האם העולם ערוך לגלי פליטים מאיראן?

מניין ההרוגים באיראן ממשיך לטפס. דיווחים ראשוניים מצביעים על כך שמשמרות המהפכה האסלאמית, או שכירי החרב הלא־איראנים השונים שהיא תומכת בהם, הרגו עד 20,000 איראנים, אך המספר עשוי להיות גבוה אף יותר כשיתחילו להצטבר ידיעות מערי המחוז ומהעיירות הקטנות. הנשיא דונלד טראמפ עשוי לקיים את הבטחתו להגיב צבאית לטבח שמבצע המשטר, אך לא ברור על מה יוכל להנחית מכה שתעצור אותו, לפחות בטווח הקצר, בלי כוחות על הקרקע — רוביקון שטראמפ לא יחצה. אלא אם המנהיג העליון עלי חמינאי ייכנע או ימות ומשמרות המהפכה האסלאמית ירפו, סביר שאלפים נוספים ימותו לפני שהאבק ישקע.

אם הרפובליקה האסלאמית תיפול, כאוס כנראה ישלוט במשך ימים, אם לא שבועות. אם המשטר ישיב לעצמו את השליטה, לעומת זאת, הוא פשוט ישנה טקטיקה וימשיך בשלטון האימה שלו. חמינאי זועם ונשבע לנקום במי שלדעתו בגדו ברפובליקה האסלאמית שלו ופועלים כ"שחיתות בארץ" וכ"אויבי האל", שני סעיפים שעונשם מוות באיראן. פירוש הדבר שכאשר התותחים ישתקו, יתחילו ההוצאות להורג הפומביות, ומפגינים ייחנקו לאט כאשר בתי הדין המהפכניים יורו לתלות אותם ממנופים.

בין אם יבקשו להימלט מכאוס ובין אם מדיכוי, ההסתברות שאיראנים יברחו הולכת וגדלה. בראשית המהפכה בסוריה ב־2011 מנתה אוכלוסייתה כ־21 מיליון איש; כמעט שליש מן האוכלוסייה נמלטו כפליטים כדי להימלט מאלימות המדינה. אוכלוסיית איראן כיום גדולה ביותר מפי ארבעה מזו של סוריה, ולכן זרמי הפליטים הפוטנציאליים מאיראן, בתרחיש הגרוע ביותר, עשויים להגיע ליותר מ־10 מיליון ולשנות את פני האזור.

סורים נהרו ללבנון ולטורקיה. אכן, לבנון זכתה להיחשב למדינה בעלת שיעור הפליטים הגבוה בעולם, כאשר כמעט אחד מכל ארבעה בני אדם במדינה הוא פליט. הדבר הפך לא רק לסוגיה הומניטרית, אלא גם לחברתית וכלכלית. ילדים סורים הציפו את בתי הספר, ועודף של כוח עבודה זול דחק מטה את השכר. מכיוון שרבים מן הפליטים שכרו דירות, שכר הדירה האמיר עבור כולם. אותן דינמיקות התקיימו גם בטורקיה, אם כי ברמה מקומית יותר. נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, בינתיים, הפך את הפליטים לכלי נשק כשאיים לשלח גלי מהגרים, אלא אם בכירים אירופים ייענו למערך דרישותיו המשתנה תדיר.

אם איראנים יימלטו מדיכוי או ממלחמת אזרחים, ההשפעה על המדינות השכנות תהיה גדולה יותר. כאשר סוריה שקעה בכאוס, נסיכויות הנפט הערביות העשירות דחו פליטים, ולכן אלה פנו לטורקיה, ללבנון ומשם הלאה, מעבר לים התיכון אל אירופה. אותן מדינות מפרץ ידחו שוב איראנים, אך ייתכן שלא יצליחו להרחיק אותם באותה קלות. כדי שסורי יגיע לסעודיה פירוש הדבר לחצות את ירדן, מדינה ששמרה בקנאות על גבולותיה. כדי שאיראני יגיע לסעודיה, לאיחוד האמירויות או לעומאן יידרשו סירת מנוע, ג'ריקן דלק וכמה שעות.

חשבו על ההשפעה: בכווית יש אוכלוסייה של כ־1.5 מיליון אזרחים כוויתים ואולי פי שניים מכך עובדים זרים. אוכלוסיית חוזסתאן, המחוז עתיר הנפט הנמצא פחות מ־100 מייל מכווית, היא גם 5 מיליון איש. אם הם יימלטו בהמוניהם, המשבר בכווית יהיה עצום. לכך מצטרפת העובדה שכווית כבר מתמודדת עם מתח עדתי בתוך אוכלוסייתה, וזרימה של איראנים עלולה להוביל לאלימות. אותו דבר עשוי להיות נכון גם לגבי המחוז המזרחי עתיר הנפט של סעודיה, שבו, כמו בכווית, אולי 30 אחוז מהאוכלוסייה שיעית.

