מדוע ערבים מפסידים במלחמות

הגנרל האמריקאי נורמן שוורצקופף (משמאל) ורב־האלוף העיראקי סולטאן האשם אחמד מצדיעים זה לזה לאחר כניעתה הרשמית של עיראק לכוחות הקואליציה בהובלת ארצות הברית ב־1991.

במבט היסטורי, צבאות דוברי ערבית התגלו לרוב כבלתי יעילים בעידן המודרני. הכוחות הסדירים המצריים תפקדו בכי רע מול לוחמים לא־סדירים בתימן בשנות השישים. 1 הסורים הצליחו לכפות את רצונם בלבנון באמצע שנות השבעים רק באמצעות עליונות מוחצת בנשק ובמספרים. 2 העיראקים הפגינו חוסר מיומנות מול צבא איראני שנקרע לגזרים בשל סערת המהפכה בשנות השמונים, ולא הצליחו לנצח במלחמה בת שלושה עשורים נגד הכורדים. 3 הביצועים הצבאיים הערביים, משני צדי מלחמת כווית של 1990, היו בינוניים. 4 והערבים תפקדו בכי רע כמעט בכל העימותים הצבאיים עם ישראל. מדוע הרקורד הזה כה בלתי מרשים? יש גורמים רבים — כלכליים, אידאולוגיים, טכניים — אך אולי החשוב שבהם קשור לתרבות ולתכונות חברתיות מסוימות, שמונעות מהערבים לבנות כוח צבאי יעיל.

מוסכמה בעולם הצבאי היא שצבא נלחם כפי שהוא מתאמן; לכן אני נשען על שנות תצפית רבות, ממקור ראשון, בערבים במהלך אימונים, כדי להסיק מסקנות על האופן שבו הם נכנסים ללחימה. הרשמים הבאים נשענים על ניסיון אישי בממסדים צבאיים ערביים, במסגרת תפקידי כנספח צבאי אמריקאי וקצין סיוע ביטחוני, כקצין תצפיתן ביחידת Trucial Oman Scouts בפיקוד קצינים בריטים (כוח הביטחון באמירויות לפני הקמת איחוד האמירויות הערביות), וכן על כשלושים שנות לימוד של המזרח התיכון.

לשילוב התרבות בהערכות אסטרטגיות יש היסטוריה מפוקפקת, שכן לעיתים קרובות הוא נטווה מתערובת מכוערת של בורות, משאלות לב ומיתולוגיה. כך, בשנות השלושים העריך צבא ארצות הברית שהאופי הלאומי היפני נטול מקוריות, והסיק — בלי בסיס — שהמדינה תסבול לצמיתות מנחיתות טכנולוגית. 5 היטלר ביטל את ארה"ב כחברה של בני תערובת 6 וכתוצאה מכך זלזל בהשפעת כניסתה של אמריקה למלחמה. כפי שהדוגמאות הללו ממחישות, כשהתרבות נלקחת בחשבון בחישוב החוזקות והחולשות היחסיות של כוחות יריבים, הדבר נוטה להוביל לעיוותים קיצוניים, בייחוד כשמנסים להבין מדוע מדינות שאינן ערוכות למלחמה נכנסות ללחימה כשהן שיכורות מביטחון עצמי. הפיתוי הוא לייחס למדינת האויב תכונות תרבותיות שמבטלות את יתרונה המספרי או את עליונותה בנשק. או להפך: לראות את האויב הפוטנציאלי דרך הפריזמה של הנורמות התרבותיות שלך. אסטרטגים אמריקאים הניחו שסף הכאב של הצפון־ויאטנמים דומה לשלהם, ושמערכת ההפצצות האווירית על הצפון תכניע אותו. 7 שלושה ימי תקיפות מן האוויר נחשבו לכל מה שהסרבים יוכלו לעמוד בו; בפועל נדרשו שבעים ושמונה ימים.

מסוכן במיוחד לגזור מסקנות קלות על יכולות במלחמה על בסיס ביצועי העבר, שכן חברות משתנות — ואיתן גם תת־התרבות הצבאית. הביצועים העלובים של צרפת במלחמת צרפת–פרוסיה ב־1870 הובילו את המפקדה הגרמנית העליונה להערכה אופטימית מדי ערב מלחמת העולם הראשונה. 8 דבקותם ואומץ לבם של החיילים הצרפתים במלחמת העולם הראשונה הביאו את כולם, מווינסטון צ'רצ'יל ועד המפקדה הגרמנית העליונה, להפריז מאוד בהערכת כושר הלחימה של הצבא הצרפתי. 9 גנרלים ישראלים זלזלו בצבא המצרי של 1973 על סמך ביצועיה האומללים של מצרים במלחמת 1967. 10

תרבות היא עניין חמקמק וקשה להגדרה. היא אינה נרדפת לגזע של אדם, וגם לא לזהותו האתנית. תולדות המלחמה לועגות לניסיונות להצמיד לבני אדם תכונות תרבותיות נוקשות — כפי שממחישים סיפורי הלחימה של האימפריה העות'מאנית והאימפריה הרומית. בשני המקרים האימון, המשמעת, רוח היחידה והלהט הם שעשו את ההבדל, לא מוצאו של החייל הבודד. 11 הלגיונות הרומיים, ממושמעים ויעילים להפליא, גויסו למשל מכל רחבי האימפריה הרומית, ואילו היניצ'רים העות'מאנים המובחרים (חיילי עבדים) היו נוצרים שגויסו בכוח כנערים מהבלקן.

