בעלות הברית של איראן בעיראק חוגגות את הדמוקרטים אך מגנות את כל האמריקאים כאויב

"הצלבנים החדשים הובסו". כך, בביטוי המהדהד את הלשון שבה תיאר ארגון המדינה האסלאמית את ארצות הברית, חגג אבו חוסיין אל־חמידאווי, המזכיר הכללי של כתא'יב חיזבאללה בעיראק, את תבוסת הרפובליקאים בבחירות האמצע. הוא הציג את התוצאה כניצחון לאיראן ול"ציר ההתנגדות", בירך את הנהגת איראן, הזכיר את "אחדות הזירות" וקרא לשינוי בקו המדיני בעיראק.

דמויות פוליטיות ותקשורתיות בעיראק המקורבות לאיראן קיבלו בברכה את הפסדי הרפובליקאים. הפרשן איאד אל־סמאווי הכריז שאיראן השיגה ניצחון מוחץ, משום שמרחב התמרון המדיני והצבאי של הנשיא דונלד טראמפ הצטמצם. צלאח אל־ערבאווי, ראש מפלגת ועי (Wa'ai), אמר שטהראן חסמה את יריביה בלי לסגור את מצר הורמוז. שגרירות איראן בבגדאד פרסמה סרטון שמלעיג על טראמפ.

גורם שלא הזדהה בשמו, מאחד המשרדים של ראשי "המסגרת המתאמת" השלטת, אמר שהכוחות המזוהים עם איראן קיוו בדיוק לתוצאה הזאת. לדבריו, ייתכן שכמה פלגים ינצלו את העימות של טראמפ עם הקונגרס כדי להרחיב את פעילותם.

אלא שבעלות בריתה האזוריות של איראן ספגו כמה מהמכות הקשות ביותר שלהן דווקא תחת הנשיא ג'ו ביידן. בתקופת כהונתו התחוללה מלחמת ישראל בעזה, נהרגו בכירים בחמאס ובחיזבאללה — ובהם איסמאעיל הנייה, חסן נסראללה ויחיא סינוואר — וקרסה ממשלתו של בשאר אל־אסד בסוריה; כל אלה צמצמו את השפעתה האזורית של טהראן.

כוחות אמריקאיים חיסלו גם ב־2024 בבגדאד את מפקד כתא'יב חיזבאללה אבו באקר אל־סעדי, ותקפו קבוצות חמושות נוספות הנתמכות בידי איראן. הרקורד הזה מקשה על ההתלהבות מהישגי הדמוקרטים.

הרפובליקאים, מצדם, הם שהפילו את סדאם חוסיין ב־2003 ואפשרו למפלגות עיראקיות שישבו שנים באיראן להיכנס לממשלה. בהמשך הפכו היחסים עם אותם כוחות לעוינים. טראמפ הורה על התקיפה שהרגה ב־2020 את מפקד כוח קודס קאסם סולימאני ואת סגן יו"ר ועדת הגיוס העממי אבו מהדי אל־מוהנדס, ואישר בכהונתו השנייה תקיפות ישירות באיראן.

לפי הפנטגון, מיליציות הנתמכות בידי איראן הרגו לפחות 603 חיילים אמריקאים בעיראק בין 2003 ל־2011. ובכל זאת וושינגטון המשיכה לעבוד עם בריתות פוליטיות שכללו מפלגות הקשורות לטהראן, גם כאשר התעמתה עם קבוצות חמושות שפעלו באותה סביבה פוליטית ממש.

גם הדמוקרטים תרמו לביסוס הסדר הקיים. ב־2010 קיבל ממשלו של ברק אובמה עסקה שהותירה את נורי אל־מאליכי בראשות הממשלה, אף שרשימתו של איאד עלאווי זכתה ביותר מושבים בפרלמנט. גם איראן התערבה כדי לתמוך במאליכי, וממשלים אמריקאיים עוקבים המשיכו להתנהל מול אותה עילית פוליטית.

המשא ומתן של אובמה עם טהראן הניב אחר כך את הסכם הגרעין מ־2015. בעיני מבקרים עיראקים של מדיניות ארה"ב, הבחירות הללו מרמזות שוושינגטון העדיפה להסתדר עם המפלגות המבוססות במקום לאתגר את ההשפעה האיראנית.

עיראקים רבים רואים בארצות הברית פחות רצף של ממשלים דמוקרטיים ורפובליקניים, ויותר מעצמה המסוגלת לעצב מחדש את המסלול הפוליטי של ארצם. התפיסה הזאת התחזקה כאשר וושינגטון המשיכה לעבוד עם מפלגות השלטון בעיראק אחרי מחאות 2019, שבמהלכן הרגו כוחות הנתמכים בידי איראן מאות מפגינים שדרשו לשים קץ לשחיתות, לפטרונות העדתית ולהתערבות זרה.

הבחירות האחרונות בעיראק הציעו הזדמנות נוספת לבחון מחדש את הגישה הזאת, בזמן שאיראן נחלשה בעקבות תבוסות אזוריות. טראמפ התנגד לשובו של מאליכי, אך קיבל בברכה את איש העסקים שהפך לפוליטיקאי עלי אל־זיידי, מועמד נוסף שנתמך בידי אותה "מסגרת מתאמת", אירח אותו בבית הלבן ושיבח את היחסים ביניהם. ממשלתו של זיידי טרם פירקה את הרשתות החמושות, גם אחרי שתקיפות נגד סעודיה יצאו משטח עיראק על רקע דיווחים על מעורבות איראנית ותמיכה מקומית.

דחיית הרפובליקאים בידי הבוחרים האמריקאים לא הייתה הצבעה לטובת איראן. גם המלחמה, יוקר המחיה ומדיניות הפנים עיצבו את בחירתם. אבל תגובת הקבוצות המזוהות עם איראן בעיראק מלמדת כיצד מיליציות הנתמכות בידי איראן רואות בשסעים בוושינגטון הזדמנות לחזק את מעמדן.

גינויו של חמידאווי את האמריקאים כ"צלבנים חדשים" אינו מבחין בין דמוקרטים לרפובליקאים. הוא מציג את אמריקה כאויב אידאולוגי בלי קשר לזהות מי שמושל בה. כדאי לזכור זאת כאשר פוליטיקאים אמריקאים מאמינים שמפלגה זו או אחרת יכולה לשכנע את יריביהם הנתמכים בידי איראן לעשות שלום.