האם חמאס יאמץ את מודל חיזבאללה בעידן ה"טכנוקרטיה"?
המודל ההיברידי של חיזבאללה בלבנון מאפשר לו לפעול בתוך מוסדות המדינה הרשמיים או מאחוריהם.
Aaron J. Shuster הוא יוצר קולנוע וסופר עטור פרסים המתגורר בקליפורניה. עבודתו מתמקדת באחריות מוסרית, בישראל ובאתגרים האסטרטגיים הניצבים בפני חברות דמוקרטיות.
הקריאות ל"ממשלה טכנוקרטית" בעזה חוזרות ועולות, כשקובעי מדיניות מחפשים נוסחה ליום שאחרי המלחמה שתימנע גם כיבוש ישראלי מחדש וגם חזרה לשלטון חמאס. ההצעה נראית פרגמטית: למנות מנהלים לא־מפלגתיים, להשיב את השירותים החיוניים ולייצב את הרצועה, תוך דחיית השאלות הפוליטיות הגדולות. אלא שהכשל מבני. תנועות חמושות כמעט אינן מוותרות על כוח רק מפני שהוקם קבינט אזרחי; הן פועלות לשמר את השפעתן.
דיווחים עדכניים וניתוחי מדיניות מצביעים על כך שחמאס נערך בדיוק להסתגלות כזו — לשמר מנופי לחץ באמצעות המשכיות בירוקרטית, רשתות ביטחון פנים ופיקוח על השיקום, גם לאחר הקמתה של ועדה שלטונית עצמאית לכאורה. הרעיון מזכיר את המודל ההיברידי של חיזבאללה בלבנון: לפעול בתוך מוסדות המדינה הרשמיים או מאחוריהם, ובה בעת לשמר סמכות פעולה עצמאית.
חמאס למד את אסטרטגיית ההשתלבות של חיזבאללה. חיזבאללה הראה כיצד ארגון חמוש יכול להיטמע בתוך משרדי ממשלה, להשפיע על הקצאות תקציב ולהחזיק במבני פיקוד מקבילים שאינם כפופים לשום שרשרת סמכות אזרחית. ההשתתפות בקבינט לא מיתנה את היציבה הצבאית של חיזבאללה; היא נרמלה את תפקידו הפוליטי, תוך שמירה על ארסנל עצמאי.
ההיגיון פשוט. ארגונים חמושים ששורדים עימות גדול נותנים עדיפות לשלוש מטרות: שימור היררכיית הפיקוד, שמירה על שליטה בביטחון הפנים ובמודיעין, והגנה על היכולת לשקם נכסים צבאיים. הדבר עולה בקנה אחד עם היערכות חמאס לאחר המלחמה. השליטה במעברי הגבול, במערכות תשלום השכר, בגופי הרישוי ובשיטור הפנימי היא שקובעת מי שולט ברשתות פטרונות, בגישה הומניטרית ובזרמי הכנסות. בסביבות שבריריות, מנופים אלה עולים לא פעם בחשיבותם על תארים רשמיים.
בפועל, ממשל היברידי יוצר לא פעם שתי שרשראות סמכות שגורמים בינלאומיים מתקשים לחדור אליהן. משרד אזרחי עשוי לפקח רשמית על דיור, תשתיות או הסדרת מעברים, בעוד רשתות בלתי פורמליות שולטות בהחלטות גיוס, בבחירת קבלנים ובאכיפה המקומית. המעטפת הגלויה נראית טכנוקרטית; מנוף הפעולה נותר פוליטי. עם הזמן, בעלי עניין חיצוניים מפתחים אינטרס בשימור המסגרת המנהלית משום שהיא מספקת תוצרים מדידים — חשמל שהושב, כבישים שתוקנו, שכר שעובד — גם אם סביבת הביטחון הבסיסית נותרת ללא שינוי. התוצאה אינה מעבר אלא התבססות תחת תווית מוסדית אחרת.
המכניקה המוסדית היא שקובעת. מי שולט בהכנסות המכס? מי מאשר תביעות רכוש וחוזי שיקום? מי מפקח על אנשי ביטחון הפנים? מי מסדיר את חלוקת הסיוע? אם חמאס ישמור על מנוף השפעה אפקטיבי על התפקודים הללו, ולו בעקיפין, ממשלה טכנוקרטית תפעל בתוך אילוצים שקבע אותו ארגון בדיוק שהיא אמורה להחליף.
לבנון מספקת תקדים אזהרה. חרף יוזמות רפורמה חוזרות ונשנות והשקעה בינלאומית, המבנה הצבאי המקביל של חיזבאללה שרד במשך עשרות שנים. ההשתתפות בפוליטיקה הרשמית לא חיסלה את שרשרת הפיקוד העצמאית שלו. גורמים חיצוניים, שהעדיפו יציבות בטווח הקצר, התייחסו לא פעם לרפורמה שלטונית על פני השטח כהתקדמות — בעוד יכולת הכפייה נותרה על כנה.
סביבת הביטחון שלאחר 7 באוקטובר 2023 מחדדת את הדילמה. הדוקטרינה הישראלית מתמקדת כעת בשלילת יכולתו של חמאס להתחדש מבחינה צבאית. כל מודל ממשל שמותיר על כנו מבנה פיקוד צללים עלול לשחזר את התנאים שאפשרו את המלחמה הקודמת.
דבר מכל זה אינו שולל מנהל אזרחי בעזה. התשתיות חייבות לתפקד. השיקום מחייב תיאום ומימון חיצוני. השאלה היא סדר הפעולות. מעברי שלטון בני־קיימא מחייבים או פירוק מנשק לפני השתלבות פוליטית, או נוכחות של מנגנון אכיפה המסוגל לרסן שחקנים חמושים. בהיעדר תנאים אלה, ארגונים חמושים שומרים על מנוף השפעה ויכולים לכייל את מידת הנראות שלהם בהתאם ללחץ חיצוני.
המשיכה של ממשלה טכנוקרטית טמונה בהבטחה ליציבות בלי הסלמה. היא מציעה לתורמים ערוץ להעברת כספי שיקום ולדיפלומטים אוצר מילים של מתינות. היא מאפשרת לקובעי מדיניות לדחות את השאלה הקשה יותר של פירוק מנשק. אלא שאם חמאס ישמור על שליטה אפקטיבית ברשתות הביטחון או בזרמי השיקום, ממשלה טכנוקרטית תייצג הסתגלות ולא מעבר אמיתי.