למרות הקשיים האלה, צריך להביא תרבות בחשבון. למעשה, המודעות לשגיאות העבר אמורה לאפשר הערכה מפוכחת יותר של תפקידם של גורמים תרבותיים במלחמה. ג'ון קיגן, ההיסטוריון הנודע של המלחמה, טוען שהתרבות היא גורם מרכזי הקובע את אופייה של הלחימה. בניגוד לדפוס האירופי הרווח, שאותו הוא מכנה "פנים אל פנים", קיגן מתאר את הצבאות הערביים המוקדמים בעידן האסלאמי כאמני התחמקות, השהיה ועקיפין. 12 בחינת הלחימה הערבית במאה הזו מובילה למסקנה שהערבים ממשיכים להצליח יותר בלוחמת מורדים, או בלוחמה פוליטית 13 — מה שט"א לורנס כינה "ניצחון במלחמות בלי קרבות". 14 אפילו צליחת תעלת סואץ המצרית של 1973, שזכתה לשבחים רבים, נשענה בליבה על תוכנית הטעיה מבריקה. ייתכן בהחלט שהתכונות הללו, שנראות כמעט קבועות, נובעות מתרבות שמטפחת דקויות, עקיפין והסוואה ביחסים בין־אישיים. 15

בהמשך לקו הזה, קנת' פולק מסכם את מחקרו הממצה על יעילותם הצבאית של הערבים בקביעה ש"דפוסי התנהגות מסוימים שהתרבות הערבית השלטת טיפחה היו הגורמים החשובים ביותר שתרמו ליעילות הצבאית המוגבלת של צבאות וחילות אוויר ערביים בין 1945 ל־1991". 16 בין התכונות הללו: ריכוזיות יתר, דיכוי יוזמה, חוסר גמישות, מניפולציה של מידע וריסון המנהיגות בדרג הקצונה הזוטרה.

מטח הביקורת שהופנה אל תפיסת "התנגשות הציוויליזציות" של סמואל הנטינגטון 17 אינו גורע במאומה מן הנקודה המכרעת שהעלה — שככל שחלוקת עמים לפי דת ותרבות, ולא לפי קווים פוליטיים או כלכליים, מעליבה אקדמאים הדוגלים בעולם המוגדר במונחי מעמד, גזע ומגדר, זו מציאות, ומציאות שהתקשורת המודרנית אינה מחלישה.

אבל איך משלבים את חקר התרבות באימון הצבאי? כיום כמעט שאין לו מקום. פול מ' בלבוטובסקי (Paul M. Belbutowski), חוקר ולשעבר איש כוח דלתא האמריקאי, ניסח בתמציתיות ליקוי במערכת ההשכלה הצבאית שלנו: "התרבות, הכוללת את כל מה שעמום ובלתי מוחשי, אינה משולבת בדרך כלל בתכנון האסטרטגי, אלא ברמה השטחית ביותר". 18 ובכל זאת, דווקא "כל מה שעמום ובלתי מוחשי" הוא שמגדיר עימותים בעצימות נמוכה. הקומוניסטים הווייטנאמים לא נלחמו במלחמה שארה"ב התאמנה לקראתה, וגם הצ'צ'נים והאפגנים לא נלחמו במלחמה שהרוסים נערכו אליה. זה דורש הרבה יותר מהחלפת כלי נשק ומאימון מחדש של חיילים. נדרשת הבנה של המיתולוגיה התרבותית של האויב, של ההיסטוריה שלו, של יחסו לזמן וכיוצא באלה — השקעה גדולה בהרבה בזמן ובכסף משארגון ביורוקרטי עשוי לאשר.

מתוך מודעות לכך שאני צועד בשדה מוקשים של טעויות עבר ורגישויות תרבותיות בהווה, אני מציע כמה הערכות על תפקיד התרבות באימון הצבאי של קצינים דוברי ערבית. אני מגביל את עצמי בעיקר לאימונים משתי סיבות. ראשית, צפיתי באימונים רבים אך רק במערכה קרבית אחת (הצבא הירדני נגד אש"ף ב־1970). שנית, צבאות נלחמים כפי שהם מתאמנים. חיילים מעוצבים בידי הרגלים, מדיניות ונהלים של ימי שלום; הם אינם עוברים גלגול פתאומי שהופך אזרחים במדים ללוחמים. הגנרל ג'ורג' פאטון נהג לספר את הסיפור על יוליוס קיסר, אשר "בחורף ... אימן כך את לגיונותיו בכל הנדרש מחיילים, והרגיל אותם כך לביצוע נאות של חובותיהם, שכאשר שלח אותם באביב לקרב נגד הגאלים, לא היה צורך לתת להם פקודות, כי הם ידעו מה לעשות וכיצד לעשות זאת". 19

