הכיבוש הטורקי בסוריה נותר מחוץ לשיח
הנוכחות הצבאית של טורקיה בצפון סוריה גדולה מזו הישראלית בדרום, והיא מקשה על א-שרע להצטייר כמנהיג עצמאי.
Sirwan Kajjo הוא עיתונאי וחוקר המתמחה בפוליטיקה כורדית, במיליטנטיות אסלאמית ובענייני סוריה. הוא תרם שני פרקי ספר על סוריה ועל הכורדים, שראו אור בהוצאות Indiana University Press ו־Cambridge University Press. מאמריו בסוגיות סוריות וכורדיות התפרסמו בפורום המזרח התיכון, במכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב ובגופי מחקר ובפרסומים בולטים נוספים. Kajjo הוא גם מחבר הרומן Nothing But Soot, שעלילתו מתרחשת בסוריה. הוא בעל תואר BA בממשל ובפוליטיקה בינלאומית מאוניברסיטת ג׳ורג׳ מייסון.
בנאום שנשא ב־17 בספטמבר 2026 בפני מועצת הביטחון של האו"ם, הצביע שגריר ישראל באו"ם דני דנון על מציאות שמעטים מבין דיפלומטים ומנהיגי עולם מעזים לעסוק בה: הנוכחות הצבאית של טורקיה בסוריה. דבריו נאמרו בהקשר של הצדקת הנוכחות הצבאית הישראלית בחלקים מדרום סוריה. דנון ציין שטורקיה מחזיקה בצפון סוריה רצועת שטח גדולה בהרבה מזו שישראל מחזיקה בדרום. הוא צודק. ובכל זאת, המציאות הזאת כמעט שאינה זוכה לתשומת לב.
יש מי שמסנגרים על טורקיה וטוענים שנוכחותה בסוריה שונה מזו של ישראל, משום שטורקיה וסוריה הן כעת בעלות ברית וכי הנוכחות הצבאית הטורקית היא בהזמנת דמשק — אלא שלא כך הדבר.
הצבא הטורקי מקיים נוכחות נרחבת במחוזות אידליב, חלב וחסכה, בעקבות מבצעים צבאיים גדולים בשנים 2016, 2018 ו־2019, זמן רב לפני שהמשטר הנוכחי, הידידותי לטורקיה, עלה לשלטון בדמשק. בעוד ששני המבצעים האחרונים כוונו במפורש לדחיקת הכוחות הכורדיים מאזורים כמו עפרין וראס אל־עין (סרי כאניה), המבצע הראשון, שיצא לדרך ב־2016, נועד לכאורה להילחם במדינה האסלאמית. בפועל, עם זאת, ההתערבות הטורקית נועדה למנוע מהכוחות הכורדיים לכבוש שטחים שהיו בשליטת המדינה האסלאמית בצפון מחוז חלב, ובייחוד ערים כמו אל־באב וג'ראבלוס.
לטורקיה היו הזדמנויות להתעמת עם המדינה האסלאמית עוד קודם לכן, עוד לפני שארה"ב החלה בשותפותה עם הכוחות הכורדיים כדי להילחם בארגון הטרור. במקום זאת, אנקרה איפשרה לגבולה לשמש צינור ללוחמי המדינה האסלאמית, לאספקה שלה ולסחר הבלתי־חוקי שלה. באותה תקופה התקיימה תנועה ערה של נפט ושל סחורות אחרות שהוברחו משטחים בשליטת המדינה האסלאמית אל תוך טורקיה.
ההנהגה האסלאמיסטית החדשה של סוריה נהנית מיחסיה עם טורקיה, אך הנשיא הזמני אחמד א־שרע מקפיד שלא להצטייר ככפוף לנשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן. מאז תפס את השלטון בדצמבר 2024 הוא מבקש להקרין דימוי של מנהיג סורי עצמאי. אלא שהנוכחות הטורקית הבולטת בחלקים מצפון סוריה מקשה על המאמץ הזה. הממשלה הסורית אינה בעמדה שמאפשרת לה לאתגר את הכיבוש הטורקי של אדמת סוריה, כששרידותה הפוליטית, התאוששותה הכלכלית ומערך הביטחון שלה עדיין קשורים כל כך לאנקרה.
המציאות היא שטורקיה רואה בסוריה חצר אחורית אסטרטגית. מה שארדואן קידם במקומות אחרים — קשירת הכרה דיפלומטית וסיוע להסדרים שמבטיחים נוכחות טורקית — עשוי להיות מיושם בסוריה ביתר קלות. לוב היא דוגמה טובה. ב־2019 חתמו טורקיה וממשלת ההסכמה הלאומית של לוב על שני מזכרי הבנות נפרדים: האחד תוחם את השיפוט הימי במזרח הים התיכון, והשני קובע שיתוף פעולה ביטחוני וצבאי. ההסכמים לא רק העמיקו את המעורבות האסטרטגית והצבאית של טורקיה בלוב, אלא גם קשרו את שרידותה של טריפולי לנכונותה להתאים את עצמה לאינטרסים האסטרטגיים של טורקיה.
מבחינת ארדואן, סוריה היא עניין רחב יותר מאבטחת האינטרסים הטורקיים המיידיים בגבול. בעשור האחרון הפגינה אנקרה נכונות להקרין עוצמה צבאית מעבר לגבולותיה, מסוריה ועיראק ועד לוב והקווקז.
סוריה מציבה כעת הזדמנות משמעותית אף יותר. אחרי יותר מעשור של מלחמה, מוסדות המדינה, הצבא והכלכלה שלה התרסקו, והנהגתה החדשה עדיין תלויה בשותפים חיצוניים כדי לבנות את המדינה מחדש. טורקיה יכולה לתרגם את ההשפעה שצברה במהלך המלחמה בסוריה לנוכחות אזורית ארוכת טווח. זהו חלק מדפוס רחב יותר, שבו ניצלה אנקרה את התמוטטותן או התפוררותן של מדינות שכנות כדי להרחיב את טווח ההשפעה הפוליטי והצבאי שלה. עם כניסתה של סוריה לשלב שאחרי המלחמה, נראה שטורקיה נחושה לא רק שיהיה לה קול בעתידה, אלא להבטיח שהאינטרסים הביטחוניים והגאופוליטיים שלה יוטמעו בשיקום סוריה.
קריאה לכוחות צבא זרים לעזוב את אדמת סוריה תהיה לגיטימית אם תיושם בעקביות. המוקד לא צריך ליפול רק על ישראל, תוך התעלמות מהנוכחות הצבאית הטורקית בצפון סוריה, הגדולה והוותיקה הרבה יותר. גישה אמינה חייבת להימנע מאמת מידה כפולה: אם נוכחות צבאית זרה נחשבת הפרה של הריבונות הסורית, אמת המידה הזאת צריכה לחול במידה שווה על כל המעצמות החיצוניות הפועלות על אדמת סוריה.