הנסיגה האמריקאית מסוריה הכורדית היא טעות
ארגוני טרור ערוכים לנצל את חוסר הביטחון השורר ברחבי האזור, ובמיוחד במדינות חלשות כמו סוריה
Sirwan Kajjo הוא עיתונאי וחוקר המתמחה בפוליטיקה כורדית, במיליטנטיות אסלאמית ובענייני סוריה. הוא תרם שני פרקי ספר על סוריה ועל הכורדים, שראו אור בהוצאות Indiana University Press ו־Cambridge University Press. מאמריו בסוגיות סוריות וכורדיות התפרסמו בפורום המזרח התיכון, במכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב ובגופי מחקר ובפרסומים בולטים נוספים. Kajjo הוא גם מחבר הרומן Nothing But Soot, שעלילתו מתרחשת בסוריה. הוא בעל תואר BA בממשל ובפוליטיקה בינלאומית מאוניברסיטת ג׳ורג׳ מייסון.
ב־16 באפריל 2026 פינה הצבא האמריקאי את הבסיס האחרון שלו בצפון־מזרח סוריה, ובכך הביא למעשה לסיומה של שותפות בת יותר מעשור עם הכוחות הדמוקרטיים הסוריים (SDF) בהנהגה כורדית. העברת בסיס קסרכ שבחסכה לידי הממשלה הסורית לא סימנה את סיומה הטבעי של מערכה מוצלחת נגד המדינה האיסלאמית, אלא דפוס של התנתקות מוקדמת מדי באסטרטגיית הלוחמה בטרור של ארה"ב.
מאז 2014 בנו ארצות הברית והכוחות הכורדיים בסוריה שותפות איתנה, למרות סיכויים לא מבוטלים שניצבו נגדם. מעבר להישגיהם בשדה הקרב מול המדינה האיסלאמית, האוכלוסייה הכורדית קיבלה בברכה את החיילים האמריקאים וראתה בנוכחותם הגנה מפני איומים פנימיים וחיצוניים כאחד. בסביבה עוינת, הגיבוי הזה סייע להחזיק מבני ממשל מקומיים והעניק לקהילות הכורדיות מידה של ביטחון באשר לעתידן.
לאורך השנים, בכל פעם שעלו דיבורים על נסיגה אמריקאית אפשרית מסוריה, הביעו הכורדים דאגה לעתידם. כשכוחות ארה"ב נסוגו חלקית מצפון־מזרח סוריה בכהונתו הראשונה של הנשיא דונלד טראמפ ב־2019, מפגינים כורדים גינו את ההחלטה, מחשש שייוותרו חשופים למתקפות מצד טורקיה ומצד גורמים אחרים.
אלא שכאשר עמודי העשן האחרונים מבורות השריפה עלו מעל בסיס האוויר קסרכ, הכורדים המקומיים לא הגיבו בזעם או בפחד. זאת משום שכבר ספגו את זעזוע הנטישה האמריקאית מוקדם יותר ב־2026. ארצות הברית מילאה תפקיד משמעותי בפירוק הכוחות הדמוקרטיים הסוריים, תהליך שהחל בעקבות הסכם מ־29 בינואר בין הכורדים לרשויות המעבר בדמשק. מבחינת המנהיגים הכורדים, ההסכם בישר את הצפוי: בסופו של דבר תבוא נסיגה של כוחות ארה"ב.
הכורדים הסורים התגאו בשותפות הייחודית שלהם עם ארצות הברית. התחושה הייתה הדדית. בביקורים רבים בצפון־מזרח סוריה לאורך השנים, חיילים ומפקדים אמריקאים דיברו לא אחת על ההערכה שהם רוחשים לכוח שתיארו כממושמע, עמיד ואמין תחת לחץ.
בעוד הכורדים הסורים השלימו עם גורלם וקיבלו הסכם שילוב שנכפה עליהם, לארצות הברית עדיין הייתה הזדמנות לשמר את נוכחותה הצבאית באזור הכורדי, ללא קשר לשינוי במעמדם של הכוחות הכורדיים.
המקרה העיראקי סיפק תקדים. נסיגת הכוחות האמריקאים מעיראק בימי ממשל אובמה ב־2011 הייתה הרת משמעות. ב־2011 עיראק עשתה עדיין צעדים מהוססים בבניית מוסדות הביטחון ותפקודי המדינה שלה, ובדומה לסוריה, צבאה חסר יכולת. פחות משלוש שנים לאחר מכן, עליית המדינה האיסלאמית בחלל שנוצר אילצה את הנשיא ברק אובמה לפרוס מחדש כוחות אמריקאים.
מערכת נסיבות דומה נפרשת כעת בסוריה. המדינה עוברת מעבר שביר בהובלה איסלאמיסטית מאז נפילת משטרו של בשאר אל־אסד ב־2024. בחודשים האחרונים היא ניצבה מול אתגרי ביטחון משמעותיים, בעוד מוסדות הצבא והביטחון שלה, שרבים מאנשיהם בעלי שורשים בקבוצות ג'יהאדיסטיות קיצוניות, נותרים בלתי מוכנים ורחוקים מלכידות. אם כבר, מצבה של סוריה כיום רעוע אף יותר ממצבה של עיראק ב־2011.
המזרח התיכון מצוי באחד מרגעיו הלא־יציבים ביותר בשנים האחרונות. ארגוני טרור ערוכים לנצל את חוסר הביטחון השורר ברחבי האזור, ומבקשים להשיג הישגים במדינות חלשות כמו סוריה.
לארצות הברית עדיין נותר מנוף פוליטי וצבאי בסוריה. גורמים בצבא ארה"ב אומרים שימשיכו במאמצי לוחמה בטרור בהובלת שותפים בסוריה. אלא שוושינגטון עשויה שלא ליהנות עוד מאותה שותפות עם הכורדים הסורים, בין השאר משום שהכוחות הכורדיים נטמעו כיום, הלכה למעשה, בתוך המבנה הצבאי הסורי. ובכל זאת, גם נוכחות צבאית אמריקאית מוגבלת בסוריה עשויה לסייע בעיצוב מאמץ יעיל יותר נגד הטרור — כזה שנמנע ממהפכים יקרים.