בכל חברה מידע הוא אמצעי להתפרנס או להפעיל כוח, אבל ערבים נוטים לאגור מידע ולהחזיק בו חזק במיוחד. מאמנים אמריקאים הופתעו לא אחת לאורך השנים לגלות שמידע שנמסר לאנשי מפתח אינו מגיע הרבה מעבר להם. טכנאי ערבי שלמד לבצע נוהל מסובך כלשהו יודע שהוא בלתי יסולא בפז כל עוד הוא היחיד ביחידה שמחזיק בידע הזה; ברגע שהוא מחלק אותו לאחרים הוא כבר לא המקור היחיד לידע, וכוחו מתפוגג. כך מוסברת התופעה השכיחה של אגירת מדריכים, ספרים, חוברות אימון וספרות אחרת של אימון או לוגיסטיקה. באחד המקרים, צוות אימון נייד אמריקאי שעבד עם שריון במצרים קיבל סוף־סוף את מדריכי המפעילים שתורגמו בעמל רב לערבית. המאמנים האמריקאים לקחו את המדריכים החדשים היישר למגרש הטנקים וחילקו אותם לצוותי הטנקים. מיד אחריהם מפקד הפלוגה, בוגר בית הספר לשריון בפורט נוקס וקורסים מיוחדים בבית הספר לאפסנאות באברדין פרובינג גראונדס, אסף את המדריכים מהצוותים. כשנשאל מדוע עשה זאת, אמר המפקד שאין טעם לתת אותם לנהגים כי אנשי השורה אינם יודעים לקרוא. בפועל, הוא לא רצה שלאנשי השורה יהיה מקור ידע עצמאי. להיות האדם היחיד שמסוגל להסביר את מכשור בקרת האש או לכוון כוונות של כלי ארטילריה מקנה יוקרה ותשומת לב. במונחים צבאיים המשמעות היא שכמעט לא מתבצע אימון צולב, ושלמשל בצוות טנק התותחנים, הטענים והנהגים עשויים להיות מיומנים בעבודתם אבל אינם ערוכים למלא את מקומו של נפגע. אי־הבנת תפקידיו של הזולת גם פוגעת בתפקודו החלק של הצוות. ברמה גבוהה יותר, המשמעות היא שאין עומק במיומנות הטכנית.

האימון נוטה להיות חסר דמיון, חד־גוני וחסר אתגר. מאחר שמערכת החינוך הערבית מושתתת על שינון, לקצינים יש יכולת כמעט בלתי נתפסת לצרוב בזיכרון כמויות עצומות של ידע. שיטת הלימוד נוטה להתבסס על הרצאות מלמעלה, כשהתלמידים רושמים הרים של הערות ונבחנים על מה שנאמר להם. (יש לכך גם השלכות מעניינות על מדריכים זרים; למשל, אמינותו נפגמת אם עליו להיעזר בספר.) לדגש על שינון יש מחיר: ירידה ביכולת להסיק מסקנות או לנתח על בסיס עקרונות כלליים. חשיבה מחוץ לקופסה אינה מעודדת; לעשות זאת בפומבי עלול לפגוע בקריירה. המדריכים אינם מאותגרים, ובסופו של דבר גם לא התלמידים.

תחרות ישירה בין יחידים נמנעת בדרך כלל, לפחות בגלוי, שכן משמעותה שמישהו מנצח ומישהו אחר מפסיד — והמפסיד מושפל. לטאבו הזה יש חשיבות מיוחדת כשבכיתה יושבים בעלי דרגות שונות. השכלה נתפסת במידה רבה כעניין של יוקרה אישית, ולכן ערבים בבתי ספר צבאיים אמריקאיים טורחים להבטיח שהבכיר שבהם, לפי המעמד הצבאי או החברתי, יקבל את הציונים הגבוהים ביותר בכיתה. לא פעם הדבר מוביל ל"שיתוף תשובות" בכיתה — לעיתים באופן גלוי למדי — או לקצינים זוטרים שמסתירים ציונים הגבוהים משל הממונה עליהם.

מדריכים צבאיים אמריקאים שעובדים עם תלמידים מהמזרח התיכון לומדים להקפיד שלפני שהם מפנים שאלה לתלמיד בכיתה, בייחוד אם הוא קצין, התלמיד אכן יודע את התשובה הנכונה. בלי ודאות כזו, הקצין יחוש שהציבו לו מלכודת להשפלה פומבית. יתרה מזו, בסביבה הפרנואידית לעיתים של התרבות הפוליטית הערבית, הוא יאמין שהמלכודת הונחה בכוונה. התלמיד הזה יהפוך אז לאויבו של המדריך, וחבריו לכיתה יחששו שגם הם יסומנו להשפלה — והלמידה נעשית בלתי אפשרית.

קצינים ערבים זוטרים מאומנים היטב בהיבטים הטכניים של נשקם ובידע הטקטי, אבל לא במנהיגות — נושא שזוכה לתשומת לב מעטה. כך, למשל, כפי שציין הגנרל סעד א־שאזלי, ראש המטה המצרי, בהערכתו את הצבא שירש ערב מלחמת 1973, הם לא אומנו לתפוס יוזמה או להציע מיוזמתם תפיסות מקוריות או רעיונות חדשים. 20 אכן, מנהיגות עשויה להיות החולשה הגדולה ביותר של מערכות האימון הערביות. הבעיה נובעת משני גורמים עיקריים: מערכת מעמדית מודגשת ביותר הגובלת במערכת קאסטות, והיעדר תוכנית לפיתוח סגל נגדים.

