שערוריית ההשקעה האפגנית חושפת את שקיעת כלכלת איראן

הזעם הציבורי שעורר הדיווח על הסכם להקצאת קרקע איראנית לאפגניסטן אילץ את הבכירים בטהרן לצאת למסע בלימת נזקים, וחשף לא רק את עוצמת הכעס אלא גם את עומק ההידרדרות הכלכלית של איראן אחרי 47 שנות שלטון תיאוקרטי.

ב־8 באוקטובר 2026 הודיע מוחסן זנגנה (Mohsen Zanganeh), חבר פרלמנט המייצג מחוז בצפון־מזרח המדינה, סמוך לאפגניסטן, בערוץ Sahar TV, חלק מרשות השידור הממלכתית של איראן, Islamic Republic of Iran Broadcasting, כי "...הגענו להסכמה שלפיה תוכל אפגניסטן לקבל שטח משלה בתוך האזור החופשי בנמל צ'אבהאר. "

הדברים, שנאמרו בעת שסקר את הישגיו בביקור שערך לאחרונה באפגניסטן, עוררו תגובת זעם בקרב האיראנים.

מעטים הנושאים שמעוררים באיראן רגשות עמוקים כמו אובדן שטחים. האיראנים עדיין מתאבלים על שטחים שנמסרו תחת שושלת קאג'אר לרוסיה הצארית בראשית המאה ה־19. עצם הרמיזה שאיראן תוותר על עוד נתח משטחה, ולאפגניסטן דווקא — לנוכח השקפת העולם הימי־ביניימית של הטליבאן — הציתה זעם והוסיפה עלבון. ברשתות החברתיות באיראן הופצו כותרות על "מסירת אדמה איראנית לאפגניסטן".

התגובה הייתה חריפה עד כדי כך שבכירים נדרשו להתערב. דובר משרד החוץ אסמאעיל בקאאי (Esmail Baghaei) כינס מסיבת עיתונאים ובה דחה את הדיווחים כ"אי־הבנה". "למעשה מדובר באי־הבנה ברורה שנבעה מדבריו של אחד מחברי הפרלמנט הנכבדים", אמר.

לאחר מכן סיפק הסבר. מה שנדון בין האיראנים לטליבאן, אמר בקאאי, לא היה העברת ריבונות אלא הסדר חכירה מהסוג הנהוג בעולם כדי להעניק למדינות חסרות מוצא לים גישה לנמלים ולמים פתוחים. הסדרים כאלה, טען, עשויים להקל על הסחר ולחזק יחסים טובים.

את ההכחשה ליווה גם סייג: לא הוגשה שום הצעה רשמית בנוגע לאפגניסטן, אמר בקאאי. הנושא רק הועלה בשולי פגישה רשמית במהלך ביקור שרים באפגניסטן, ואיראן הסכימה לבחון אותו.

גם זנגנה הבהיר את דבריו. כוונתו, אמר, הייתה שאיראן תקצה כעשרה הקטרים של קרקע לאורך החוף בנמל צ'אבהאר וכ־100 הקטרים באזור החופשי של הנמל להשקעה אפגנית. אפגניסטן תוכל לפתח תשתיות, כגון נמל יבשתי פנימי שישפר את גישתה למים בינלאומיים. "משמעות ההבנה הזאת היא שאפגניסטן תשקיע באזור הזה", הסביר זנגנה, והדגיש שאיראן לא תעביר לא שטח ולא ריבונות.

למרות ניסיונות הבכירים לתקן את דברי חבר הפרלמנט, הפרשה זרתה מלח על פצעיה של אומה שעדיין מצרה על מהפכת 1979 שהביאה את אנשי הדת לשלטון. כיצד הגיעה מדינה שבורכה במשאבי טבע עצומים, במיקום גיאוגרפי אסטרטגי, בהיסטוריה ארוכה של מסחר אזורי ובאוכלוסייה מוכשרת, משכילה ופרו־מערבית לנקודה שבה השקעה מאפגניסטן הנתונה לשלטון הטליבאן עשויה להיחשב להישג?

במשך עשורים מדיניות הרפובליקה האסלאמית הרתיעה משקיעים זרים — כאלה שמאיראן הייתה יכולה לקבל מהם טכנולוגיה מתקדמת, מומחיות והון ניכר. בידוד פוליטי, סנקציות, עוינות אידיאולוגית כלפי המערב ומערכת כלכלית הנשלטת בידי אינטרסים רבי־עוצמה צמצמו את גישתה של איראן לשווקים בינלאומיים ולהשקעות מודרניות. במקום להשתלב בכלכלה העולמית, המדינה שוקעה בבידוד.

האירוניה היא שבידי איראן מצויים רבים מהיתרונות שמדינות אחרות ניצלו כדי לחולל מהפך כלכלי. מיקומה הגיאוגרפי יכול היה להפוך אותה למוקד מעבר מרכזי המחבר בין מרכז אסיה, הקווקז, תת־היבשת ההודית והמזרח התיכון. משאבי האנרגיה שלה, הבסיס התעשייתי וכוח העבודה המיומן יכולים היו להביא שגשוג. אלא שהמשטר בזבז את היתרונות הללו בעקבות עשורים של ניהול כושל, עימות אידיאולוגי וריקבון מוסדי.

הניגוד למדינות שהיו ב־1979 באותה רמה כמו איראן, או שיצאו מעמדת פתיחה נחותה יותר, בולט לעין. דרום קוריאה הפכה למעצמה טכנולוגית ותעשייתית. מדינות ערב במפרץ הפרסי — שהאיראנים ראו בהן פעם נחותות — התפתחו למרכזים של השקעה בינלאומית, סחר ושירותים. רמת החיים של אוכלוסיותיהן עולה כיום על זו של האיראנים. ובינתיים, תושבי איראן נבלמים בידי מערכת המעמידה סדרי עדיפויות אידיאולוגיים מעל פיתוח כלכלי ונאמנות למשטר מעל כשירות.

הפוטנציאל הכלכלי של איראן לא נעלם, אך המוסדות והמדיניות האידיאולוגיים של הרפובליקה האסלאמית חוסמים אותו, ככל שהמשטר הפך לקקיסטוקרטיה: שלטון הפחות כשירים והפחות מתאימים.