מדוע ירי טילים על ערי ישראל כמעט אינו מגיע לכתב אישום

ב־19 ביוני 2025 פגע טיל איראני במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע, פצע אזרחים והסב נזק לאחד מבתי החולים הגדולים בדרום ישראל. על פי דיני המלחמה הבינלאומיים, בתי חולים זוכים להגנה מיוחדת. ההגנה על החולים והפצועים הייתה עקרון היסוד של אמנת ז'נבה מ־1864. בתי חולים אינם מטרה לגיטימית אלא אם נעשה בהם שימוש למטרות צבאיות. שום טענה כזאת לא לוותה את התקיפה במרכז הרפואי סורוקה. אף שהאירוע עלה לכותרות, הוא לא הוביל להליך משפטי.

התקיפה הזאת לא הייתה אירוע בודד. ב־1 באפריל 2026 נשמעו אזעקות בתל אביב לאחר שחיזבאללה שיגר מטח טילים. אזרחים ירדו למקלטים ברחבי העיר כשהופעלה מערכת ההתרעה, בעוד הטילים מכוונים לשכונות מגורים.

ארגונים אחרים, כמו החות'ים בתימן, שיגרו גם הם טילים וכלי טיס בלתי מאוישים לעבר ישראל והבטיחו עוד. חמאס ירה רקטות לא מונחות לעבר אשקלון, ואילץ אזרחים להיכנס למקלטים וצוותי חירום לצאת לרחובות. המבצעים עשויים להיות שונים, אבל השיטה האסטרטגית נותרת זהה: הם מכוונים טילים ורקטות לאזורים אזרחיים כדי לזרוע אימה, לגרום נזק לרכוש ולפצוע או להרוג אזרחים.

המשפט ההומניטרי הבינלאומי אוסר על תקיפות ישירות ומכוונות נגד אזרחים, ובפרט אוסר על תקיפות שאינן יכולות להבחין בין מטרות אזרחיות למטרות צבאיות. רקטות לא מונחות ופצצות מצרר כאחת, כשהן נורות ללא הבחנה אל תוך ערים, נופלות לקטגוריה השנייה. האיסור הבינלאומי חל באופן אוניברסלי, בלי קשר לזהות המשגר.

חלק מן הבעיה נעוץ בסמכות השיפוט וברצון הפוליטי, משום שרבים מן הארגונים האחראים לתקיפות האלה פועלים מחוץ להישג ידם של בתי משפט שאחרת היו עשויים להעמיד אותם לדין. ההנהגות שלהם יושבות בשטחים שבהם מעצר אינו סביר, ולמדינות שמארחות אותם או תומכות בהם יש תמריץ מועט לשתף פעולה עם האכיפה. מנגנונים בינלאומיים קיימים, אך הם תלויים בפעולת מדינות כדי להפעילם, ובלי שיתוף פעולה כזה הדרך מהפרה להעמדה לדין מתפוגגת הרבה לפני שהיא מגיעה לאולם בית המשפט.

ארגונים עצמאיים אמרו זאת במפורש. Human Rights Watch הגיע למסקנה שתקיפות טילים שנערכו לאחרונה נגד ישראל, ובהן כאלה שכללו תחמושת מצרר, היו בלתי מבחינות ועשויות להגיע לכדי פשעי מלחמה. הוועד הבינלאומי של הצלב האדום הזהיר שתחמושת מצרר מסכנת אזרחים הן בזמן התקיפה והן זמן רב אחריה, כש־תת־תחמושת שלא התפוצצה נותרת פזורה על הקרקע. אלה כללים משפטיים מוסכמים.

מה שקשה יותר לאתר הוא מאמץ עקבי כלשהו לאכוף את החוקים האלה. טילים נוחתים, אזעקות נשמעות, מיליציה נוטלת אחריות בגלוי, ואז מנגנון האכיפה הדרוש מתאדה. כמעט שאין מאמצים לקדם מעצרים, כתבי אישום או הליכים פליליים הקשורים לתקיפות האלה על ריכוזי אוכלוסייה בישראל.

הפער בולט משום שהעובדות שבבסיסו אינן מוסתרות. הצהרות חיזבאללה קושרות את התקיפות לתנאי הלחימה הנמשכת, גורמים חות'ים מתארים את פעולותיהם בפומבי, וחמאס מבקש זה שנים לזקוף לזכותו את ירי הרקטות אל ערים בישראל. במקרים רבים, ייחוס האחריות אינו דורש חקירה מורכבת, משום שהמבצעים לא רק מזדהים בעצמם אלא גם נוטלים קרדיט על התקיפות.

מנגנונים משפטיים אכן קיימים. המשפט הבינלאומי קובע מנגנוני אחריות, ולבתי משפט יש סמכות שיפוט בתנאים מסוימים. כללי סנקציות יכולים לחול הן על יחידים והן על ארגונים. הבעיה היא היעדר היישום של הכלים האלה כשקורבנות התקיפות הם ישראלים.

כשתקיפות על בתי חולים ועל ערים אינן מובילות להעמדה לדין, החוק מתחיל לאבד מכוחו. הוא נותר חלק משפת הדיפלומטיה והדיווח, אבל הוא אינו מרתיע. השאלה, אם כן, אינה תוכנו של החוק אלא יישומו העקבי. תגובה רצינית אינה מחייבת כללים חדשים, אלא דורשת החלה שוויונית של הקיימים. קובעי מדיניות ומוסדות משפטיים יכולים לזהות אירועים, לייחס אחריות ולפעול בכל מקום שבו סמכות השיפוט מתירה זאת, לרבות סנקציות ומעצרים.

במקרה הישראלי בפרט, נדמה שיש עניין מועט באכיפת דיני המלחמה נגד מי שמכוון לאזרחים. עד שזה ישתנה, הפער בין החוק ליישומו יישאר רחב במיוחד.