דיווח מכורדיסטן הסורית

קמישלי, סוריה – לאחרונה חזרתי לצפון סוריה, לראשונה מאז נפילת משטרו של בשאר אל־אסד בדצמבר 2024. מה שראיתי היה שונה בתכלית ממה שנחשפתי אליו בביקורים קודמים באזור הכורדי, שנהנה מאוטונומיה דה־פקטו מ־2012 ועד ינואר 2026.

השינויים ניכרים כבר ברגע שחוצים את הגבול מכורדיסטן העיראקית. עד אוגוסט 2026 נשלט מעבר הגבול סמאלכא בידי המנהל האוטונומי של צפון ומזרח סוריה, בהובלה כורדית, עד שזרועו החמושה, הכוחות הדמוקרטיים הסוריים (SDF), הודיעה על פירוקה. סמאלכא, שהוקם ב־2013 כמעבר הומניטרי במהלך הסכסוך הסורי, היה נקודת הגבול היחידה במזרח התיכון שנשלטה בידי כוחות כורדיים משני צדי הגבול.

בצד הסורי זה כבר לא כך. כיום, בשמו הרשמי מעבר סמאלכא הבינלאומי, הוא מצוי בשליטת הממשלה המרכזית בדמשק. דגלי סוריה החליפו את דגלי המנהל האוטונומי, וסמלים כורדיים אינם נראים בשום מקום. טפסים רשמיים וחותמות מדמשק תפסו את מקומם של אלה ששימשו בעבר את הרשויות הכורדיות. אף שהשינויים הללו מסמנים מי שולט כעת בצפון־מזרח סוריה, רוב עובדי הממשלה במעבר הם אותם אנשים שהיו על מצבת השכר של המנהל הכורדי, שכבר אינו קיים.

התמונה נעשית מורכבת יותר ככל שנוסעים מערבה לאורך גבול סוריה–טורקיה, דרך ערים ועיירות כורדיות, עד קמישלי, העיר הגדולה ביותר בצפון־מזרח סוריה והעיר שהכורדים הסורים רואים בה את בירתם. קמישלי היא עיר מותשת. רחובותיה הצפופים זרועים בורות, הרבה יותר מכפי שתושביה היו רוצים, וזיהום האוויר מגנרטורים לייצור חשמל המונעים בסולר מקשה על הנשימה. ואולם הבעיות הוותיקות הללו אינן מטשטשות את הדינמיקה הפוליטית שנוצרה מאז העימותים בינואר 2026 בין הכוחות הכורדיים לכוחות הממשלה הסורית. בעקבות האלימות בא הסכם, שהוביל בסופו של דבר לפירוק הכוחות הדמוקרטיים הסוריים והמנהל האוטונומי.

קמישלי נתונה כעת לשליטת הממשלה הסורית. שדה התעופה הבינלאומי שלה צפוי להיפתח מחדש לפני סוף 2026, וכך גם מעבר הגבול שלה לנוסייבין שבטורקיה. שלטים הנושאים את סמלי הרפובליקה הערבית הסורית נראים על מבני ממשלה, ומחזירים את הנוף לימי הבעת'. ההבדל העיקרי הוא שכעת רוב השלטים דו־לשוניים, בערבית ובכורדית.

מצב דומה מתגבש בחסכה, בירת מחוז חסכה. בחסכה, שבה אוכלוסייה ערבית גדולה, הולכים וגוברים מתחים בין תושבים כורדים לערבים. המתחים האתניים הללו יהיו מבחן לשאלה אם הסכם ינואר 2026 יוכל להניב יציבות ארוכת טווח בצפון־מזרח סוריה. בחסכה נדמה שלמושל הכורדי שמינתה דמשק יש מעט מאוד כוח; סגנו האיסלאמיסט, המזוהה עם דמשק, נראה כבעל הכוח האמיתי מאחורי הקלעים. דמויות מסוגו, ובהן גם כורדים אתניים אחדים, הן שצברו השפעה מאז החל תהליך השילוב בצפון־מזרח סוריה.

בערים קטנות יותר, כמו עמודה ודרבאסייה, המפה הפוליטית והביטחונית נותרה ברובה ללא שינוי, למעט שינויים מנהליים. כוחות הביטחון המקומיים ושוטרי התנועה לובשים את אותם מדים שלבשו תחת המנהל האוטונומי. רוב מוסדות הממשלה ובתי הספר הציבוריים שומרים על השילוט הישן. דגלים כורדיים ותמונות של לוחמים שנהרגו במהלך הסכסוך מוצגים לאורך הרחובות ובמרחבים ציבוריים.

הפערים הללו בין הערים הגדולות לקטנות בצפון־מזרח סוריה ממחישים עד כמה מורכבים יחסי הכוחות המשתנים באזור. גם אחרי שדמשק הצליחה לרכז מחדש את הכוח בידיה, חוסר האחידות בממשל המקומי בצפון־מזרח סוריה מדגיש את האתגר שבהחלת סמכות הממשלה המרכזית באופן אחיד על אזור שנשלט בחצי־אוטונומיה במשך יותר מעשור.

מעבר לבלבול סביב השאלה מי מנהל מה, והאם החלטות מפתח מתקבלות בדמשק או בקמישלי, הכורדים הסורים מכירים בכך שכל הבנה שתושג בין המנהיגים הכורדים לדמשק היא הסדר זמני, שאינו נותן מענה של ממש לדרישותיהם הוותיקות. כל מי שמדברים איתו כאן מדגיש שבמדינה הנשלטת בידי איסלאמיסטים, ערבויות חוקתיות הן אולי הדרך היחידה להגן על זכויות הכורדים בטווח הארוך.