ארה"ב צריכה לתמוך בדובאי מול סין בנמלי פרו

כשוושינגטון אילצה את Dubai Ports World להתפרק מפעילות הנמלים שלה בארצות הברית במרץ 2006, היא חוללה אסון גיאופוליטי. Dubai Ports World רכשה את Peninsular & Oriental תמורת 6.8 מיליארד דולר, עסקה שאושרה בידי הוועדה האמריקאית להשקעות זרות בארצות הברית. ואולם הסנאט נכנע לתיאטרון פוליטי. הסנאטורים צ'אק שומר (דמוקרט, ניו יורק) וכריס דוד (דמוקרט, קונטיקט) תיארו את המפעילה האמירתית בנמל אמריקאי כ"פרצה בביטחון הלאומי". בסופו של דבר העבירה Dubai Ports World את חוזי החכירה שלה והסתלקה. בייג'ינג ניצלה את השפלת החברה.

כיום Dubai Ports World שולטת בצווארי בקבוק אסטרטגיים בדרום אמריקה, שארצות הברית לא גילתה נכונות להגן עליהם. ב־13 באוגוסט 2026, לציון שנתה העשרים בפרו, הגישה החברה את הצעתה לתוספת מס' 4, המבקשת להאריך את זיכיון הנמל שלה מ־2036 ל־2066. ההסכם החדש מתווה חבילת השקעות של 1.47 מיליארד דולר להרחבת הקיבולת של הטרמינל הדרומי בנמל קאיאו מ־2.7 ל־4.3 מיליון יחידות שווה ערך לעשרים רגל, יחידת המידה המקובלת לקיבולת שילוח. ואכן, הטרמינל הדרומי של קאיאו מטפל בכ־60 אחוזים מהמטען המכולתי של פרו. יתרה מכך, בין ינואר למאי 2026 היווה הרציף היחיד הזה 48 אחוזים מיצוא פרו ו־61 אחוזים מיבואה. הפרויקט החדש ייבנה על בסיס טביעת הרגל של החברה בנמל, בהיקף של מיליארד דולר, שהגיעה לשיאה לאחרונה בהרחבת רציף המאתיים שנה בעלות של 400 מיליון דולר.

במקביל, COSCO Shipping Ports מייצגת את ההימור הסיני המתחרה. חברת הספנות הממשלתית הסינית מחזיקה ב־60 אחוזים מנמל־העל צ'נקאי הסמוך. נשיא סין שי ג'ינפינג ונשיאת פרו לשעבר דינה בולוארטה חנכו את המתחם ב־14 בנובמבר 2024, לאחר שנבנה בידי China Harbour Engineering. חמישה בנקים ממשלתיים סיניים מימנו את פרויקט החברה ב־975 מיליון דולר, ולימה שכתבה מחדש חוקים לאומיים כדי להעניק ל־COSCO שימוש בלעדי. אף שהשלב הראשון של צ'נקאי עלה כ־1.3 מיליארד דולר ותוכנן במקור במסגרת תוכנית־אב של 3.6 מיליארד דולר שנועדה לספק 1.5 מיליון יחידות שווה ערך לעשרים רגל, קאיאו כבר עולה על הקיבולת הזאת. ההבדל העיקרי הוא תפעולי: בעוד דובאי קונה זכויות מסחריות באמצעות היעילות של השוק, בייג'ינג קונה לעצמה השפעה באמצעות רכישת תשתיות, עיוות חוקים מקומיים והפעלת פארסה פוליטית.

מבחינה היסטורית, ספרד הבינה שהנמלים חשובים, במקרים רבים, יותר מהבירות. ב־2 במאי 1866 הפגיז קצין הצי הספרדי קסטו מנדס נוניֶס את נמל קאיאו הפרואני. הרפובליקה הייתה תלויה בהכנסות מהגואנו, ולכן רציף המכס הפך לאבן הפינה של האוצר. נשיא צ'ילה דומינגו סנטה מריה נקט מאוחר יותר באותה אסטרטגיה במלחמת האוקיינוס השקט של צ'ילה בשנים 1879–1884 נגד ברית פרו־בוליביה, והעדיף את החוף על פני הבירה. בשני המקרים הבינו נוניֶס וסנטה מריה שהרציף מעצב את האוצר עוד לפני שהאוצר יכול לתמוך במדינה.

כיום וושינגטון חייבת לתקן את קוצר הראייה ההיסטורי שלה ולהכריז על תמיכתה ברציף האמירתי. איחוד האמירויות הערביות חתם על הסכמי אברהם ב־15 בספטמבר 2020, ומארח כוח אווירי אמריקאי קריטי באל־ד'פרה. לעומת זאת, COSCO כפופה למדינה עוינת, לקבלנים הממשלתיים שלה ולקונסורציום בנקאי טורפני. גירוש דובאי בפעם השנייה יותיר את צמיחת האוקיינוס השקט בידי יריב קומוניסטי.

בעוד הסכמי אברהם מכסים בהצלחה סחר וביטחון במזרח התיכון, חסרה להם זירה לטינו־אמריקאית. קאיאו מספקת את הנספח החסר הזה. הבית הלבן צריך לקדם "נספח קאיאו" להסכמי אברהם לפני שלימה תחתום על תוספת מס' 4. זה צריך לכלול את הזיכיון האמירתי כמארח של עמדת מודיעין חופית ישראלית: מכ"ם של אלתא, תמונת זיהוי ממוזגת ובקרת גישה של רפאל בקאיאו ובפאיטה, כאשר Southern Command הוא הלקוח המרכזי. במסגרת זו, דובאי מממנת את התשתית, ישראל מחזיקה בתמונת המעקב, ופרו מצטרפת כבת ברית בהנהגת נשיאת פרו קייקו פוג'ימורי. "ברית הביטחון האברהמית" המתהווה בחוף האוקיינוס השקט עשויה לעוור את שכבות החיישנים של COSCO.

לבסוף, הקונגרס צריך לכלול את הנספח הזה בכל הסכם מחודש של העדפות סחר עם פרו. הנוסח צריך למנוע כיסוי של Development Finance Corporation לחבילה של 1.47 מיליארד דולר, אלא אם ההסדר אוסר תוכנות סיניות בטרמינל, שכפולים של סעיפי שימוש בלעדי ואחזקות הון של COSCO בקאיאו, ובה בעת משריין רציף לשעת חירום עבור חילות הים של ארצות הברית וישראל.

ענבים, אבוקדו ורימונים כבר עוברים ברציף של דובאי. ממשל טראמפ צריך להצמיד למטען הזה תמונת מכ"ם של בעלות ברית, ולהותיר את צ'נקאי כמוצב סיני מבודד, ללא אחיזה בחוף או בנמל המזין את הבירה.