תקציבי המשך מחלישים את האסטרטגיה האמריקאית

כל נשיא שנכנס לבית הלבן מציג את האסטרטגיה שלו למזרח התיכון ולאזורים נוספים, אבל אף אחת מהן לא תצליח אם הפנטגון ייאלץ להסתמך על החלטות המשך (continuing resolutions) במקום על תקציב סדיר. החלטות המשך הן פתרונות ביניים שממשיכים לממן את הממשל לפי רמת התקציב של השנה הקודמת, כדי לעקוף את הדיון הממושך בקונגרס המלווה את אישורם של תקציבים ארוכי טווח. מדובר בכשל דו־מפלגתי שחוצה מינהלים: הקונגרס האמריקאי לא העביר תקציב רשמי בזמן מאז 1996.

ההסתמכות על החלטות המשך הפכה בשנים האחרונות לברירת המחדל. פתרונות הביניים הללו מונעים השבתות ממשל, אך מערערים את יכולתו של משרד ההגנה לתכנן, לרכוש ולהיערך ביעילות. בפועל, הם מונעים מודרניזציה או שינויים באסטרטגיה, שכן אלה מחייבים לרוב השקעה מראש, מעבר לתקציב התפעולי השוטף. בעידן שבו יריבותיה של ארה"ב מתקדמות במהירות בתחומים כמו נשק היפרסוני, יכולות סייבר ומערכות בלתי מאוישות, קיפאון פיסקלי כזה מסוכן.

אירועים מהעת האחרונה — נפילת משטרו של בשאר אל־אסד בסוריה, עימות גלוי בין ישראל לאיראן, תקיפות ישירות נגד כוחות אמריקאיים — ממחישים שהמזרח התיכון נותר זירה קריטית. איומים שמקורם באזור מאתגרים את האינטרסים של ארה"ב. יתרה מזו, התחרות המתמשכת על השפעה בין רוסיה, סין וארצות הברית במזרח התיכון מדגישה את הצורך באסטרטגיה קוהרנטית וארוכת טווח. אי אפשר להשיג זאת עם תקציב דל, שמורכב טלאי על טלאי בפרקי זמן של שבועות או חודשים.

כדי שהאסטרטגיה של ממשל טראמפ במזרח התיכון תצליח, היא חייבת להתחיל בתקציב מקיף שייתן עדיפות לשלושה תחומים: כשירות הכוח, מודרניזציה ובניית בריתות. כל אחד מהעמודים הללו דורש מימון צפוי ומספק — תנאים שהחלטות המשך אינן יכולות לספק.

כשירות היא הבסיס ליעילות צבאית. הכוחות האמריקאיים המוצבים במזרח התיכון חייבים להיות מצוידים כדי להרתיע, ואם יהיה צורך גם להכריע, יריבים בסביבה הפכפכה. החלטות המשך, מנגד, פוגעות בכשירות באמצעות דחיית עבודות אחזקה, קיצור מחזורי אימונים והגבלת הגישה לתחמושת. כך, למשל, יחידות שמופקדות על פעילות נגד דאעש או על משימות הרתעה מול איראן פועלות לא פעם עם ציוד ושרשראות אספקה לוגיסטיות שנמתחו עד הקצה בשל שנים של השקעה שנדחתה. תקציב ארוך טווח יאפשר הקצאה בזמן של משאבים, כדי להבטיח שהכוחות המוצבים לא רק נוכחים בשטח, אלא גם ערוכים להצליח.

מודרניזציה חיונית לשימור יתרון תחרותי. ממשל טראמפ הדגיש את חשיבות ההשקעה בטכנולוגיות מתקדמות, כמו בינה מלאכותית, מערכות הגנה מפני טילים ומטוסי קרב מדור חמישי. יכולות אלה חיוניות להתמודדות עם איומים א־סימטריים שמציבים יריבים במזרח התיכון. אלא שתחת החלטת המשך, תוכניות חדשות מוקפאות. הדבר מסכן יוזמות כגון פיתוח מערכות הגנה אווירית מתקדמות שנועדו להגן על בעלות ברית כמו סעודיה וישראל מפני מתקפות טילים איראניות. באמצעות העברת תקציב ארוך טווח, הקונגרס יכול להעניק לממשל את היכולת להאיץ את התוכניות הללו ולהבטיח שהכוחות האמריקאיים יישארו עליונים טכנולוגית.

לבסוף, בניית בריתות — מה שאמור להיות אבן יסוד במדיניות החוץ של ממשל טראמפ באזור — דורשת תמיכה כספית מתמשכת. הסכמי אברהם פתחו אפיקים חדשים לשיתוף פעולה, אך השותפויות הללו חייבות להיתמך בהתחייבויות מוחשיות. בין אם באמצעות תרגילים צבאיים משותפים, מכירות נשק או תמריצים כלכליים, טיפוח אמון ויכולת פעולה משולבת בין בעלות ברית מחייב מימון צפוי. יתרה מזו, בלימת ההשפעה האיראנית במקומות כמו תימן, עיראק ולבנון דורשת גישה מתואמת שמשלבת כלים צבאיים, דיפלומטיים וכלכליים. החלטות המשך, בהקצאות הטלאי־על־טלאי שלהן, מערערות את הגישה הכוללת שנדרשת כדי לבסס את הבריתות הללו.

מבקרים עשויים לטעון שהאקלים הפוליטי בוושינגטון, שמאופיין בשיתוק מפלגתי ובמשחק תקציבי על סף התהום, הופך תקצוב ארוך טווח לבלתי מציאותי. אולם הלך הרוח התבוסתני הזה רק מנציח את מעגל הכשלים. ממשל טראמפ חייב למנף את הרוב הרפובליקאי הנכנס בקונגרס כדי לקדם עסקת תקציב שתיתן עדיפות לביטחון הלאומי. דמוקרטים רבים יצטרפו, משום שביטחון לאומי מקטב הרבה פחות מסוגיות חברתיות רבות או מסדרי העדיפויות המובילים של טראמפ. יהיו הכרעות קשות ופשרות, אך מחיר אי־העשייה גבוה בהרבה. כל דולר שמתבזבז על חוסר יעילות הוא דולר שיכול היה לשמש להרתעת יריבים, לתמיכה בבעלות ברית או להגנה על חייהם של אמריקאים.

תקציב ארוך טווח ישגר מסר הן לבעלות הברית והן ליריבות. לבעלות הברית הוא ידגים מחויבות ליעדי ביטחון משותפים. ליריבות הוא ידגיש את הנחישות והכשירות של ארה"ב. במזרח התיכון, שבו התפיסה מעצבת את המציאות, מסרים כאלה הם יקרי ערך.