ישראל לא תסכים בשום מצב להקמת מדינה פלסטינית

ישראל חייבת לנפץ את התקווה הפלסטינית להכריע אותה באמצעות אלימות. שום הסדר בר־קיימא לסכסוך הישראלי־פלסטיני לא יתאפשר לפני שהפלסטינים ותומכיהם יכירו בכך שאלימות נגד ישראל לא תעניק להם ניצחון ולא תקדם את יעדיהם. בנייר המדיניות שפרסם לאחרונה בפורום המזרח התיכון, "ניפוץ תקוותם של הפלסטינים להכריע את ישראל", מתווה מאיר בן־שבת, לשעבר היועץ לביטחון לאומי של ישראל ואחד מאדריכלי הסכמי אברהם, אסטרטגיה להשגת השינוי היסודי הזה בתפיסת הסכסוך בעיני הפלסטינים.

בריאיון הזה ל־Middle East Forum Observer מציג בן־שבת את המלצות המדיניות שלו בנוגע לעזה, לרשות הפלסטינית ולהתיישבות הישראלית, על בסיס לקחי המלחמה. הוא מציע גם גישות למדיניות האמריקנית, לאיומים מצד איראן וטורקיה, ליחסים עם לבנון וסוריה ולהרחבת הסכמי אברהם, לרבות נורמליזציה עם סעודיה.

MEFO: כיצד נראית חברה פלסטינית שהובסה תודעתית, וכיצד תדע ישראל שהגיעה לשם?

בן־שבת: במציאות של תבוסה תודעתית, החברה הפלסטינית מנהלת את חיי היומיום שלה ואף את מאבקיה מתוך הכרה שאי אפשר להביס את ישראל; שאי אפשר לכפות עליה את הרצון באמצעות אלימות; ושאי אפשר לחסל אותה. זו הכרה עמוקה ומתמשכת שהמשך המאבק המזוין לא יקדם את המטרות הפלסטיניות אלא יגבה מחיר כבד. כפי שקרה בעבר ביחסים בין ישראל למדינות ערב, הכרה כזו תנתב את מי שמבקשים שינוי למסלולים אחרים, שאינם מאבק אלים.

ההבנה שתבוסה כזו הושגה לא תישען על אירוע בודד, אלא על זיהוי שינוי עקבי בהתנהלות ההנהגה, במערכת החינוך, בפסיקות הדת, בתקשורת הפלסטינית, בשיח הציבורי ובדעת הקהל. דה־לגיטימציה של טרור, פירוק תשתיות חמושות והכרה בזכותו של העם היהודי למדינת לאום במולדתו ההיסטורית יהיו הביטויים המעשיים הראשונים לשינוי כזה. המבחן לתבוסה הזו לא יהיה רק במה שהפלסטינים אומרים, אלא בראש ובראשונה במה שהם עושים לאורך זמן. שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, אילו עדויות יש לכך שהפלסטינים חדלו להאמין שאפשר להביס את ישראל? ואם אין כאלה, במה כשלה המלחמה?

אני לא טוען שהתבוסה התודעתית כבר הושגה. להפך: אחת הטענות המרכזיות בנייר שלי היא שההישגים הצבאיים המרשימים של ישראל עדיין לא תורגמו במלואם לשינוי בתודעת אויביה. ובכל זאת, אפשר לזהות סימנים ראשונים לשינוי. הפסיקה ההלכתית שפרסם פרופ' סולימאן אל־דאיה נגד מתקפת 7 באוקטובר, וקביעתו הדתית בהמשך, לנוכח מחיר המלחמה, שאין לצאת לג'יהאד בתנאים דומים לאלה שבעזה, הן ראשיתו של שינוי כזה.

בינואר 2025 פרסם החוקר והכותב הפוליטי הוותיק מאג'ד כיאלי מאמר במגזין הנחשב "אל־מג'לה" תחת הכותרת "קריסת האופציה הצבאית נגד ישראל אצל הפלסטינים ואצל הערבים כאחד". הוא העריך כי 7 באוקטובר 2023 סימן את סופו של עידן בתנועה הלאומית הפלסטינית — עידן שלדעתו החל בפעולת החבלה הראשונה של פת"ח ב־1965, שסימנה את תחילתו של המאבק המזוין הפלסטיני. כיאלי העריך עוד שההתנגדות המזוינת מיצתה את עצמה. לשיטתו, כשם שמלחמת אוקטובר 1973 סימנה את סוף האופציה הצבאית בסכסוך הערבי־ישראלי ברמה המדינתית, כך "מבול אל־אקצא" והמלחמה בעזה מבשרים את סוף האופציה הצבאית בסכסוך הלא־מדינתי, או מבוסס־המיליציות, נגד ישראל.