רוב הקצינים הערבים מתייחסים לחיילי השורה כאל תת־אדם. ביום אחד במצרים, כשנשבו רוחות שנשאו מן המדבר גרגרי חול צורבים במהלך הדגמה לאורחים בכירים מארה"ב, צפיתי בפלוגת חיילים שצועדת פנימה ונערכת בשורה אחת כדי להגן על האמריקאים; חיילים מצרים, במילים אחרות, משמשים לעיתים כלא יותר ממחסום רוח. הרעיון של דאגה לאנשיך מצוי רק ביחידות המובחרות ביותר בצבא המצרי. בסוף שבוע טיפוסי, קצינים ביחידות החונות מחוץ לקהיר נכנסים למכוניותיהם ונוסעים הביתה, ומשאירים את חיילי השורה להסתדר בעצמם: לצעוד במדבר עד לכביש ראשי ולעצור אוטובוסים או משאיות כדי להגיע לרכבת של קהיר. למחנות הקבע אין כל מתקני רווחה לחיילים. מצב דומה, בדרגות שונות, קיים גם במדינות אחרות דוברות ערבית — פחות בירדן, ואף יותר בעיראק ובסוריה.

המגויסים הצעירים המרכיבים את עיקר הצבא המצרי שונאים את השירות הצבאי מסיבות טובות, ויעשו כמעט הכול, לרבות הטלת מום עצמי, כדי להימנע ממנו. בסוריה העשירים קונים פטור, או — אם לא עולה בידם — משובצים ליחידות שאינן לוחמות. כפי שסיפר לי סורי צעיר, כישוריו המוזיקליים באו משיבוצו לתזמורת צבאית סורית, שם למד לנגן בכלי. בדרך כלל, צבאות הסהר הפורה אוכפים משמעת באמצעות פחד; במדינות שבהן עדיין שולטת שיטה שבטית, כמו ערב הסעודית, השוויוניות המובנית של החברה מחלישה את הפחד כמניע עיקרי, וכך שורר היעדר משמעת כללי. 21

הפער החברתי והמקצועי בין קצינים לחיילי שורה קיים בכל הצבאות, אבל בארה"ב ובצבאות מערביים אחרים חוליית הנגדים מגשרת עליו. למעשה, סגל נגדים מקצועי היה קריטי כדי שהצבא האמריקאי יתפקד במיטבו; כמאמנים העיקריים בצבא מקצועי, הנגדים חיוניים לתוכניות האימון ולתחושת רוח היחידה של חיילי השורה. ברוב העולם הערבי אין סגל נגדים כלל, או שהוא אינו מתפקד — והדבר פוגע קשות ביעילות הצבאית. למעט יוצאים מן הכלל, הנגדים נחשבים לאותה קטגוריה נמוכה כמו חיילי השורה, ולכן אינם משמשים גשר בין חיילי השורה לקצינים. הקצינים מלמדים, אבל הפער החברתי העמוק בין חייל השורה לקצין נוטה להפוך את תהליך הלמידה לטקסי, פורמלי ולא יעיל. היבטי ההדגמה וההסבר המעשיים באימון נעדרים לעיתים קרובות משום שהקצינים מסרבים ללכלך את ידיהם ומעדיפים להתעלם מן הצדדים המעשיים יותר של החומר, מתוך אמונה שהדבר נחות ממעמדם החברתי. דוגמה דרמטית לכך אירעה במלחמת המפרץ, כאשר סופת רוח עזה הפילה את אוהליהם של שבויי מלחמה קצינים עיראקים. במשך שלושה ימים הם נשארו ברוח ובגשם, ובלבד שלא ייראו בידי שבויים מקרב חיילי השורה במחנה סמוך כשהם עובדים בידיהם.

המחיר הצבאי של כך גבוה מאוד. בלי הלכידות שמספקים מש"קים, יחידות נוטות להתפרק תחת לחץ הקרב. הסיבה העיקרית לכך היא שהחיילים הפשוטים פשוט אינם נותנים אמון בקצינים שלהם. מרגע שהקצינים עוזבים את שטחי האימונים, האימון מתחיל להתפורר והחיילים מתחילים לזלוג החוצה. קצין מצרי הסביר לי פעם שתבוסתו הקטסטרופלית של הצבא המצרי ב־1967 נבעה מהיעדר לכידות בתוך היחידות. המצב, כך אמר, השתפר ב־1973 רק במעט. שבויים עיראקים ב־1991 הפגינו פחד ואיבה יוצאי דופן כלפי הקצינים שלהם.

ההחלטות מתקבלות ומונחתות מלמעלה, עם מעט מאוד תקשורת רוחבית. התוצאה היא מערכת ריכוזית מאוד, שבה סמכות כמעט שאינה מואצלת. לעיתים רחוקות קצין מקבל החלטה קריטית בכוחות עצמו; במקום זאת הוא מעדיף את הדרך הבטוחה: להיתפס כחרוץ, נבון, נאמן וצייתן. משיכת תשומת לב כמי שמחדש או כמי שנוטה לקבל החלטות חד־צדדיות היא מתכון לצרות. כמו בחיים האזרחיים, קונפורמיזם הוא הנורמה החברתית המוחצת; המסמר שבולט נדפק פנימה. פקודות ומידע זורמים מלמעלה למטה; אין לפרש אותם מחדש, לתקן או לשנות בשום צורה.

