תביעות לאחדות אתנית מובילות תמיד למלחמה

ב־10 באפריל 1938 ערכו לאומנים גרמנים משאל עם למראית עין בחלקים מאוסטריה שהיו תחת כיבוש גרמני ובגרמניה עצמה, כדי להכריע אם יתקיים Anschluss, איחוד, בין גרמניה לאוסטריה. הנאצים דיווחו על תמיכה של יותר מ־99 אחוז בשתי המדינות, וגרמניה סיפחה את אוסטריה. מנהיג גרמניה אדולף היטלר לא בא על סיפוקו. כל הגרמנים צריכים להתאחד, טען, ומשמעות הדבר שגרמניה צריכה לשלוט גם בחבל הסודטים, אזורי הספר של צ'כוסלובקיה שאוכלוסייתם ההיסטורית גרמנית.

הסכם מינכן, שבו בחרו מדינות אירופה לפייס את היטלר, לא פתח את מלחמת העולם השנייה, אך הוא האיץ אותה ועודד את היטלר להאמין שיוכל לפלוש לפולין בלא לשלם מחיר. לאומנים אתניים כמעט לעולם אינם עוצרים את מסע ההתפשטות שלהם גם כשהם שולטים בכל בני עמם; השלב הבא הוא תמיד לנצל את הצרכים שהם מייחסים לעצמם כדי לתפוס עוד משאבים או מרחב מחיה.

גם כיום הדפוס נותר בעינו, גם אם קובעי המדיניות שוכחים את ההיסטוריה.

ב־1952 תפס קצין הצבא המצרי גמאל עבד אל־נאצר את השלטון בקהיר. הוא קידם את הלאומיות הערבית — התפיסה שלפיה כל המדינות הערביות צריכות להתאחד לישות אחת. בעת ההפיכה של נאצר היו תשע מדינות ערביות עצמאיות. בתוך עשור יהיו 16. נאצר היה חסר סבלנות. הוא נתן חסות למהפכות ולהפיכות שנועדו להדיח מלכים ערבים, ובכך הצית מלחמות וסכסוכים שהרגו עשרות אלפי ערבים. הוא סירב לקבל זהות לאומית שאינה נשענת על ערביות, גם כשמעשיו והנחותיו קידמו עליונות מצרית.

דיקטטורים לאומנים ערבים אחרים לקחו את האידיאולוגיה של נאצר לקיצוניות גדולה אף יותר. הדיקטטור העיראקי סדאם חוסיין פלש לכווית וגם השתמש בנשק כימי נגד הכורדים של עיראק עצמה, תחת דגל הלאומיות הערבית. עיראק לא הייתה היחידה. עליונות אתנית התעוותה שוב ושוב לרעיון שלא־ערבים אינם שייכים, והיא שעמדה, למשל, בבסיס רצח העם שביצע סודאן בדארפור. גם הקבילים באלג'יריה עמדו מול אפליה, כתוצר לוואי של הלאומיות הערבית של המשטר.

יועץ הביטחון הלאומי ומזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר אימץ את דרישות "סין אחת" של מאו דזה־דונג, כחלק מיוזמתו לנתק את סין מברית המועצות. אף שסינים מהיבשת שלטו בטייוואן ארבע שנים בלבד מתוך 500 השנים האחרונות, ואף שאפילו מאו ראה בטייוואן מדינה אחרת, קיסינג'ר אימץ מדיניות ששיקפה למעשה את גישתו של ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברלין לאיחוד אדמות גרמניות. כיום קובעי מדיניות חוששים שניסיון סיני לספח את טייוואן עלול להצית מלחמת עולם. בדומה לכך, אם המערב מקבל כברירת מחדל את טענת סין שהיא המגינה הטבעית של כל בני העם הסיני, האם משמעות הדבר שיום אחד תדרוש בייג'ינג שליטה על סינים בוונקובר או אפילו בסן פרנסיסקו? זה פחות מופרך מכפי שזה נשמע.