גלי דיכוי בעבר כוונו באופן בלתי־פרופורציונלי אל הכורדים והבלוצ'ים באיראן, משום ששניהם מיעוטים אתניים ועדתיים כאחד. רפובליקה אסלאמית מתאוששת ונחושה לנקום כנראה תייצר גלים של פליטים כורדים שיחצו לעיראק ובלוצ'ים שיימלטו לפקיסטן, שבה כבר מתנהלת מרידה בלוצ'ית בעצימות נמוכה. משמרות המהפכה האסלאמית ירו בעבר טילים בליסטיים לעבר מחנות ויישובים של כורדים איראנים בכורדיסטן העיראקית; תקיפות כאלה יהפכו תכופות בהרבה. ניסיונות איראניים ללחוץ על האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן לציית לתכתיביה עשויים גם הם להיעשות בוטים יותר, ולהוביל לקרע נוסף בין הפלג הכורדי של משפחת טלבאני לבין ארצות הברית. אף שאיראנים זקוקים לוויזה כדי להיכנס לעיראק, הגבול פרוץ וקשה לאכיפה. כורדיסטן העיראקית, מצידה, עדיין מאפשרת כניסה ללא ויזה לבעלי דרכון איראני.

גם הקווקז לא ייחסך. במהלך מלחמת שנים־עשר הימים עם ישראל ביוני 2025 נמלטו מאות משפחות איראניות לארמניה; רובן היו מהמעמד הבינוני־גבוה או בעלי אזרחות כפולה עם מדינות אירופה, ביקשו פשוט להמתין לסיום המלחמה בבטחה וחזרו במהירות לאיראן. גל חדש שיימלט מדיכוי או ממלחמת אזרחים יכביד על ארמניה מבחינה כלכלית, במיוחד בשעה שהיא עדיין מנסה לקלוט מהגרים מרוסיה ומאוקראינה ומתמודדת עם מצור כלכלי מצד אזרבייג'ן וטורקיה.

איראנים יכולים לקבל ויזת תיירות או עסקים לטורקיה על פי דרישה לתקופה של עד 180 יום, או לקבל ויזה לחמישה־עשר יום עם ההגעה למובלעת נחצ'יוואן של אזרבייג'ן. שתי המדינות יספגו מבול של איראנים שיחפשו ביטחון מיידי בעיצומו של דיכוי או מלחמת אזרחים, אלא אם יסגרו את גבולותיהן. אזרבייג'ן עשויה לעשות זאת, אך גבולה של טורקיה ארוך יותר ופרוץ.

אמנת הפליטים מ־1951 מונעת השבת פליטים למדינות שבהן יעמדו בפני איום על חייהם או על חירותם, אך היא אינה מאפשרת להם — חרף פכירת הידיים של מנהיגי מערב אירופה וארגוני זכויות אדם — לבחור את יעד ההמשך. מרגע שמהגר חצה גבול ונחלץ מסכנה, עליו לקבל שירותי פליטים באותה מדינה. הדבר יהפוך שוב את טורקיה ליעד המועדף של מיליוני פליטים איראנים. אך עם מטבע מתמוטט ואינפלציה משלה, ארדואן יימנע מקליטת איראנים. את הסורים הוא סבל משום שיכול היה להשתמש בערבים הסונים הסורים כדי לדלל את האוכלוסיות הכורדית והעלווית של טורקיה עצמה. שיעים, לעומת זאת, לא יתקבלו בברכה, ולכן ידחוף אותם הלאה אל דרום־מזרח אירופה, בלי קשר לדין הבינלאומי של פליטים.

הזמן להיערך לזרמי פליטים הוא לפני שהם מגיעים. ברהם סאלח, הנציב העליון החדש של האו"ם לפליטים (UNHCR), החל בעבודתו לפני שבועיים בלבד. נוכח קיצוצי תקציב ומשבר פליטים המתקרב, הוא עשוי לעמוד בפני מבחן אש. טראמפ צודק כשהוא נשבע להגן על איראנים מפני טבח, אך קיצוץ תקציב UNHCR דווקא עכשיו עלול להחמיר מצב רע.