לפיכך, גם אם התהליכים האלה עדיין לא הושלמו, יש עדויות רבות לכך שישראל יכולה עדיין לחולל שינוי באופן שבו אויביה, יריביה ומתחריה — מדינות ושחקנים לא־מדינתיים כאחד — תופסים אותה.

יתרה מזו, סקר פלסטיני מאוגוסט 2026 תיעד ירידה משמעותית בתמיכה בחמאס, לצד ספקות הולכים וגוברים בנוגע לתועלת שבמאבק המזוין לנוכח ההרס ברצועת עזה. אלה התפתחויות חשובות, אך אין להפריז במשמעותן. באותו סקר עצמו, 72 אחוז מהנשאלים עדיין התנגדו לפירוק חמאס מנשקו לפני נסיגה ישראלית מלאה.

אין פירוש הדבר שהמלחמה נכשלה. תבוסה צבאית היא תנאי הכרחי לתבוסה תודעתית, אך היא אינה מספיקה כשלעצמה. ארגון טרור יכול להציג את עצם הישרדותו כהישג, גם אחרי שספג מכות קשות. יתרה מזו, כאשר הקהילה הבינלאומית מקדמת הכרה במדינה פלסטינית אחרי מתקפת 7 באוקטובר המתועבת, היא מחזקת את המסר שאלימות משתלמת. האתגר של ישראל הוא להשלים את כל יעדיה הצבאיים ולוודא שהם ייחרתו היטב בתודעת כל השחקנים שסביבה.

מי ינהל את החיים האזרחיים בעזה אחרי שחמאס ייעלם? ואם התשובה היא ישראל — לכמה זמן?

כל עוד חמאס מחזיק בנשקו, מפעיל מנגנוני שליטה ומשמר את השפעתו על האוכלוסייה, שינוי שמות או הקמת ועדות לא ייצרו מציאות חדשה. ראשית, יש לפרק את חמאס, לפרז את רצועת עזה ולבסס את התנאים לשינוי במרחב הציבורי. אני לא סבור שנכון לקבוע מראש מי ינהל את החיים האזרחיים, מתי או כיצד. מידת המעורבות הישראלית צריכה להיקבע לפי המציאות הביטחונית ולפי היכולת להבטיח שהשינוי יהיה אמיתי ובר־קיימא.

האם המודל שלך מחייב פירוק של הרשות הפלסטינית? ניקח את חברון או שכם: מי ינהל את העיר ביום שאחרי?

תפיסת אוסלו קרסה, אבל לא לפני שגבתה מאיתנו מחיר כבד מאוד. בפועל, כולם מכירים בכך, ובכל זאת מסרבים להוציא לה תעודת פטירה. החלופה שאני מציע נשענת על חלוקת אחריות אחרת: ניהול אזרחי בידי פלסטינים, באמצעות מינהלים מקומיים או אזוריים בעלי סמכויות רחבות, ואחריות ביטחונית בידי ישראל בלבד.

בחברון, למשל, אפשר לבחון את היוזמה שהעלו ראשי חמולות ושייח'ים מקומיים להקים מסגרת מינהלית עצמאית שתנהל את ענייני התושבים ותקיים קשר ישיר עם הרשויות הישראליות. מודל דומה אפשר לשקול בשכם, בהתאמה למבנה החברתי שלה ולתנאים המקומיים. השינוי צריך להיות הדרגתי ומבוקר, תחת שליטה ביטחונית ישראלית מלאה.

מבקרים טוענים שהרחבת ההתיישבות מקשיחה את העוינות הפלסטינית. אילו ראיות מצביעות על כך שהיא דווקא מפחיתה את תקוותם לנצח?

כנראה שגם עצם קיומנו מקשיח את העוינות הפלסטינית. כל הצלחה וכל הישג ישראלי מקשיחים אותה. כל פעולה ביטחונית מונעת שישראל מבצעת מוסיפה לה גם היא. אפשר לערוך רשימה ארוכה של דברים שמקשיחים את העוינות הפלסטינית. אני מקווה שאיש לא חושב שעלינו לשנות את התנהלותנו בתחומים האלה בגלל זה.