מאמנים אמריקאים חווים לא פעם תסכול בניסיון לקבל החלטה מעמיתיהם, מבלי להבין שלקצין הערבי אין סמכות לקבל את ההחלטה — תסכול שמועצם בשל חוסר הנכונות המובן של הקצין להודות שאין לו סמכות כזו. כותב שורות אלה ראה כמה פעמים החלטות שאפשר היה לקבל ברמת הגדוד, בעניינים כמו מועדי שיעורים ומיקומם, שנזקקו לאישור ממשרד ההגנה. כל אלה הובילו מאמנים אמריקאים לפתח כלל אצבע: לרס"ר בצבא ארצות הברית יש אותה מידת סמכות כמו לאלוף־משנה בצבא ערבי. שיטות ההוראה ותכני הלימוד מוכתבים מדרגים גבוהים יותר. למפקדי היחידות יש מעט מאוד לומר בעניינים האלה. האופי המפולט של הצבאות הערביים פירושו שגורמים פוליטיים שוקלים כבד ולעיתים קרובות גוברים על שיקולים צבאיים. קצינים בעלי יוזמה ונטייה לפעולה חד־צדדית מהווים איום על המשטר. הדבר ניכר לא רק ברמת האסטרטגיה הלאומית אלא בכל היבט של הפעילות הצבאית ושל האימונים. גם אם הצבאות הערביים נעשו פחות מפולטים ויותר מקצועיים לקראת מלחמת 1973 עם ישראל,22 עם תום הלחימה חזרו ההרגלים הישנים. כיום נוסף לכך גם ממסד צבאי שהולך ונעשה ביורוקרטי יותר. ותיק מלחמות הטריטוריה בפנטגון ירגיש כמו ילד גן כשהוא נתקל ביריבויות הקיימות במטות הצבאיים הערביים.

נטילת אחריות על מדיניות, מבצע, מצב או תוכנית אימונים מתרחשת לעיתים רחוקות. מאמנים אמריקאים עלולים לחוש תסכול רב כשהם נתקלים שוב ושוב בקצינים ערבים שתולים את האשמה בכישלון של מבצעים או תוכניות בציוד האמריקאי או במקור חיצוני אחר. שיעור גבוה של ציוד אמריקאי שאינו כשיר מוסבר ב"מחסור בחלקי חילוף" — הצבעת אצבע כלפי מערכת אספקה אמריקאית שאינה נענית, אף שמאמנים אמריקאים יכולים לתעד אספקה שופעת שמגיעה לארץ ונעלמת בתוך מערכת אספקה כושלת. (ביקורת כזו מעולם לא הייתה צורבת או אישית, ולעיתים קרובות הייתה עקיפה ומנוסחת בנימוס כזה שרק לאחר הפגישה הובנו הרמזים העקיפים.) הצורך הזה פועל אפילו בדרגים הנעלים ביותר. במהלך מלחמת כווית השתלטו כוחות עיראקיים על העיר אל־ח'פג'י בצפון־מזרח סעודיה לאחר שהסעודים פינו את המקום. הגנרל ח'אלד בן סולטאן, מפקד כוחות היבשה הסעודיים, ביקש מכתב מהגנרל נורמן שוורצקופף, שבו נאמר כי הגנרל האמריקאי הוא שהורה על הפינוי מהעיר הסעודית.23 ובתיאורו את קרב ח'פג'י, הגנרל בן סולטאן מאשים — באופן צפוי — את האמריקאים בכיבוש העיר בידי העיראקים.24 במציאות הבעיה הייתה שהכוחות הסעודיים הקלים באזור עזבו את שדה הקרב.25 הסעודים אכן היו נחותים בכוח האש ובמספרים מול היחידה העיראקית שהתקרבה לח'פג'י, אך הגאווה הסעודית חייבה להאשים זרים.

בכל הנוגע לציוד, פער תרבותי עצום מפריד בין מערכות התחזוקה והלוגיסטיקה של ארצות הברית לבין אלה הערביות. הקשיים הערביים עם ציוד אמריקאי אינם, כפי שסבורים לעיתים בפשטנות, עניין של "ערבים לא עושים תחזוקה", אלא משהו עמוק הרבה יותר. התפיסה האמריקאית של מערכת נשק אינה עוברת בקלות. מערכת נשק מביאה איתה נהלים, מדיניות ואפילו פילוסופיה מסוימת של תחזוקה ולוגיסטיקה, וכולם מבוססים על התרבות האמריקאית, על ציפיותיה לרמת השכלה מסוימת, על תחושת אחריות ברמת יחידה קטנה, על הקצאת כלים ועל תורת לחימה. כלים שיוקצו לגדוד אמריקאי (יחידה של כ־600–800 איש) יימצאו קרוב לוודאי בדרג גבוה בהרבה — כנראה שניים או שלושה דרגים מעלה — בצבא ערבי. מומחיות, יוזמה ובעיקר האמון שמבטאת האצלת אחריות לדרג נמוך יותר הם נדירים. הציוד האמריקאי ותחזוקתו נשענים על תפיסה של תיקון בדרג הנמוך ביותר, ולכן מחייבים האצלת סמכות. בלי הכלים הנחוצים, חלקי החילוף או המומחיות שיאפשרו לשמור על הציוד כשיר, ומתוך סלידה מדיווח על חדשות רעות לממונים עליו, מפקד היחידה מחפש שעירים לעזאזל. כל זה מסביר מדוע שמעתי במצרים פעמים רבות שהנשק האמריקאי "עדין מדי".

צפיתי בצוותי סקר אמריקאים רבים במדינות השונות: תמיד המארחים טוענים בעד רכישת הציוד הצבאי המודרני ביותר ועושים הכול כדי להתחמק מסוגיות של תחזוקה, לוגיסטיקה ואימונים. הם מטשטשים ומטעים עד כדי כך שצוותים אמריקאים, גם כשהם חדורים תחושת שליחות, מתקשים כמעט עד בלתי אפשרי לסייע. במובן רחב יותר, חוסר הנכונות הערבי להיות גלוי לגבי ליקויי אימון מקשה מאוד על יועצים זרים לתמוך כראוי בהדרכה או להעריך צרכים בתחום האימונים.

