האם איחוד האמירויות ויתר על אבו מוסא והטונב?

ב־30 בנובמבר 1971, כשאחרוני הכוחות הבריטיים נערכו לפנות את הבסיסים הצבאיים במפרץ הפרסי ולסגת מערבה מתעלת סואץ, ביקשו הרשויות הבריטיות להעביר לידי איחוד האמירויות שלושה איים קטנים, שמעצבים את נתיבי השיט ממש בתוך מצר הורמוז.

כדי להקדים את ההעברה, הורה מוחמד רזא פהלווי, השאה שיודח בתוך אותו עשור, לצי האימפריאלי של איראן להשתלט על אבו מוסא ועל האיים טונב הגדולה וטונב הקטנה. האיראנים ראו מאז ומתמיד בשלושת האיים טריטוריה איראנית ריבונית, והעלו שלל טיעונים — דיפלומטיים, פוליטיים ואף לשוניים — כדי לבצר את התביעה האיראנית.

שאיפותיו של השאה לא הסתכמו בשלושת האיים: הוא תבע גם את בחריין כפרובינציה איראנית סוררת — שאיפה שהבחריינים דחו ברוב מכריע במשאל עם בפיקוח האו"ם.

המונרכיה והרפובליקה האסלאמית שהחליפה אותה אולי הפוכות בתכלית בחזון שהן מציעות לאיראן, אך שתיהן יכולות להיות לאומניות באותה מידה. כשבחריינים התכוננו לציין עשור לעצמאותם, ניסו האייתוללה רוחאללה חומייני ומשמרות המהפכה האסלאמית לחולל הפיכה ומהפכה בבחריין, שכללו אייתוללה בחרייני שנשבע אמונים לחומייני ואת החזית האסלאמית לשחרור בחריין, שאומנה בידי משמרות המהפכה.

ב־2007 חולל חוסיין שריעתמדארי, שהמנהיג העליון עלי חמינאי בחר בו אישית לערוך את "כיהאן", תקרית דיפלומטית כשפרסם מאמר מערכת שכותרתו החייאת התביעות האיראניות האירדנטיסטיות לבחריין. חמש עשרה שנים לאחר מכן פרסם המשטר את המאמר מחדש. המאמר טען שמעצמות המערב הפרידו את בחריין מפרס באופן בלתי חוקי, וגרס שרוב הבחריינים מבקשים לחזור לחיק המדינה.

בזמן שגם דמוקרטים פרוגרסיביים וגם רפובליקנים בדלנים מקוננים על טביעת הרגל הצבאית של ארה"ב בחו"ל, אחת הסיבות לכך שהבחריינים מארחים את מפקדת הצי החמישי היא האיום המתמשך של איראן על עצם קיומם. אלמלא החליפה ארה"ב את הבריטים באי, סביר שחומייני, אם לא השאה, היה פולש או מנסה שוב להצית מרד.

לאחר המהפכה האסלאמית ב־1979 שמרו האמירויות על תביעתן, אך עשו מעט כדי להתדיין עליה בבית דין, אף שהותירו את האפשרויות פתוחות בבית הדין הבינלאומי לצדק ובאו"ם. תחילה חומייני ואחר כך חמינאי סירבו לדון בנושא, והפכו את האיים למתחם צבאי. כיום מוצבים באיי טונב מחנות של משמרות המהפכה האסלאמית, ובאבו מוסא יש לא רק בסיס אלא גם, לפחות בעבר, מצבור משמעותי של נשק כימי.

כשהרפובליקה האסלאמית מתנודדת, משגרת מאות רקטות וכטב"מים לדובאי ולאבו דאבי ומצמצמת את הסחר האמירתי באמצעות מיקוש מצר הורמוז — ככל הנראה בעזרת סירות קטנות המוצבות באבו מוסא — נשאלת השאלה מדוע נמנעה איחוד האמירויות מלהשיב לידיה את האיים באותם אמצעים שנקט השאה לפני מעט יותר מחצי מאה.

האיראנים אולי יתלוננו, ואכן הטיעון האיראני לבעלות היסטורית משכנע. במקרה כזה, טהראן יכולה לעשות את מה שאבו דאבי מבקשת כבר עשורים: לדון בסוגיה באו"ם או בבית הדין הבינלאומי לצדק. בינתיים, חופש השיט והסחר הבינלאומי באנרגיה יהיו בטוחים יותר אם האיים יהיו בידי האמירויות. אם, לעומת זאת, איחוד האמירויות מסרבת לפעול בעת הזאת, אל לאיש אשליות: הן מוותרות על השליטה לצמיתות ומאותתות שתביעותיהן לא היו אלא שרידים של נקודות דיבור, שמעולם לא נועדו שמדינות אחרות יתייחסו אליהן ברצינות.