המערב חייב להפסיק להפקיד את הגדרת הפרקטיקה האסלאמית בידי אנשי הדת

החלטת הכנסייה האנגליקנית להעניק אות הוקרה לאיש דת פקיסטני על תרומתו לדיאלוג בין־דתי — ובהמשך לשלול את האות לאחר שעלו ראיות לכך ששיבח את אוסאמה בן לאדן, מנהיג אל־קאעדה — הייתה יותר מכישלון מביך בבדיקת נאותות. היא חשפה תפיסה מערבית שגויה: ההנחה שסמכות דתית שקולה ללגיטימציה חברתית ולייצוג אותנטי של מוסלמים.

במשך עשורים ניגשו ממשלות במערב לחברות האסלאמיות דרך דיכוטומיה צרה של "קיצוני" מול "מתון": שתי הקטגוריות דתיות. הקיצוני הוא המוסלמי שפרשנותו לאסלאם מסוכנת; המתון הוא המוסלמי שפרשנותו מקובלת. בשני המקרים האמונה נעשית לעדשה שדרכה מבין המערב זהות פוליטית, מניעים אזרחיים ודינמיקה חברתית.

זו טעות אנליטית חמורה. חברות שרוב תושביהן מוסלמים אינן מונולית דתי. יש בהן איסלאמיסטים, מסורתיים, רפורמיסטים, חילונים, אתאיסטים, אגנוסטיקנים, לאומנים, ליברלים, סוציאליסטים, מונרכיסטים, דמוקרטים וקהלי תומכים סמכותניים. יש בהן גם מוסלמים הרואים באמונתם עניין פרטי ולא תוכנית פוליטית. כשממשלות במערב מתייחסות לאנשי דת ולארגונים דתיים כאל בני השיח של החברות המוסלמיות, הן מעצימות קהלים מבוססי אמונה, על חשבונם הישיר של אחרים.

שורשי הבעיה היסטוריים וגאופוליטיים. בתקופת המלחמה הקרה נעשתה הדת לנשק שימושי נגד "הקומוניזם חסר האל". אפגניסטן הייתה הדוגמה בעלת ההשלכות הכבדות ביותר. ארה"ב ובעלות בריתה תמכו בכוחות המוג'אהדין האפגנים שנלחמו בכיבוש הסובייטי, וסייעו ליצור תשתית של גיוס איסלאמיסטי שהשלכותיה חרגו הרבה מעבר למלחמה הקרה. ההיגיון האסטרטגי היה מובן; העלויות ארוכות הטווח לא היו. ארה"ב התייחסה לדת ככלי גאופוליטי, ולא כאחד הממדים בחברות מורכבות.

ההרגל הזה מוסיף להתקיים בדיפלומטיה בת זמננו. הסכמי אברהם הם ביסודם הסכמים על אינטרסים של מדינות, ביטחון, ריבונות ושיתוף פעולה כלכלי. ואולם חלק ניכר מהצגתם הפומבית נעטף בשפה של פיוס "אברהמי" והרמוניה בין־דתית. null תיאור הסכמי אברהם מטעם מחלקת המדינה האמריקנית ממחיש את המסגור התיאולוגי הזה. שפה כזו אינה פסולה, אך כשהדת נעשית לאוצר המילים של מדינאות במזרח התיכון, זהויות פוליטיות, אזרחיות וכלכליות נעלמות מאחורי תוויות דתיות מהותניות.

ההשלכות מטרידות במיוחד במקומות שבהם מדיניות מערבית סייעה לבנות סדרים פוליטיים חדשים. אפגניסטן שאחרי 2001 הפכה ל"רפובליקה אסלאמית", ואילו החוקה העיראקית שלאחר סדאם הכריזה על האסלאם כדת הרשמית וכמקור יסוד לחקיקה. null המסגרת החוקתית של אפגניסטן ו-null החוקה העיראקית מדגימות כיצד המשפט הדתי נטמע בממשל המדינה. קובעי המדיניות במערב נרתעו מלערער על ההסדרים הללו, מחשש שיואשמו בעוינות לאסלאם. התוצאה הייתה פרדוקס: בניסיון להפגין כבוד לאסלאם, ממשלות במערב העניקו לגיטימציה למבנים פוליטיים שהגבילו את הפלורליזם שטענו כי הן תומכות בו.

אותה בעיה מופיעה גם בתוך החברות המערביות. השתלבותם של מוסלמים נדונה לעיתים קרובות מדי דרך התאמות לזהות הדתית — בתי ספר דתיים, אספקת מזון חלאל או מועצות שריעה — ולא דרך אזרחות, שוויון והשתתפות בקהילה פוליטית משותפת. ניסיונה של בריטניה עם מועצות השריעה ממחיש את המתח. בוררות דתית וולונטרית יכולה אמנם להתקיים בתוך מערכת משפט חופשית, אך סמכות דתית אינה יכולה לגבור על הזכויות האוניברסליות שהמדינה מבטיחה, כפי שמודגש בעמדתה של הממלכה המאוחדת בנוגע למועצות השריעה. null

התוצאה היא הדרה שיטתית לשוליים של מוסלמים שאינם מתאימים לתבנית הדתית המועדפת: רפורמטורים, חילונים, אתאיסטים, יוצאי האסלאם, מתנגדי משטר, פמיניסטיות ומבקרי האסלאם הפוליטי. לונדון ובירות מערביות אחרות מתייחסות לקולותיהם כמייצגים פחות, משום שהם מערערים על ההנחה שלאסלאם צריך להיות מעמד מיוחס בחיים הציבוריים.

זו אינה בעיה אינטלקטואלית בלבד. היא חותרת תחת המאבק בקיצוניות האיסלאמיסטית. אסור לצמצם תנועות קיצוניות לדת בלבד; אלימות פוליטית צומחת מן הגומלין שבין אידיאולוגיה, תיאולוגיה, טרוניות פוליטיות, סמכותנות ותנאים חברתיים. אך גם אין לטשטש את הממד הדתי או להתעלם ממנו. מדיניות החוששת לבחון רעיונות דתיים לא תוכל להתמודד עם תנועות המשתמשות ברעיונות אלה כדי להצדיק אלימות פוליטית.

התשובה אינה פחות חופש דת. היא חופש דת שוויוני. מוסלמים חייבים להיות חופשיים לקיים את אמונתם ללא כפייה. אך עליהם ליהנות מחופש שווה לפרש מחדש את האסלאם, לדחות אותו, ללעוג לו, לעזוב אותו או לראות בו עניין פרטי. לא־מוסלמים חייבים ליהנות מאותן חירויות. אמונה דתית ראויה להגנה מפני כפייה; רעיונות דתיים אינם ראויים לחסינות מפני ביקורת. המדיניות המערבית צריכה לזנוח את החיפוש אחר "מוסלמים מתונים" ובמקומו לטפח חברות פלורליסטיות שבהן האזרחים קובעים לעצמם בחופשיות איזה תפקיד תמלא הדת בחייהם.