אני לא מתעלם מהאפשרות שהרחבת ההתיישבות תעורר התנגדות פלסטינית ואף תגביר בטווח הקצר את המוטיבציה לפעול נגד ישראל. בנייר שלי אני מצביע במפורש על הסיכונים המדיניים והביטחוניים הכרוכים בכך. אבל צריך להבחין בין תגובה מיידית לבין שינוי תודעתי לטווח ארוך. ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון יוצרת מציאות מוחשית, שהולכת ונעשית קשה יותר להתעלם ממנה או להפוך אותה עם הזמן. היא ממחישה שהזמן לא בהכרח פועל לטובת מי שמצפים לנסיגה ישראלית, ושלא התנגדות ולא לחץ בינלאומי מספיקים כדי לשנות את המציאות בשטח.

הטענה שלי אסטרטגית והיסטורית: שינוי עמוק בתודעה מתרחש כשהמציאות, לאורך זמן, שוללת את האפשרות להגשים שאיפות מסוימות. כך קרה ביחסים בין ישראל למדינות ערב, שהגיעו בהדרגה למסקנה שאינן יכולות להשמיד את ישראל. ההתיישבות קשורה בראש ובראשונה לקשר ההיסטורי שלנו לשטחים האלה. שנית, ההתיישבות מסייעת גם להבטיח כוננות ביטחונית. מעבר לכך, בהקשר של הדיון שלנו, ההתיישבות היא גם מרכיב מרכזי ביצירת התפיסה הרצויה ביחס לאזור הזה. כמובן, היא חייבת להיות מלווה בהיערכות ביטחונית מתאימה.

היכן הגישה של וושינגטון לעזה ולרשות הפלסטינית פוגעת באינטרסים של ישראל, ולמה על ישראל לסרב להצטרף?

ארצות הברית היא בעלת הברית החשובה ביותר של ישראל, והיא מילאה תפקיד מרכזי בהישגי המלחמה ובמאמצים לעצב את המציאות האזורית שלאחריה. עם זאת, יש סכנה בגישה המבקשת לקבוע מראש את התוצאה המדינית של המלחמה לפני שהושגו יעדיה הביטחוניים. החלטה 2803 של מועצת הביטחון של האו"ם, שאימצה את מתווה התוכנית של הנשיא דונלד טראמפ לעזה, מתייחסת לאפשרות שהרשות הפלסטינית תשוב לשלוט ברצועה לאחר רפורמות, ואף לפתיחת מסלול למדינה פלסטינית. מבחינת ישראל, אלה אינם רק ענייני ניסוח דיפלומטי. הם עלולים ליצור תהליך שבו לחץ בינלאומי יחליף את הדרישה לשינוי אמיתי.

ישראל חייבת להבהיר שלא תסכים להעביר את האחריות הביטחונית בעזה לרשות הפלסטינית, או לכל וריאציה שלה — ובוודאי שלא תסכים, בשום נסיבות, להקמת מדינה פלסטינית. דווקא משום שארצות הברית וישראל הן בעלות ברית קרובות, הן זקוקות לדיאלוג כן שבו ישראל תציג את לקחי 7 באוקטובר ואת הקווים האדומים הנגזרים מהם.

אם המשטר האיראני ייפול, האם המלחמה הפלסטינית בישראל תסתיים?

נפילת המשטר האיראני תהיה התפתחות אסטרטגית בעלת משמעות עצומה לכל המזרח התיכון. במשך עשורים השקיעה איראן משאבים עצומים בבניית רשת של ארגונים חמושים סביב ישראל, ובהם חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. פגיעה במקור התמיכה הזה עשויה לצמצם במידה ניכרת את יכולותיהם הצבאיות, את מקורות המימון שלהם ואת תחושת הביטחון שהם שואבים מן ההשתייכות לציר אזורי רחב. המכות שספג הציר האיראני במהלך המלחמה כבר המחישו עד כמה המערכת הזו פגיעה.

אבל תהיה זו טעות לחשוב שהסכסוך הישראלי־פלסטיני מקורו בטהרן, או שהוא ייעלם עם נפילת המשטר האיראני. שורשיו עמוקים הרבה יותר וקשורים, בראש ובראשונה, לסירוב להכיר בזכותו של העם היהודי למדינת לאום במולדתו ההיסטורית. איראן ניצלה את הסכסוך, הזינה אותו והעצימה אותו. לכן, גם אחרי שינוי יסודי באיראן, עדיין יהיה צורך להתמודד עם הרעיונות המניעים את המאבק הפלסטיני — במיוחד לנוכח עלייתו של ציר סוני חלופי בהובלת טורקיה, קטר והאחים המוסלמים. החלשת התשתית האזורית של הטרור יכולה לסייע בהשגת תבוסה תודעתית, אבל אין בה תחליף לה.

