האם הרשות הפלסטינית עודנה ישות משפטית?

הופעתה של מועצת השלום (Board of Peace) מסמנת שינוי שקט בהנחות הבינלאומיות באשר לממשל הפלסטיני. במשך שלושה עשורים התייחסו דיפלומטים ותורמים אל הרשות הפלסטינית כאל עובדה פוליטית. כיום ההנחה הזאת כבר אינה תקפה. השאלה הרלוונטית כבר אינה אם הרשות הפלסטינית מושלת ביעילות, אלא אם היא עדיין קיימת מבחינה משפטית במובן משמעותי כלשהו.

הרשות הפלסטינית לא נוצרה באופן אורגני. היא קמה מכוח הסכמים מפורשים שהטילו התחייבויות הדדיות וסיפקו את התשתית המשפטית להכרה, למימון, לשיתוף פעולה ביטחוני ולמעורבות דיפלומטית.

עם הקמתה קיבלה על עצמה הרשות הפלסטינית התחייבויות שכללו ויתור על אלימות, מניעת טרור, פירוק קבוצות חמושות ויישוב סכסוכים במשא ומתן ולא בכוח. אלה לא היו יעדים שאפתניים אלא התנאים שהצדיקו את ההכרה הבינלאומית ואת התמיכה הכספית המתמשכת. בלעדיהם לא היה לרשות הפלסטינית מעמד משפטי עצמאי.

עם הזמן זנחה הרשות את ההתחייבויות הללו. שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל נשחק. פלגים חמושים פעלו בגלוי. התקשורת הרשמית ומערכת החינוך האדירו את האלימות. תשלומים לפעילים כלואים ולמשפחות מבצעי פיגועים מיסדו תמריצים לטרור. אלה לא היו סטיות שוליות; הן היו הפרות מבניות של חובות היסוד שעליהן הוקמה הרשות.

מתקפת 7 באוקטובר 2023 לא התרחשה בחלל ריק. קדמו לה שנים של שחיקה בממשל, בדין וחשבון ובמונופול על השימוש בכוח. הרשות הפלסטינית לא מנעה את המתקפה ולא גינתה אותה במונחים ברורים. במקום זאת, תגובתה שיקפה שיתוק פוליטי והתחמקות מוסרית. לכישלון הזה הייתה משמעות משפטית. רשות שאינה יכולה — או אינה מוכנה — לפעול נגד אלימות המונית מאבדת את התוקף לטענות שבזכותן הוכרה.

הבעיה חורגת מסוגיית הביטחון. הרשות הפלסטינית כבר אינה מתפקדת כישות שלטונית. היא אינה מצליחה לאכוף חוק בשטח באופן עקבי. היא מתקשה לגבות הכנסות ללא התערבות חיצונית. אין לה לגיטימציה בחירתית, לאחר שדחתה את הבחירות ללא הגבלת זמן. הנהגתה פועלת ללא מנגנון ירושה ברור, ובכך מערערת עוד את הרציפות. הממשל הצטמצם לרשתות פטרונות המתקיימות מכוח האינרציה של התורמים ולא מכוח הסכמת הציבור.

שחקנים בינלאומיים ממשיכים להתנהג כאילו אפשר לקיים את הסדר הזה ללא הגבלת זמן. ההנחה הזאת נראית כעת מנותקת מן המציאות. הקמתה של מועצת השלום מסמנת שלפחות כמה מדינות מכירות בצורך לעקוף מבנה שכבר אינו ממלא את ייעודו המשפטי או הפוליטי. אין מדובר בעלבון דיפלומטי; זו הודאה מכללא שהרשות הפלסטינית כבר אינה עומדת בקריטריונים שעל פיהם הוקמה.

להכרה הזאת יש חשיבות, משום שחוקיות אינה עניין טכני. היא מעצבת אחריות. אם הרשות הפלסטינית כבר אינה עומדת בהתחייבויות היסוד שלה, אזי המשך ההתייחסות אליה כאל גוף שלטוני לגיטימי הופך לפיקציה משפטית. מדינות תורמות אינן מממנות רק חוסר יעילות; הן מעניקות גיבוי לישות שהפרה את תנאי קיומה.

ההקשר האזורי מחזק את המסקנה הזאת. אחרי 7 באוקטובר 2023 התקשתה דעת הקהל הישראלית ונוצרה הסכמה פרלמנטרית נגד מתווה שתי המדינות המבוסס על שיבת הרשות הפלסטינית לעזה או על התרחבותה במקומות אחרים. השינוי הזה אינו קיצוניות אידאולוגית; הוא משקף ניסיון מצטבר. כאשר רשות מפרה שוב ושוב התחייבויות ביטחוניות, הלגיטימיות נשחקת משני צדי שולחן המשא ומתן.

המסקנה פשוטה: רשות שנוצרה בהסכם שורדת רק כל עוד היא מכבדת את ההסכם. הרשות הפלסטינית כבר אינה עושה זאת. מועצת השלום לא קמה משום שתהליך השלום זקוק למיתוג מחדש. היא קמה משום שהמסגרת המשפטית הקיימת קרסה תחת סתירותיה שלה.

ההיסטוריה מספקת דוגמאות רבות לישויות פוליטיות שהמשיכו להתקיים גם אחרי שתוקפן המשפטי התערער. הן שורדות מכוח ההרגל, מחשש מפני החלופות או מתנופה מוסדית — עד שמבנה חדש כופה הכרה במציאות. השאלה כעת אינה אם אפשר לתקן את הרשות הפלסטינית, אלא אם היא כבר חצתה את הנקודה שבה תיקון כבר אינו נוגע בבעיה שביסוד?

אם הלגיטימיות נגזרת מחובה, והחובה ננטשה, ייתכן שהאפיטף כבר נכתב. מועצת השלום אולי לא תחליף את הרשות הפלסטינית בן לילה, אך היא מסמנת שהמערכת הבינלאומית נערכת למציאות שאחרי הרשות. ההעמדה פנים שאין זה כך רק דוחה את הבהירות, במחיר האמינות.