היעדר שיתוף פעולה בולט במיוחד בכישלונם של כל הצבאות הערביים להצליח בלחימה משולבת זרועות. פלוגת חי"ר של הצבא הירדני הסדיר, למשל, טובה איש מול איש לא פחות מפלוגה ישראלית מקבילה; אך בדרג הגדוד, התיאום הנדרש ללחימה משולבת זרועות, עם תמיכת ארטילריה, אוויר ולוגיסטיקה, פשוט אינו קיים. למעשה, ככל שהדרג גבוה יותר, כך הפער גדול יותר. זו תוצאה של אימונים משולבי זרועות שנערכים לעיתים רחוקות; וכשהם נערכים, הם נועדו להרשים אורחים (וזה אכן מצליח — מופע הראווה נערך בדרך כלל בהתלהבות ובכישרון תיאטרלי יוצאי דופן) ולא לספק אימון אמיתי.

הבעיה הזו נובעת משלושה גורמים עיקריים. ראשית, היעדר האמון הידוע של ערבים כלפי כל מי שאינו בן משפחתם פוגע בפעולות התקפיות.26 היוצאים מן הכלל לדפוס הזה מוגבלים ליחידות מובחרות (שבכל רחבי העולם הערבי יש להן אותו תפקיד — להגן על המשטר ולא על המדינה). בתרבות שבה כמעט כל תחום של פעילות אנושית, לרבות עסקים ויחסים חברתיים, מבוסס על מבנה משפחתי, האוריינטציה הזאת נוכחת גם בצבא, ובמיוחד בלחץ הקרב. פעולה התקפית מורכבת ביסודה מאש ותנועה. יסוד התמרון חייב להיות בטוח שהיחידות או הזרועות התומכות מספקות אש מכסה. אם חסר אמון בתמיכה הזאת, הנעת חיילים קדימה מול מגינים מתבצרים אפשרית רק אם הקצינים יוצאים קדימה ומובילים — דבר שלא אפיין את המנהיגות הערבית.

שנית, פסיפס העמים המורכב יוצר בעיות נוספות באימונים, שכן שליטי המזרח התיכון מנצלים נאמנויות עדתיות ושבטיות כדי לשמר את כוחם. המיעוט העלווי שולט בסוריה, יוצאי הגדה המזרחית שולטים בירדן, הסונים שולטים בעיראק, ובני נג'ד שולטים בסעודיה. לכך יש השלכות ישירות על הצבא, שבו שיקולים עדתיים משפיעים על שיבוצים וקידומים. מיעוטים אחדים (כמו הצ'רקסים בירדן או הדרוזים בסוריה) קושרים את שלומם לאליטה השלטת וממלאים תפקידי הגנה קריטיים; אחרים (כמו השיעים בעיראק) מודרים מסגל הקצונה. כך או כך, שיבוץ קצינים על בסיס שיקולים עדתיים פועל נגד שיבוץ לפי כישורים.

אותו היעדר אמון פועל גם ברמה הבין־מדינתית, שבה הצבאות הערביים מגלים מעט מאוד אמון זה בזה, ובצדק. השקר הבוטה שאמר גמאל עבד אל־נאצר למלך חוסיין ביוני 1967 כדי לגרור אותו למלחמה נגד ישראל — שחיל האוויר המצרי היה מעל תל אביב (בעוד רוב מטוסיו הושמדו) — היה דוגמה קלאסית לרמייה.27 גישתו המתחסדת של סאדאת כלפי הסורים כדי לפתותם להצטרף למלחמה באוקטובר 1973 הייתה דוגמה נוספת (הוא אמר להם שהמצרים מתכננים מלחמה כוללת, הטעיה שכללה גם מערכת שנייה של תוכניות מבצעיות שנועדה לעיני הסורים בלבד).28 עם היסטוריה כזו, אין פלא שיש מעט מאוד אימונים משותפים או צולבים בין צבאות ערב ומעט מאוד תרגילי פיקוד. במלחמת 1967, למשל, לא הוצב אף קצין קישור ירדני אחד במצרים, וגם הירדנים לא היו גלויים כלפי הפיקוד המצרי.29

שלישית, שליטי המזרח התיכון נשענים דרך קבע על שיטות של איזון כוחות כדי לשמר את סמכותם.30 הם משתמשים בארגונים מתחרים, בסוכנויות כפולות ובמנגנוני כפייה התלויים בגחמת השליט. הדבר מקשה, עד כדי בלתי אפשרי, לבנות בסיס כוח אישי כלשהו, ומשאיר את ההנהגה חרדה וחסרת שיווי משקל, בלי ביטחון בקריירה או במעמד החברתי. אותו דבר חל בתוך הצבא; יו"ר רב־עוצמה של המטות המשולבים אינו עולה על הדעת.