מה ישראל תצטרך לראות מביירות ומדמשק לפני שתחתום על משהו?

הניסיון מלמד שהסכמים מדיניים אינם יכולים להחליף מציאות ביטחונית יציבה. כיום מציאות כזו מושגת באמצעות שליטה ביטחונית אפקטיבית, החזקת שטח וחופש פעולה לביצוע פעולות יזומות.

בלבנון, ישראל אינה יכולה להסתפק בהצהרות של הממשלה בביירות, בעוד חיזבאללה ממשיך להחזיק כוח צבאי עצמאי, לפעול מחוץ לסמכות המדינה ולאיים על יישובים בצפון ישראל. המבחן חייב להיות מעשי: פירוק התשתית הצבאית המאיימת על ישראל, מניעת התחמשות מחודשת והוכחה שמדינת לבנון מסוגלת לאכוף את ריבונותה. הסכם שלא יבטיח את התנאים האלה עלול להפוך להפוגה זמנית, שבמהלכה האויב מתכונן לסיבוב הבא.

בסוריה המצב שונה, אבל העיקרון דומה. הנשיא הזמני אחמד א־שרע אולי החליף את לבושו ואת אופן דיבורו, אך הוא עדיין לא שכנע אותנו באשר לעמדותיו האמיתיות. בסיס התמיכה שלו עדיין כולל דבקים ברעיונות ג'יהאדיסטיים.

יתר על כן, הוא למעשה שליח של טורקיה, שתחת הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן חותרת להגמוניה אזורית ושואפת לפעול כמעצמה עות'מאנית, בעלת אוריינטציה של האחים המוסלמים. הזהירות הישראלית במקרה הזה מוצדקת. חוסר אמון, חוסר אמון ושוב חוסר אמון. האינטרסים שלנו ברורים: למנוע מסוריה להפוך לבסיס לכוחות עוינים לישראל או למדינת מעבר לנשק, לשמור על אזורי הגבול נקיים מאיומים ולהגן על יתר האינטרסים שלנו במדינה הזו. בשלב הנוכחי, ישראל יכולה להשיג זאת רק באמצעות שמירת נוכחותנו בעמדות שבהן פרוס צה"ל והבטחת חופש פעולה ביטחוני. שינויים במאזן הכוחות האזורי עשויים לפתוח הזדמנויות חדשות. אך מציאות ביטחונית יציבה לא תיווצר רק מחתימה על הסכמים.

האם ריאד תנרמל בלי מסלול למדינה פלסטינית, והאם על ישראל לשלם את המחיר הזה?

הסכמי אברהם הוכיחו שאפשר לקדם שלום ושיתוף פעולה בין ישראל למדינות ערב בלי להתנות כל צעד בפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. זה היה אחד החידושים החשובים. מדינות באזור החלו להעריך את יחסיהן עם ישראל על בסיס אינטרסים משותפים בביטחון, בכלכלה, בטכנולוגיה וביציבות אזורית. גם לסעודיה יש אינטרסים אסטרטגיים משמעותיים ביחסים עם ישראל, ואני מאמין שהאינטרסים האלה לא נעלמו בגלל המלחמה. עם זאת, אינני מתיימר לנבא אילו תנאים תציב ההנהגה הסעודית, או על אילו מהם היא עשויה להיות מוכנה להתפשר.

ישראל צריכה לשאוף להרחיב את מעגל השלום, ובוודאי להגיע להסכם עם סעודיה, אבל אסור לה לשלם על כך ביצירת איום ביטחוני חמור על עצמה. אחרי 7 באוקטובר, הקמת מדינה פלסטינית אינה יכולה להיתפס כמחווה דיפלומטית שנועדה לאפשר נורמליזציה אזורית. צעד כזה עלול דווקא לחזק את התפיסה הפלסטינית שאלימות משתלמת. שלום עם מדינות ערב צריך להישען על אינטרסים הדדיים ועל הכרה במציאות האזורית — לא על ניסיון לכפות על ישראל פתרון שהנחות הביטחון שבבסיסו קרסו.