חילופי משטר באיראן עלולים לפצל את עיראק

ב־20 באוקטובר 2026 אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי שוחח עם הנשיא דונלד טראמפ על הפלת המשטר באיראן. מה עשוי לקרות אם הרפובליקה האסלאמית באיראן תקרוס? שינוי משטר ממשי בטהראן עשוי בהחלט להצית משבר בעיראק, אם המיליציות, איש הדת השיעי מוקתדא א־צדר והממסד הדתי בנג'ף, עיר הקודש השיעית, יתלכדו כדי לשמר את שליטת השיעים בממשלה או כדי לתמוך בישות דרומית בדלנית.

יש סימני אזהרה. ב־4 במרץ 2025 הציע חוסיין מוניס מגוש חקוק (Hoquq), המזוהה עם כתאא'ב חיזבאללה, עצמאות לתשעה מחוזות בעלי רוב שיעי אם השיעים יאבדו את השלטון בבגדאד. כפי שציין ראש הממשלה לשעבר נורי אל־מאליכי, חלוקה כזאת תותיר את עושר הנפט בידי השיעים. דבריהם החיו הצעה משנת 2005 להקמת אזור שיעי בדרום, אם כי במסגרת פדרליזם חוקתי ולא בפרישה.

לפי ההסדרים שהתקבעו אחרי הפלישה האמריקאית ב־2003, ראשות הממשלה נתונה בידי השיעים, יושב ראש הפרלמנט הוא ערבי סוני והנשיאות בידי הכורדים, אף שהחוקה אינה מחייבת חלוקה כזאת. קבוצת המחקר לעיראק דיווחה ב־2006 כי האייתוללה הגדול עלי א־סיסטאני עודד אחדות פוליטית שיעית בתוך עיראק.

ב־2014, כיבוש חלקים נרחבים מצפון־מערב עיראק בידי המדינה האסלאמית הביא את סיסטאני לפרסם פתווה לגיוס השיעים, את א־צדר להקים את גדודי השלום, ולהתערבות מצד פלגים הנתמכים בידי איראן. המניעים שלהם היו שונים, אך הם התייצבו יחד מול איום על בגדאד ועל ערי הקודש השיעיות.

תנועת המחאה של 2019 הציבה אתגר אחר. הממסד הדתי לחץ על ראש הממשלה עאדל עבד אל־מהדי להתפטר, לאחר שנציגו של סיסטאני הזהיר כי השליטה הפוליטית עלולה לעבור לקהילות אחרות. "הכובעים הכחולים" המזוהים עם א־צדר תקפו מפגינים; על פי דיווחי האו"ם, עדים ייחסו שבעה הרוגים בנג'ף בפברואר 2020 לחמושים המזוהים עם א־צדר. גם המיליציות הפעילו כוח קטלני. מנהיג חיל בדר, האדי אל־עאמרי, שיבח פלגים על שהתייצבו מול מה שכינה "הפתנה של אוקטובר" ועל ששימרו את הסדר הפוליטי, בלי להודות בהריגות. הממשלה נפלה, אך השליטה השיעית בראשות הממשלה שרדה.

הרפובליקה האסלאמית סייעה לקיים את הסדר הזה באמצעות תמיכת משמרות המהפכה האסלאמית בפלגים פוליטיים וברשתות מסחריות. קריסת המשטר בטהראן לא תמחק את מבני הכוח העיראקיים: נג'ף תשמור על השפעתה הדתית, א־צדר עדיין יפקד על חסידיו, והמיליציות הנתמכות בידי איראן עדיין יחזיקו בנשק, במאות מיליוני דולרים ובמנופי השפעה מוסדיים. החשש מאובדן ראשות הממשלה עשוי לעודד שיתוף פעולה בין יריבים.

חלופה אחרת היא התכנסות אל האזור הדרומי, שבו מצויים שדות נפט, נמלים, מעברי גבול וערי הקודש נג'ף וכרבלא. שליטה בהכנסות מכל אלה עשויה לאפשר אוטונומיה של המיליציות בלי טהראן.

קריסת המשטר באיראן עשויה גם להביא את סין לתמוך בישות שבשליטת מיליציות בדרום עיראק כדי להגן על האינטרסים שלה, בייחוד אם בייג'ינג תזדקק לתחליף לשותפות שלה עם איראן. האחזקות הסיניות בשדות הנפט העיראקיים עשויות לספק תמריץ כלכלי להבטיח מקור השפעה חלופי ולוודא אספקת נפט רציפה. תמיכה סינית עשויה לספק גיבוי כלכלי ופוליטי, לחזק את יכולת ההישרדות של האזור הדרומי ולהפוך את החלוקה האפשרית של עיראק לזירת תחרות בין וושינגטון לבייג'ינג.

מבחינת המונרכיות הערביות במפרץ, מובלעת דרומית חמושה עשויה להידמות לאתגר החות'י — על החוף הצפוני של המפרץ הפרסי.

אפשרות זו חושפת נקודה עיוורת אסטרטגית בגישה שמובילים השליח האמריקאי טום בראק ומזכיר המדינה מרקו רוביו. וושינגטון הסכימה להאריך את המועד האחרון להכפפת נשק המיליציות לשליטת המדינה עד 30 ביוני 2027, מתוך העדפה למשא ומתן ולשילוב הדרגתי. אך הבנה זו אינה מספקת תשובה ברורה לפלגים הדוחים את המתווה של מחלקת המדינה ומבקשים במקומו אוטונומיה דרומית לאחר קריסה איראנית.

ארגונים אלה רואים בנשק שלהם ערובה להישרדות פוליטית וצבאית. ב־21 באוקטובר דחתה חרכת א־נוג'באא (Harakat al-Nujaba) פירוק מנשק והשתתפות בתהליך הפוליטי. הצהרות בדלניות קודמות מרמזות שפלגים מסוימים שוקלים חלופות טריטוריאליות אם מאזן הכוחות בבגדאד ישתנה.

ההארכה גם מעניקה לפלגים זמן לבסס רשתות פיננסיות, לחזק אחיזה פוליטית ולהיערך מחדש. דמויות המקורבות למיליציות מחזיקות במשרות ממשלתיות בכירות, בעוד הארגונים שלהן שומרים על יכולות חמושות עצמאיות. וושינגטון מסתכנת בהענקת לגיטימציה לפני שהובטח פירוק מנשק אמיתי.

ראש ממשלת עיראק, עלי א־זיידי, ניצב אפוא בפני אתגר החורג מפירוק מנשק. שילוב לוחמים במוסדות המדינה אינו מבטל שרשראות פיקוד, מקורות מימון או נאמנויות נפרדות. מניעת פיצול טריטוריאלי מחייבת להגן על מתקני הנפט ועל מוסדות המחוזות מפני השתלטות חמושה.

קריסת המשטר באיראן עשויה להציע לעיראק הזדמנות לפרק את כוחן של המיליציות ולהתקדם מעבר למוסכמות העדתיות שהורשו מ־2003. אבל דחייה עלולה לעודד את המיליציות להתגבר על יריבויות ולהחיות את פרויקט האזור הדרומי כדי לשמור על נשקן ועל הבכורה הפוליטית שלהן. המאבק המרכזי יהפוך במהירות לשאלה אם עיראק תצליח לכונן סמכות מדינתית לפני שמשבר באיראן יהפוך את פירוק הנשק למאבק על גבולות המדינה.