה האסלאמית של איראן קידמה את הפרויקט באופן פעיל, אך לא ברור איזה גוף ביטחוני או ממשלתי מנהל אותו.

המשטר השתמש בעבר במלשינים ובמערכות דיווח דיגיטליות כדי לזהות מפגינים בתוך איראן. "עלאג'" נראית כהרחבה של הנוהג הזה אל הפזורה האיראנית, תוך עידוד אנשים להלשין על איראנים אחרים המפגינים בחו"ל. תרבות המעקב וההלשנה הזאת לא החלה עם "עלאג'" ולא עם בוא הטכנולוגיה הדיגיטלית. יש לה שורשים עמוקים ברפובליקה האסלאמית.

ב־1982 שיגר האייתוללה רוחאללה ח'ומייני, מייסד הרפובליקה האסלאמית, מסר לסטודנטים האיראנים בפתח שנת הלימודים, וקרא להם לרגל אחר מוריהם, חבריהם לספסל הלימודים ואפילו בני משפחתם. יותר מארבעה עשורים אחר כך, ההנחיה הזאת נותרה חלק מתפיסת השלטון של המשטר. השיטות השתנו, אך העיקרון שבבסיסן לא: כל אחד צריך לפקוח עין על כל אחד, וכל מי שחורג מגבולות האידיאולוגיה של המשטר צריך לעמוד תחת בדיקה.

ב־2019 הנהיגה מערכת המשפט באיראן מערכת מסרונים שאפשרה לאנשים להלשין על אחרים בשל מגוון רחב של עבירות לכאורה, ובהן הסרת כיסוי הראש האסלאמי, עריכת מסיבות, שתיית אלכוהול, פרסום פוסטים ברשתות החברתיות שנחשבו בלתי הולמים, או כל פעילות שהרשויות רואות בה מנוגדת לכללי המשטר.

בעקבות ההפגנות ברחבי העולם נגד המשטר לאחר הטבח במפגינים בינואר 2026, הרשויות האיראניות הרחיבו ככל הנראה את המודל הזה אל מעבר לגבולות איראן באמצעות "עלאג'". ההשלכות קודרות. מערכת המעודדת אנשים להלשין על בני הפזורה האיראנית עלולה להפוך קהילות שלמות למושא לחשד. היא גם יוצרת הזדמנויות להפחדה, להטרדה ולאיסוף מידע אישי על אנשים שלא ביצעו שום עבירה במדינות שבהן הם חיים.

הוועדה המשותפת לזכויות אדם של הפרלמנט הבריטי הכירה באיום הרחב בדוח שפרסמה ביולי 2025 על דיכוי חוצה גבולות. הוועדה קבעה כי בריטניה אינה מנטרת ואינה בולמת כראוי דיכוי זר. היא קראה לממשלה לאמץ הגדרה משפטית פורמלית של דיכוי חוצה גבולות, לחייב איסוף נתונים שיטתי והכשרה במשטרה, להקים קו חם ייעודי לקורבנות, לתקן את ניצולן לרעה של הודעות אדומות של האינטרפול ולטפל בתביעות אסטרטגיות נגד השתתפות ציבורית.

ההמלצות האלה חשובות משום שדיכוי חוצה גבולות אינו לובש תמיד צורה של מזימת התנקשות, תקיפה פיזית או איום ישיר מצד קצין מודיעין זר. הוא עשוי לכלול גם מעקב, הפחדה, הטרדה, איסוף מידע אישי וגיוס יחידים כדי לפגוע בבני קהילתם.

איננו יודעים מדוע החליטה ראסתין לנסוע לאיראן, אך אם הדיווחים על מעצרה מדויקים, הנסיבות מחייבות גינוי בינלאומי חריף. אף ממשלה אינה רשאית לנצל מידע שנאסף בחו"ל כדי להעניש אנשים על מימוש חופש הביטוי וחופש ההתאגדות.

יש גם סתירה בניסיונות הרפובליקה האסלאמית להגן על התנהלותה במהלך הטבח בינואר. גורמים רשמיים איראנים אמרו לתקשורת זרה כי מי שנהרגו, נעצרו והוצאו להורג לא היו מפגינים שוחרי שלום אלא משתתפים במרד חמוש ואלים. אותם גורמים התעקשו כי הרשויות מכבדות מחאה שוחרת שלום.

אבל הטיעון הזה קורס כשהמשטר פוגע באיראנים המפגינים בדרכי שלום מחוץ לאיראן. איזה איום מציבים לרפובליקה האסלאמית אנשים שרוקדים, שרים ומפגינים באריזונה? מדוע שהמשטר יתעניין בפעילותם הפוליטית במדינות שבהן יש להם כל זכות להביע את התנגדותם?

קריאתו של ח'ומייני לסטודנטים ב־1982 לרגל אחר מוריהם, חבריהם ומשפחותיהם תפסה את הלך הרוח של מדינת מעקב הבנויה על חשד ועל הלשנה של אזרחים זה על זה. ארבעה עשורים אחר כך, "עלאג'" העניקה ככל הנראה לאותו היגיון פלטפורמה דיגיטלית ותפוצה בינלאומית.