גם הלאומיות הסומלית הרסנית. מנהיגיה הממונים של סומליה מעדיפים את הפנטזיה על סומליה הגדולה על פני העבודה השחורה של תיקון סומליה עצמה. התוצאה: א־שבאב מרחיב את מרחב המפלט הבטוח שלו, וכעת שולט בחלקים נרחבים של המדינה ושל הבירה. הפן־טורניזם בטורקיה מאיים להרחיב את חוסר היציבות מן הבלקן אל מרכז אסיה, והוא מונח בשורש תפיסת הקרקעות המתמשכת של טורקיה בקפריסין.

גם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מציג לאומיות אתנית כהצדקה למלחמתו הנוכחית באוקראינה. עבור קצין קג"ב לשעבר, המודיעין של פוטין כשל כישלון חרוץ. ההנחה שלו שדוברי רוסית במזרח אוקראינה יעדיפו להצטרף לרוסיה על פני להישאר חלק מאוקראינה הייתה שגויה, ואף על פי כן פוטין ממשיך להצדיק את אחדות בני העם הרוסי לא רק כדי לטעון טענות באשר לאוקראינה, אלא גם כדי לספח אולי חלקים מקזחסטן וממדינות הבלטיות.

הסכנה, כמובן, גדלה ביחס ישר למידת הגיוון של אוכלוסיית היעד. בעיראק הציעו הסנאטור דאז ג'ו ביידן ונשיא מועצת היחסים הבינלאומיים לס גלב (Les Gelb) לחלק את המדינה על בסיס אתני ועדתי, בלא להבין שאין קווי חלוקה ברורים, שכן בעיירות ובערים רבות חיו ערבים, כורדים, טורקמנים, סונים, שיעים ונוצרים בסמיכות רבה, אם לא זה לצד זה. הצעתם, שנעשתה בשם האחדות האתנית, הייתה הופכת את עיראק ליוגוסלביה שנייה.

בשלהי המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 התגבשו מדינות חדשות רבות סביב אתניות. גרמניה איחדה עשרות מדינות גרמניות, ואיטליה חיברה פסיפס של נסיכויות ומדינות קטנות. קבוצות אתניות התארגנו ברחבי הבלקן כדי להשיל מעליהן את השלטון העות'מאני. עם זאת, יש הבדל בין מדינה המאורגנת סביב זהות אתנית לבין דבקות עיוורת בלאומיות אתנית.

בעוד ארצות הברית משגשגת על בסיס ברית אזרחית הנשענת על רעיונות ולא על אתניות, יותר מדי קובעי מדיניות אמריקנים מניחים כברירת מחדל שחתירה לאחדות אתנית חוצת גבולות היא לגיטימית, אם לא רצויה. אמנם כיום כולם במחלקת המדינה מודים שתפיסות השטח של גרמניה ערב מלחמת העולם השנייה היו שגויות, ורובם גם היו מגנים את השאיפות והמעשים העכשוויים יותר של רוסיה, אך יותר מדי אנשים בתוך הלשכה לענייני המזרח הקרוב במחלקת המדינה עדיין מחזיקים בתפיסה רומנטית של פן־ערביות — בעוד הלשכה לאפריקה במחלקת המדינה מאמצת את חלומותיה של מוגדישו על סומליה הגדולה, ורבים בלשכה לענייני אירופה ואירואסיה במחלקת המדינה נותנים תוקף לשאיפותיה האזוריות של טורקיה.

רוטציות תכופות והעדפה לפתרונות קצרי טווח מחריפות את הבורות ההיסטורית בתוך מחלקת המדינה, הפנטגון ואפילו ה־CIA. אלא שלהתפתות לרעיון האחדות האתנית דומה לשפיכת דלק על שריפת יער. זה לא ייגמר טוב. לעיתים דווקא ההפך הוא המפתח לשלום: כיום יש למעשה שתי רומניות, שאחת מהן נקראת מולדובה. הדבר נכון גם לגבי אלבניה וקוסובו. מזכיר המדינה מרקו רוביו עשה עבודה ראויה להערכה בכפייתו תיקון באופן שבו מחלקת המדינה מנהלת דיפלומטיה, אך כל עוד דיפלומטים אמריקנים מתייחסים כאל לגיטימיות לאידיאולוגיות שמובילות בעקביות למלחמה, העבודה הזו לא תושלם.