פיקודים משולבים הם יצירים על הנייר שתפקודם בפועל כמעט שאינו קיים. מנהיגים מתבוננים בזהירות רבה בפיקודים משולבים, בתרגילים משותפים, בלחימה משולבת זרועות ובמטות משולבים, שכן בעיני כל הצבאות הערביים מדובר בחרב פיפיות. להב אחד מופנה אל האויב החיצוני והשני אל הבירה. כוחות היבשה הם בה בעת כוח לשימור המשטר ואיום עליו. אף שליט ערבי לא יאפשר למבצעים או לאימונים משולבים להפוך לשגרה; התירוץ הרגיל הוא העלות הכספית, אך הוא אינו משכנע לנוכח רכישות תכופות של ציוד שאת עלויות תחזוקתו אין ביכולתם לממן. למעשה, תרגילים משולבי זרועות ומטות משותפים יוצרים היכרות, מרככים יריבויות, מוחקים חשדות ומבטלים את הארגונים המפוצלים והמתחרים שמאפשרים לשליטים לשסות יריבים זה בזה. המצב הזה ניכר במיוחד בסעודיה, שבה כוחות היבשה והתעופה נתונים לשר ההגנה, הנסיך סולטאן, בעוד המשמר הלאומי נתון לנסיך עבדאללה, סגן ראש הממשלה ויורש העצר. במצרים, כוחות הביטחון המרכזי מאזנים את הצבא. בעיראק ובסוריה, המשמר הרפובליקני ממלא את תפקיד האיזון.

הפוליטיקאים למעשה יוצרים מכשולים כדי לשמר את הפיצול. למשל, קבלת מטוסים מחיל האוויר לאימון צניחה של הצבא, בין אם מדובר בתרגיל משותף ובין אם בבקשה מנהלית פשוטה לתמיכה באימון, חייבת בדרך כלל להיות מתואמת בידי ראשי הזרועות במשרד ההגנה; אם מעורבים מטוסים רבים, הדבר מצריך כנראה אישור נשיאותי. הפיכות צבאיות אולי יצאו מהאופנה, אך הפחד מפניהן נותר חזק. כל תרגיל רחב היקף של כוחות יבשה מעורר דאגה בממשלה ונצפה מקרוב, במיוחד אם נעשה שימוש בתחמושת חיה. בסעודיה, מערכת מורכבת של אישורים הנדרשים ממפקדים צבאיים אזוריים ומנציבי מחוזות, שלכולם ערוצי פיקוד שונים לצורך קבלת היתר לשיירות דרכים, להשגת תחמושת ולקיום תרגילים, פירושה שכדי שהפיכה תצליח יידרש מספר עצום של קושרים נאמנים. משטרים ערביים למדו כיצד לחסן את עצמם מפני הפיכות.

המשטרים הערביים מסווגים כמעט כל דבר שיש לו שמץ אופי צבאי. מידע שהצבא האמריקאי מפרסם באופן שגרתי (על קידומים, העברות, שמות מפקדי יחידות וכינויי יחידות) הוא סודי ביותר במדינות דוברות ערבית. אמנם הדבר מקשה על האויב לבנות סדר כוחות מדויק, אך הוא גם מזין את אופיים המפלג והמתואם־בתאים של הכוחות הצבאיים. האובססיה לביטחון שדה יכולה להגיע לממדים מגוחכים. לפני מלחמת 1973 הופתע סאדאת לגלות שתוך שבועיים מן המועד שבו הורה לכוחות המזוינים להיות מוכנים למלחמה, שר המלחמה שלו, הגנרל מוחמד צאדק, לא הודיע על הפקודה למטהו הקרוב. האם ראוי, תהה סאדאת, לשמור מלחמה בסוד מפני עצם האנשים שאמורים להילחם בה?31 אפשר לצפות שעמית ערבי או איש קשר מרכזי יוחלף בלי התרעה ובלי כל הסבר להיעלמותו הפתאומית. ייתכן מאוד שמדובר פשוט בהעברה לחדר סמוך, אך הערפול שבכל זה מותיר את הזרים עם תרחישים קודרים — תרחישים שעשויים להיות נכונים. ומוטב שלא לחקור יותר מדי; יועצים או מאמנים שנראים סקרניים יתר על המידה עלולים לגלות שגישתם למידע או למתקנים צבאיים במדינה המארחת הוגבלה.

היחסים ההדוקים לכאורה בין ארצות הברית לישראל, הנחשבים פעילים בכל הרמות, מחמירים ומסבכים את הנטייה הזו לסודיות. ערבים מאמינים שהפרטים השגרתיים ביותר עליהם מועברים איכשהו למוסד בקו חם סודי. זה מסביר מדוע יועץ אמריקאי בקרב כוחות ערביים צפוי להישאל מוקדם ולעיתים קרובות על דעתו בנוגע ל"בעיה הפלסטינית", ואז להיות מוטרד במונולוגים על השליטה היהודית המשוערת בארצות הברית.

בכל הנוגע לאמצעי בטיחות, שוררת רפיפות כללית, אדישות וחוסר אכפתיות לכאורה כלפי תאונות אימונים, שרבות מהן אפשר היה למנוע במאמץ מזערי. בעיני האמריקאים, המודעים לבטיחות (אולי יתר על המידה), החברות הערביות נראות אדישות לנפגעים ומפגינות גישה רשלנית לכאורה לבטיחות באימונים. יש לכך כמה הסברים. יש שיצביעו על הפטליזם המובנה באסלאם,32 ובוודאי כל מי שבילה זמן רב במוניות ערביות ייתן אמון בתיאוריה הזו, אך אולי הסיבה פחות דתית ויותר תוצאה של תרבות פוליטית. כפי שיודע כל ותיק צבא, האתוס של יחידה נקבע בראשה; או, כמאמר הישן, יחידות עושות היטב את הדברים שהבוס מקפיד עליהם. כשההנהגה הפוליטית העליונה מפגינה היעדר מוחלט של דאגה לשלום חייליה, גישות כאלה מחלחלות אל הדרגים הנמוכים. דוגמה א' היא בגידתה של סוריה בחייליה שנלחמו בישראל ברמת הגולן ב־1967: לאחר שמשכה את יחידות העילית שלה, שידרה ממשלת סוריה ביודעין את השקר שכוחות ישראליים כבשו את העיר קוניטרה, מה שהיה מציב אותם מאחורי הצבא הסורי, שרובו מגויסי חובה, שעוד החזיק בעמדותיו. ההנהגה נקטה צעד זה כדי ללחוץ על המעצמות הגדולות לכפות הפסקת אש, אך הדבר הוביל לבהלה בקרב החיילים הסורים ולאובדן רמת הגולן.33

קשה להפריז בעומק התהום התרבותית המפרידה בין התרבות הצבאית האמריקאית לזו הערבית. בכל תחום משמעותי, יועצים צבאיים אמריקאים מוצאים תלמידים שקולטים את לקחיהם בהתלהבות ואז נמנעים בעקשנות מליישם אותם. התרבות שאליה הם שבים — תרבות צבאותיהם בארצותיהם — מסכלת את הכוונות שבשמן נפרדו ממדריכיהם האמריקאים.

בזמן שהייתה להם השפעה על מוסדות צבא ערביים מסוימים, הסובייטים חיזקו את המאפיינים התרבותיים של בני־חסותם הרבה יותר מכפי שהאמריקאים הצליחו לעשות בשנים האחרונות. בדומה לתרבות הצבאית הערבית, גם זו הסובייטית הונעה מחששות פוליטיים שגבלו בפרנויה. הצעדים שננקטו כדי לשלוט במקורות (אמיתיים או מדומיינים) של החששות הללו — למשל מבנה פיקוד ריכוזי ונוקשה — היו מובנים היטב לאליטות הפוליטיות והצבאיות בעולם הערבי. גם הערבים חשו זיקה לבוז של מעמד הקצונה הסובייטי כלפי חיילים פשוטים, ולחוסר האמון של ההיררכיה הצבאית הסובייטית בסגל נגדים מפותח, מוערך ומתוגמל היטב.

התרבות הפוליטית הערבית מושתתת על ריבוד חברתי עמוק, בדומה מאוד לזה של ברית המועצות שנכחדה, ובניגוד חד לארצות הברית הדמוקרטית, שבה ניידות כלפי מעלה, מצוינות ושיטת תגמול לפי הישגים הן יסודות מכוננים. קצינים ערבים אינם רואים כל ערך בשיתוף מידע בינם לבין עצמם, קל וחומר עם אנשיהם. בכך הם הולכים בדרכם של מנהיגיהם הפוליטיים, שלא רק מסתירים מידע גם מבעלי־בריתם, אלא גם מרמים אותם דרך שגרה. האימונים בצבאות ערב משקפים זאת: במקום להתכונן ככל האפשר לשפע האחריות המאולתרת שנזרקת עליהם בתוך כאוס הקרב, חיילים ערבים וקציניהם כבולים לתפקידים הצרים שההיררכיה הקצתה להם. העובדה שהדבר הופך אותם לפחות יעילים בשדה הקרב, ואף מעמיד את חייהם בסיכון גדול יותר, כמעט שאינה מטרידה איש; ואילו שתי הסוגיות הללו, כמובן, הן דומיננטיות בתרבות הצבאית האמריקאית, ומשתקפות באימון הצבאי האמריקאי.

שינוי לא צפוי לבוא לפני שיתרחש שינוי בתרבות הפוליטית הערבית הרחבה יותר, אף שניסיון של חברות אחרות (ובהן שלנו) מלמד שהצבא יכול להשפיע באופן מדמוקרט על התרבות הפוליטית הרחבה, כאשר קצינים מביאים את לקחי הכשרתם תחילה לסביבה המקצועית שלהם ואחר כך אל החברה כולה. ברור, עם זאת, שיש הבדל גדול כאשר התרבות הפוליטית שמסביב אינה רק דמוקרטית בהצהרותיה (כפי שעושות מדינות רבות במזרח התיכון), אלא דמוקרטית גם בתפקודה. עד שהפוליטיקה הערבית תתחיל להשתנות ברבדים היסודיים, צבאות ערב — תהיה אשר תהיה אומץ לבם או מיומנותם של קצינים וחיילים בודדים — לא צפויים לרכוש את מכלול התכונות שכוחות לוחמים מודרניים זקוקים להן כדי להצליח בשדה הקרב. שכן תכונות אלה תלויות בהטמעת כבוד, אמון ופתיחות בקרב אנשי הכוחות המזוינים בכל הדרגים; וזוהי מוזיקת הצעידה של המלחמה המודרנית שצבאות ערב, גם אם יחקו היטב את הצעדים המקבילים, אינם רוצים לשמוע.

נורוול דה־אטקין, אלוף־משנה בדימוס בצבא ארצות הברית, ששהה שמונה שנים בלבנון, בירדן ובמצרים ובעל תואר מתקדם בלימודי ערבית מהאוניברסיטה האמריקאית בביירות, מדריך כיום אנשי צבא אמריקאים המוצבים באזורי המזרח התיכון. הדעות המובעות כאן הן שלו בלבד.